סיפורה של יפית ונטורה (46) מרחובות, נשואה ואם לשלושה, מייסדת ומנהלת תיאטרון "מקום של תקווה" לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות
"כשסבא שלי נפטר הייתי בת 31 וכבר אמא לשלושה, אבל זה היה שבר גדול בחיי. הרגשתי שאיבדתי את האדם הכי קרוב אליי. אני בכורה מתוך חמישה. ההורים שלי עבדו שעות רבות, וגדלתי אצל סבא וסבתא. סבתא נפטרה כשהייתי בכיתה ב' והיחסים עם סבא נשארו הדוקים. הוא היה מי שסיפרתי לו במי התאהבתי. היה לו חשוב שאהיה תלמידה טובה וגם שלא אשכח להיות מטופחת - הוא לקח אותי לקוסמטיקאית עם פצע הבגרות הראשון.
סבא דויד היה איש שמח ואופטימי. ידעתי מאמא שהוריה, שעלו מרומניה, היו בשואה, אבל הוא לא דיבר על כך. בלילות היו לו סיוטים והוא צרח מתוך שינה, אבל כשניסינו לדבר על זה הוא סירב לשתף. הבנו שזה נושא שלא נוגעים בו. רק פעם אחת ראיתי אותו יוצא מהכלים. בתיכון השתתפתי במשלחת חילופי תלמידים מגרמניה, וכשחזרתי נלהבת מהמשפחה הגרמנית שאירחה אותי הוא האדים מכעס ואמר: 'יימח שמם! את לא יודעת מה הגרמנים עשו לנו? איך עשית לי את זה?'. אבל בזה נגמר העניין.
אחרי הצבא עשיתי אודישן לבית צבי, כי רציתי ללמוד משחק, אבל בלחץ משפחתי בחרתי 'מקצוע שמשתלב עם משפחה', הנהלת חשבונות. התחתנתי, נולדו לי תאומים ואחריהם עוד ילד, ואת חלום המשחק הגשמתי במסגרות של תיאטרון חובבים, שהיה מבחינתי כמו אוויר לנשימה.
"רכשתי נגרר שאותו אני מחברת לרכב של שבעה מושבים, וזה מספיק לשחקנים ולצוות. לפני כל הצגה אני מגהצת לשחקנים את התלבושות"
ואז, אחרי מותו של סבא, דודה שלי הוציאה מהארון קופסה ישנה עם מכתבים, מסמכים ותמונות שהוא שמר כל השנים. האוצר הגדול ביותר בקופסה היה קלטת שבה סיפר סבא בקולו, במסגרת עבודת שורשים של בן דודי, על מה שעבר עליו במחנה עבודה במהלך השואה. נדהמתי מכמות הזוועות שהוא סיפר שם: הוא סיפר על בריחה ממקום למקום כדי להשיג אוכל, על בעיות עור וכינים, על מכות עד זוב דם שחטף מהגרמנים בעודו עירום, על חייל גרמני ששבר את שיניו בקת של רובה, על אכזבתו מאנשים שחשב שיעזרו לו וטרקו בפניו את הדלת ועל כך שניסה להיות אנושי ולסייע ליהודים אחרים ושזה תמיד עלה לו ביוקר.
הבנתי פתאום שבעצם לא הכרתי חלק ניכר מחייו של האיש שכל כך אהבתי. רציתי לצעוק, לחבק אותו ולהתנצל שלא הייתי שם מספיק בשבילו. הרגשתי החמצה ואשמה על כך שלא התעניינתי כשעדיין יכולתי, והחלטתי לעשות תיקון: להקשיב לשורדי שואה אחרים, לשמוע עדויות חיות ולהבין מה הם עברו.
ב־2015 פרסמתי בפייסבוק פנייה לשורדי שואה שרוצים לתעד את סיפוריהם. הגיעו אליי עשרות פניות של שורדים ובני משפחותיהם ויצאתי לדרך. נפגשתי איתם במשך שעות ארוכות, הקשבתי לסיפורים, צילמתי וכתבתי, בכיתי והתרגשתי. במשך שנתיים אספתי עדויות והרגשתי שאני סוגרת מעגל עם סבא. אבל לא הסתפקתי בכך.
עם חומר מתועד של עשרות שעות פניתי לקרן אנה פרנק בשווייץ וסיפרתי על רצוני להקים מיזם חינוכי־תרבותי של הצגות אינטראקטיביות בשיתוף הקהל. הסברתי שהמטרה היא להעביר את הסיפורים האישיים לדורות הבאים באותה עוצמה ורגש שאני הרגשתי כשישבתי עם השורדים. נציג של הקרן הבטיח שהקרן תתמוך כלכלית במיזם, אם כי לא תחת השם אנה פרנק. בעצתו של המאמן אלון גל החלטתי להקים תיאטרון משלי שיקרב את הדורות הבאים לסיפורי השואה, אבל לא דרך פחד, אלא באמצעות חוויה, תיאטרון וטכנולוגיה, שינגישו להם את החומרים לא כשיעור היסטוריה. התקשרתי למחזאי יהושע סובול (שיצר תיאטרון אינטראקטיבי עם המחזה 'אלמה'), והעצה הכי חשובה שלו הייתה לפרק את הסיפורים לדילמות, כי בדילמה יש שיח שבו הקהל יכול להשתתף.
קראתי למיזם 'תיאטרון מקום של תקווה' וכתבתי את ההצגה הראשונה, 'להיכנס לנעליים שלהם', סביב חמש דילמות מוסריות של שורדי שואה, ובהן שאלות כמו: האם אפשר לשפוט החלטות שנעשו בשואה? האם היינו מסכנים את משפחתנו כדי להציל זרים, כפי שעשו חסידי אומות העולם? איך מחשבים סיכוי מול סיכון בהחלטות גורליות? האם מוסרי לסכן את הכלל בעד הפרט ולהפך? בדילמות כאלה, שבהן כל החלטה היא עניין של חיים או מוות, אין זמן להתמהמה כדי לקבל החלטה. חשוב שהקהל יבין את זה, כדי לגרום לו להיכנס לנעליהם של שורדי השואה ולא לבוא ממקום ביקורתי ושיפוטי על החלטות שנעשו אז.
בהצגות חלק מהקהל מוזמן לעלות לבמה, מקבל אביזרים וחווה את הסיפור מקרוב. חלק אחר משתתף בשיח. הקהל שהופך לחבר מושבעים מחליט איך הדילמה תסתיים, ולפי ההחלטה הזו נוהגים השחקנים שעל הבמה. בכל פעם הקהל מחליט החלטות שונות, וכל הצגה מתפתחת באופן אחר. בהמשך כתבתי עוד שתי הצגות: 'התליון', רומן על זיכרון, אהבה שלא התממשה, זהות ומורשת; ו'העולם שתק' – הצגה על דילמות מוסריות של מנהיגים (ראשי קהילות ואחרים) ועל אדישות העולם מול הזוועות. ההצגות מיועדות לתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים, חיילים, אנשי חינוך, משלחות לפולין ואפילו אסירים בבתי כלא.
"בלילות היו לסבא סיוטים והוא צרח מתוך שינה, אבל כשניסינו לדבר על זה הוא סירב לשתף. הבנו שזה נושא שלא נוגעים בו"
אני עושה את כל האופרציה: כותבת את ההצגות, מפיקה אותן ומנחה את הדיונים שאחריהן. למדתי לנהוג ברכב עם נגרר, רכשתי נגרר שאותו אני מחברת לרכב של שבעה מושבים, וזה מספיק לשחקנים ולצוות. לפני כל הצגה אני מגהצת את התלבושות. במקביל אני ממשיכה לעבוד מהבית בהנהלת חשבונות עבור כמה חברות, כדי להתפרנס. לא פשוט לעשות גם וגם, אבל אני מרגישה שזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות כדי להנציח את זכרו של סבא שלי.
ב־7 באוקטובר ראיתי כמה הדילמות של תקופת השואה היו רלוונטיות גם לתושבי העוטף. עשיתי כמה מפגשי זום סביב הדילמות האלה עם יהודים ברחבי העולם, מטעם עמותת 'לחיות בכבוד'. השאיפה שלי היא לצאת עם ההצגות האלה לחו"ל, כדי לקשר את יהודי התפוצות עם ההיסטוריה הכואבת שמאחדת את כולנו".
שורה תחתונה: "כששוחחתי עם שורדי השואה ראיתי שלכל אחד מהם היה ניצוץ קטן של תקווה שהשאיר אותו בחיים. למדתי שהאופטימיות מנצחת הכול".
