בתאריך 12 באוגוסט ציינו האחיות ענבל ונטע דגן את יום הולדתן ה־39 על קברו של אחיהן, אסף דגן, נווט הקרב ששם קץ לחייו בחורשה ליד עתלית בערב שמחת תורה בשנה שעברה, 2024.
אסף, ענבל ונטע, שלישיית המבחנה השנייה שנולדה בישראל, נהגו לחגוג מדי שנה את יום הולדתם ביחד. "איך אפשר לחגוג יום הולדת לשלישייה שאחד ממנה כבר לא כאן?", שואלת ענבל. "זה היה יום הולדת קשה מאוד, קראתי לו 'אזכרלדת'. עלינו לקבר שלו וקיבלנו בוקס בבטן, תזכורת חיה לכך שאחד מאיתנו חסר, שאני ונטע מתבגרות בשנה ואסף לא. עד לאותו הרגע הייתה לנו 'פריווילגיה' לדעת שאנחנו באותו גיל. פתאום האמת המרה טופחת על פנינו. מכאן והלאה נטע ואני נתבגר, ואסף יישאר צעיר לנצח".
"כל החיים שאלו אותנו איך זה לגדול בשלישייה, ואני יכולה לסכם את זה במשפט אחד: 'עד גיל 18 מכות רצח, מגיל 18 החברים הכי טובים'"
נטע: "ומצד שני זה כאילו יום שיש בו הזדמנות כן קצת לשמוח, אפילו בכוח. יש לנו מספיק תאריכים להיות בהם עצובים, גמורים ומפורקים, כמו יום השנה ויום הזיכרון. עשינו לאסף יום הולדת בקבר עם חברים טובים ובני משפחה. עמרי קליגמן, סולן להקת התקווה 6, הגיע ושר לאסף את 'מה שיהיה יהיה', כי זה שיר אופטימי שמדבר על תקווה. זה מה שרציתי לקחת מהיום הזה. אילצתי את עצמי לשמוח, שמנו מוזיקה, הבאנו שתייה, בלונים, ניסינו לא להיות עצובים".
ענבל: "אני בכלל אחת שחוגגת את יום ההולדת כל החודש, אבל השנה ניתקתי את החגיגות של עצמי ליום אחר".
ציור ושמיכה על הקבר
נטע דגן קדם, נשואה ואם לבן (4), גרה באריאל. במשך 15 שנה עבדה עם ילדים בחינוך המיוחד, ומאז מותו של אסף הפסיקה לעבוד. ענבל דגן, עורכת דין, עובדת בסטרט־אפ, בזוגיות, וגרה בתל אביב.
לאחר מותו של אסף ניהלה משפחתו מאבק מול משרד הביטחון בדרישה לערוך לו לוויה צבאית. לטענת המשפחה אסף היה בדרכו לשירות מילואים, אך משרד הביטחון טען שלא הוצא לו צו מילואים. בתגובה עתרה המשפחה לבג"צ, והציגה תכתובת בקבוצת הווטסאפ של היחידה שבה הוא כתב שהוא בדרך לקריה. "אסף שירת ביחידה מסווגת, בתפקיד בכיר ורגיש. הפרוצדורה של התייצבות ביחידתו נעשתה בצורה לא פורמלית, אך זה לא משנה את העובדה שהוא היה בשירות מילואים פעיל", נכתב בעתירה. לבסוף הושגה פשרה שלפיה אסף ייקבר בהלוויה צבאית בבית קברות אזרחי, והוא הובא לקבורה ב־3 בדצמבר 2024, שישה שבועות אחרי מותו.
נטע: "הוא ניתק קשר בשנה וחצי האחרונות, לא ענה לטלפונים ולהודעות. אם הייתי יודעת את מה שאני יודעת עכשיו, הייתי נוסעת אליו"
על קברו ספדה לו נטע: "אסף אהובי, אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שלא עשיתי יותר. סליחה שלא ידעתי מספיק. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך. סליחה שהיית שקוף. סליחה שנעלמה לך הדרך ולא הצלחת לחזור. היית נשמה טהורה מדי לעולם האכזר הזה. היית נפש עדינה שכבר לא עמדה בעומס המראות והחוויות. בחייך תרמת את הנפש שלך למדינה, גם כשהיה קשה תמיד המשכת, ובמותך תרמת את כל איבריך. לא כל אחד יכול לתרום לב, רק מיוחדים שלבם במקום הנכון. אתה לא רק אבֵדה אישית, אתה אבדה למדינה שלמה".
ענבל: "כשהשוטרים דפקו בדלת, אמא שלי אמרה להם, 'זה לא יכול להיות, הבן שלי במילואים בכלל'. היא לא הבינה למה שלחו שוטרים. היא אמרה: 'אם לאסף לא תהיה לוויה צבאית כמו שמגיע לו, לא תהיה לוויה'. חשבנו שזה ייקח כמה ימים, לא העלינו על דעתנו שזה יגיע לשישה שבועות. שאלו אותנו למה חשוב לנו דווקא לוויה צבאית, וענינו: 'כי אסף היה חייל והוא מת כתוצאה מהשירות הצבאי שלו'".
מה עבר עליכן בשבועות הארוכים שלפני הלוויה?
"היו לי הרבה לילות של ערוּת, הייתי חצויה בין המאבק האינטנסיבי עם כל הדיונים בבית המשפט ובין הרצון להביא את אסף למנוחת עולמים. אבל ידעתי שהמטרה לנגד עינינו ואין שום אופציה אחרת. נטע ואני הגענו למחות מחוץ לבית החולים רמב"ם, ומטרים ספורים משם שכבה גופתו של אסף".
נטע: "לקראת הסוף היינו דרוכים מאוד, כל יום שאלנו את אמא אם יש לה עוד כוחות, אבל מבחינתי לא היה שום מצב להישבר. להפך. אחרי פסיקת בג"צ רציתי להילחם עוד, גם על זה שהוא ייקבר בחלקה צבאית".
היה לכן בכלל רגע להתאבל עליו?
"הייתה לנו הפריווילגיה המפוקפקת לחכות עם האבל. אני מודה שבאיזשהו מקום עזר לי שלא הייתי צריכה להתמודד עם השכול, הייתה סוג של הדחקה, אולי הכחשה. בגלל זה ממש פחדתי מיום הלוויה. מצד אחד חיכינו לזה, ומצד שני ידעתי שאצטרך להתחיל להתמודד".
ענבל: "עשו לו לוויה צבאית כמו שרצינו, קברו אותו בארון, טייסים מקורס הטיס שלו נשאו אותו, היו מטח כבוד והספד של רב צבאי. הסתכלתי סביבי, היו שם מאות לובשי מדים תכולים, קציני חיל האוויר, והמחשבה שעברה לי בראש הייתה 'ככה זה היה צריך לקרות'. דוד ד'אור שר את 'גיבור של העולם', ולאה שבת שרה 'תמיד יחכו לך', זה השיר שמתנגן בטקס סיום קורס טיס. כשהגיע הרגע להיפרד, לא הסכמנו לעזוב. שמתי על הארון חפצים שהיו חשובים לו, מכתב אישי מהלב שכתבתי לו ותמונה של שלושתנו מימים אחרים, ונטע שמה ציור של הבן שלה ושמיכה, שלא יהיה לו קר".
ענבל: "אחרי מותו קיבלנו עדויות של מפקדים וחברים לשירות, שסיפרו שהוא התחיל להסתגר בטייסת עם הכלבה שלו"
ואז חזרתן למאבק.
נטע: "אמנם הייתה לו לוויה צבאית, אבל הוא לא הוכר כחלל צה"ל ואנחנו לא משפחה שכולה. על זה המאבק שלנו. לא הוצא לו צו מילואים, אבל היה לו זימון בווטסאפ והוכחנו את זה, בזכות זה הייתה לו לוויה צבאית. במלחמה הזו היו עוד יחידות שקיבלו זימונים כאלה".
אז למה לא מכירים בו כחלל צה"ל?
"המאבק מלכתחילה היה על הקבורה הצבאית, כי ידענו שהכרה כחלל צה"ל תיקח זמן, ורצינו לקבור אותו כמה שיותר מהר. אנחנו עובדים על תביעה שנגיש למשרד הביטחון".
ענבל: "הצבא עשה כל מה שהוא יכול ושם את כל המשאבים שבעולם רק כדי להגיד לאסף לא, אחרי שהוא שירת את המדינה 20 שנה במסירות אין קץ".
הדיסק הראשון של קולדפליי
מאז שנולדו ב־12 באוגוסט 1986, נטע, ענבל ואסף משכו תשומת לב בהיותם אחת השלישיות היחידות בארץ. הם נולדו לאחר טיפולי פוריות מפרכים, גדלו בחיפה, וכשהיו בני שבע הוריהם התגרשו. מאז אמם, מירי דגן, שוטרת בפנסיה, גידלה אותם כמעט לבדה.
"כל החיים שאלו אותנו איך זה לגדול בשלישייה, ואני יכולה לסכם את זה במשפט אחד: 'עד גיל 18 מכות רצח, מגיל 18 החברים הכי טובים'", אומרת ענבל. "תמיד היינו באותו שלב בחיים, עברנו יחד מהגן לבית הספר, התגייסנו לצבא ביחד, הכרנו בני זוג ביחד, הלכנו לאותן מסיבות והלכנו יחד לאוניברסיטה. לנו זה מובן מאליו, זה הדבר היחיד שאנחנו מכירים, אבל אני מבינה את השאלה. גדלנו כמו אחים רגילים שרבים על צעצועים, והיה כיף שתמיד היה לנו עם מי לשחק. מצד שני, לאמא שלנו זה היה מאתגר, כל דבר זה כפול שלוש. אופניים כפול שלוש, מחשב כפול שלוש, ביום ההולדת היא הייתה צריכה להזמין את כל השכבה, כי כל אחד מאיתנו למד בכיתה אחרת".
נטע: "עד גיל שש עשינו הכול ביחד, אבל כשנכנסנו לכיתה א' הפרידו בינינו כדי למנוע תחרות, ולמדנו תמיד בכיתות מקבילות. לכל אחד היו החברים שלו. אני הייתי הכי שובבה מבין שלושתנו, את יכולה אפילו לרשום 'הכבשה השחורה'. ענבל ואסף היו שקדנים, מצטיינים בכול, ואני לא הייתי מגיעה לחצי מהשיעורים, לא עשיתי בגרות אפילו. השלמתי תעודת בגרות רק אחרי הצבא".
ענבל: "אסף היה ייחודי, לא רק בהשוואה אלינו אלא בכלל. הוא היה גאון והצטיין בכול, ובשביל זה לא מספיק להיות חכם, אלא גם שאפתן. הוא סיים קורס טיס כנווט קרב מצטיין וסיים תואר ראשון ושני בהצטיינות יתרה".
נטע: "תמיד אומרים שתאומים מרגישים אחד את השני בטלפתיה, ואני בחיים לא הרגשתי שום טלפתיה".
ענבל: "דווקא בצבא, כשהיה בינינו מרחק פיזי, התקרבנו יותר. החוגים החברתיים שלנו התערבבו, התחלתי להסתובב עם החברים של נטע ולפעמים עם החברים של אסף. אסף היה מסמר חברתי, בעיקר אחרי שהוא התגייס. אני זוכרת את זה בצורה מובהקת, איך פתאום מילד צנום וביישן הוא הפך להיות גבר כריזמטי, מנהיג, שרירי ומרשים. הצבא בנה אותו ועיצב אותו".
למי מכן היה קשר הדוק יותר עם אסף?
נטע: "לענבל. מגיל קטן אסף ואני רבנו הרבה יותר, אבל אני לא אשכח לו את זה שהוא הביא הביתה את הדיסק הראשון של קולדפליי, הכרתי את הלהקה דרכו וזו הלהקה שהכי אהבתי. לפני שנתיים הייתי בהופעה שלהם, רציתי להתקשר לספר לו, אבל הוא כבר לא ענה לטלפונים שלי, אז אפילו לא שיתפתי אותו בזה".
ענבל: "בהרבה תמונות אפשר לראות אותי ואת אסף בלי נטע. בגיל 13 אסף למד לבר מצווה, ונטע הקליטה שירים מהרדיו על הקלטת של בר המצווה שלו. זה נגמר במכות".
הייתה לו בת זוג?
"הוא היה בחור מחוזר, טייס חתיך שגר בתל אביב, ברור שהיו לו תמיד מחזרות, אבל הוא היה דיסקרטי בנושא הזה. לקראת הסוף לא היו לו קשרים זוגיים משמעותיים. אסף מצא את מותו רווק ובלי ילדים, כי בשנים המכריעות הוא הלך והידרדר".
נטע: "לשבעה שלו הגיע נחיל של אקסיות שאמרו כולן שהן יצאו איתו והיו מאוהבות בו. הקיצוניות הזאת שבין האדם שהוא היה, מנהיג חברתי שטורף את החיים, לאדם מתבודד ומסתגר שהוא הפך להיות, שלא עונה להודעות, הייתה מאוד מובהקת. היו הרבה נורות אדומות, שכל מי שהיה צריך לראות אותן פשוט התעלם מהן".
מי היה צריך לראות אותן?
"בשנה וחצי האחרונות לחייו ראו את אסף בצבא יותר מאשר באזרחות. הוא היה כל הזמן במילואים, הם ראו את ההידרדרות שלו והם לא עשו כלום. אמא שלי התריעה שוב ושוב, דרשה להוריד אותו מטיסות כי היא פחדה, ובעקבות ההתרעה שלה באמת הורידו אותו מטיסות, אבל המשיכו לזמן אותו למילואים והוא המשיך לשרת כרגיל. הוא עשה מאות ימי מילואים במלחמה, והמלחמה הזאת בסוף הכריעה אותו".
ענבל: "ההידרדרות של אסף התחילה בהדרגה איטית בארבע השנים האחרונות, זה לווה בסט של תסמינים שלקח לנו זמן לשים עליהם את האצבע, אבל הכול מצביע על פוסט־טראומה צבאית. הוא לא ענה לטלפונים וחשבנו שזה בגלל שהוא עסוק, לא חשבנו שהמצב כל כך קשה. אחרי המוות שלו קיבלנו עדויות של מפקדים וחברים לשירות, שסיפרו שהוא התחיל להסתגר בטייסת עם הכלבה שלו במשך כל הכוננויות, פשוט לא יצא מהחדר, שזה משהו שלא אופייני לאסף".
המכתב האחרון
במהלך שירותו הצבאי השתתף אסף במבצעים משמעותיים, תחילה כקצין בצנחנים ובהמשך כנווט קרב בטייסת 109. בשנים האחרונות הוא הוביל פרויקט ייחודי ביחידה 8200 והשלים שני תארים אקדמיים במתמטיקה ובמדעי המחשב, כאמור, בהצטיינות יתרה.
ההידרדרות הנפשית החלה לפני כארבע שנים, לאחר שהשתחרר משירות קבע. הוא התחיל להתרחק מחבריו, בקושי היה בקשר עם משפחתו, ולקראת הסוף גם ניתק קשר עם שתי אחיותיו.
במכתב שהותיר לאמו, כתב לה: "במשך מעט יותר משנה, בכל יום אני כותב לך את המכתב הזה בראש שלי... עכשיו, אמא, סוף־סוף מצאתי מנוחה. מקום שבו אני יכול להיות אני, כמו שאני, בדיוק. בלי מסכות, בלי להעמיד פנים... אולי יוקל לך לדעת שמצאתי מנוחה ופשוט לא תצטרכי לדאוג לי יותר".
"ביום ההולדת עלינו לקבר שלו וקיבלנו בוקס בבטן, תזכורת חיה לכך שאחד מאיתנו חסר, שאני ונטע מתבגרות בשנה ואסף לא"
ענבל: "אחרי שאסף השתחרר מקבע ויצא לאזרחות, חשבנו שעם כל התארים, הנתונים וההישגים שלו הולכת להיות לו קריירה אזרחית משמעותית, וזה לא קרה. הוא אמר, 'הייתי 17 שנה במערכת הכי מקובעת, לוחצת וחונקת שיש, ואני רוצה לקחת את הזמן ולראות מה בא לי'. קיבלנו את זה. זה גם היה בשיא הקורונה, זה נשמע לנו הגיוני בסך הכול. ואז חצי שנה הופכת לשנה ושנה לשנתיים, שלוש וארבע, לאט־לאט מתחיל להתעורר חשד רציני, עד שאנחנו מבינות שמשהו לא בסדר איתו. הדבר היחיד שהוא עשה זה מילואים. כנווט קרב הוא היה חייב לטוס לפחות פעם אחת בשבוע, כך שבעצם אסף מעולם לא נפרד מהצבא. כל השנים האלה מאז שהוא השתחרר, העבודה שלו הייתה לעשות מילואים, והוא גם התפרנס מזה בכבוד".
הייתן איתו בקשר בתקופה האחרונה לחייו?
נטע: "הוא ניתק קשר בשנה וחצי האחרונות, ניסיתי לשלוח לו הודעות, התקשרתי מדי פעם, וכלום. הוא לא ענה. חשבתי שזה בגלל המלחמה, ידעתי שהוא עסוק בדברים חשובים. אם הייתי יודעת את מה שאני יודעת עכשיו, הייתי מניעה את האוטו ונוסעת אליו".
ענבל: "אני גרה בתל אביב, ובשנתיים האחרונות לחייו אסף שירת בקריה והיה מגיע לישון אצלי מדי פעם. זה היה חד־כיווני, אם הוא לא היה יוזם, לא היה אפשר לדבר איתו. אחרי 7 באוקטובר לא ראינו אותו יותר. ידעתי שהוא במצב לא טוב, אבל סטטי, לא חשבתי שזה ייגמר באובדנות. אמרתי לעצמי: יש אנשים במצב יותר גרוע, והוא עדיין קם בבוקר והולך לשרת במילואים בתפקידים רגישים שדורשים סט יכולות גבוה. מחוץ למילואים הוא כבר היה שבר כלי".
"אמא שלי התריעה שוב ושוב, דרשה להוריד אותו מטיסות כי היא פחדה. בעקבות ההתרעה שלה באמת הורידו אותו מטיסות, אבל המשיכו לזמן אותו למילואים והוא המשיך לשרת כרגיל"
מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"ב־7 באוגוסט, ביום ההולדת של אמא שלי, ומעכשיו זה יהיה עוד תאריך קשה מנשוא. ההודעה האחרונה ששלחתי לו הייתה בחול המועד סוכות, חמישה ימים לפני מותו. כתבתי לו, 'רוצה לבוא לארוחת שישי?'. ידעתי שהוא לא יענה, והוא באמת לא ענה".
הוא הותיר לכן מסר במכתב שהוא השאיר לאמכן?
"לצערי לא. כואב לי מאוד כשאני אומרת את זה, אבל אסף כתב מכתב רק לאמא שלנו ולמעשה מאיתנו הוא לא נפרד. אני עובדת על עצמי כדי לא להיפגע עד עמקי נשמתי, כי זה פוגע. אני מנסה להסביר לעצמי שזה בגלל המצב שהוא היה בו, ולא בגלל שהוא לא אהב אותנו".
אתן כועסות עליו?
נטע: "אני לא כועסת עליו על מה שהוא עשה לעצמו וגם לא על זה שהוא לא נפרד מאיתנו, כי הוא כנראה היה באמת מאוד אומלל. אני כועסת עליו שהוא לא ביקש ממני עזרה. אני בן אדם טיפולי, עבדתי 15 שנה בחינוך המיוחד, התחלתי כמדריכה, ריכזתי מסגרות, התנדבתי ארבע שנים בבית אבות, ומגיל קטן אני מצילה בעלי חיים, ואני כועסת שהוא לא בא לשתף אותי במה שעובר עליו. אם הייתי יודעת את חומרת המצב, לא הייתי מחכה שהוא יענה לי להודעה או לטלפון, הייתי רצה להציל אותו".
מה עוזר לכן להתמודד עם חסרונו?
"לפגוש אחים שכולים בכל מיני פעילויות וקבוצות, כי הם יכולים להבין אותי הכי טוב, בפרט אחים שכולים להלומי קרב. וגם למצוא משמעות במוות שלו ולפעול להעלאת המודעות לפוסט־טראומה ולחשיבות הטיפול, בין אם זה לדבר בתקשורת או בכנסת".
ענבל: "גם לי עוזר לפגוש אחים שכולים בעקבות אובדנות. עוזר לי גם לספר את הסיפור של אסף ולהעלות את המודעות, ובכך גם אולי להביא לשינוי, שמותו לא יהיה לחינם".
תגובת צה"ל
"צה"ל מוקיר את עשייתו ואת פעילותו רבת שנים של רס"ן (מיל') אסף דגן ז״ל ומשתתף בצער המשפחה על מותו המצער. על פי החוק חלל צה״ל הוא רק מי שנהרג בעת שירותו הצבאי, בסדיר או בשירות מילואים פעיל, לרבות בדרכו לשירות מילואים.
בקשת המשפחה להכיר באסף ז"ל בתור חלל צה"ל נבחנה, ולא נמצא תיעוד לכך שהוא היה בדרכו לשירות מילואים. לפיכך לא ניתן להכיר בו כחלל צה״ל. צה״ל, בתיאום עם משרד הביטחון ועל פי החלטת בית המשפט, פעל במאמצים רבים להגיע למתווה מוסכם עם משפחת דגן על מנת להביא את אסף ז״ל לקבורה בכבוד. בהתאם להסכמת מערכת הביטחון ולפסק הדין של בית המשפט העליון, נערך לו טקס צבאי בבית קברות אזרחי. בטקס השתתפו ראש להק אוויר, מפקד כנף 1 ונציגים מטייסת 109, לרבות מפקד הטייסת".
אל תישארו לבד
- במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il.
