דמיינו את התמונה הבאה: מנהלת בכירה עומדת להיכנס לחדר ישיבות ולהעביר מצגת חשובה בפני הדירקטוריון. על הנייר היא מוכנה - הנתונים ברורים, השקפים מדויקים, המסרים חדים. אבל רגע לפני שהיא מתחילה לדבר, היא מרגישה לחץ. קשה לה לנשום, הדופק עולה והמחשבות רצות. במקום להילחם בזה, היא עוצמת לרגע עיניים, נושמת עמוק ונזכרת בכלים שלמדה מעולם הטנטרה: נוכחות, הקשבה לגוף ועבודה עם הפחד במקום בריחה ממנו. כמה דקות אחר כך היא כבר עומדת מול החדר, יציבה יותר ומעבירה את המצגת בביטחון.
במפגש הזה - בין חדרי דירקטוריון ובין עולמות הגוף, התודעה והטנטרה - עוסקת שרון רלוי (48) מתל אביב, גרושה ואם לשניים. רלוי היא יועצת אסטרטגית ויועצת לניהול שינוי, שעובדת כבר שנים עם דירקטוריונים, הנהלות בכירות, מנכ"לים ויושבי ראש. בשנים האחרונות החלה לשלב בעבודתה כלים מעולם הטנטרה, בעיקר בתהליכים עם נשים בתפקידי ניהול בכירים. החיבור בין קריירה לטנטרה בא לידי ביטוי גם בספרה "מלאכת האי אפשר", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת שתיים. במרכזו אישה קרייריסטית שחייה מיטלטלים בעקבות רומן מחוץ לנישואים. מתוך הטלטלה הזאת היא נדרשת לפגוש מחדש את התשוקה, הגוף, הנשיות והאומץ לשאול מה באמת אפשרי בחייה.
איפה את?
לפני שהגיעה לטנטרה, חיה רלוי שנים ארוכות בתוך עולם של עשייה אינטנסיבית, אחריות והישגים. במשך כ־25 שנים עסקה בייעוץ, ניהול ושינוי ארגוני, ובמקביל הייתה שותפה בקבוצת המסעדות ג'ירף ושימשה כמנכ"לית הקבוצה. "היו לי הרבה שנים של קרייריסטיות", היא אומרת. "האימהות תמיד הייתה מרכזית בחיים שלי, אבל כשאת אמא עם קריירה תובענית מאוד, עולה השאלה איפה את נמצאת בתוך כל זה. בין הקריירה, האנשים שאת מנהלת והאחריות שאת מחזיקה, איפה החיים שלך? איפה המפגש שלך עם עצמך?".
השאלה הזאת התחדדה בעבורה לפני כשש שנים, בתקופה שבה היא ובעלה לשעבר היו בתהליך גירושים. "עברנו פרידה עם שיחות עמוקות על סיום ועל מה קורה הלאה", היא מספרת. "הייתה לי תחושה שבעולם של הטנטרה יש משהו שאני צריכה ללמוד".
הצעד הראשון היה סדנת נשים בקיסריה: "הייתי לחוצה מאוד, כמו הרבה נשים שנכנסות בפעם הראשונה לעולם הזה. הדבר הראשון שהטריד אותי זה אם יהיה שם מישהו שאני מכירה. אבל אמרתי לעצמי שאני קופצת למים. זה היה יום עמוס גם בעסק, ובסוף פשוט סגרתי את הטלפון לשלושה ימים ואמרתי לכולם: תסתדרו".
מה חווית בסדנה?
"בסדנה דיברו על נשיות ועל מיניות בצורה אחרת. הבנתי שהגוף, הלב, צורת המחשבה ורמת התודעה הם לא דברים נפרדים אלא חלקים שמשפיעים זה על זה. שאלו שם כמה את פתוחה, כמה את חיה, כמה את מרשה לעצמך לחיות וכמה חירות יש לך להיות מי שאת. זה היה רגע שבו הבנתי שמשהו בחיים שלי משתנה".
אישה חדשה
כששואלים אותה מהי בעצם טנטרה, רלוי מבקשת להתרחק מהדימוי המצומצם שנדבק למילה. לדבריה, מדובר במסורת עתיקה שמקורה במזרח ומשמעותה התרחבות: היכולת לחיות ולבטא את כל חלקי האדם במלואם. "הטנטרה היא מארג רחב של טכניקות שמטרתן ליצור אינטגרציה בין תודעה ומחשבה, רגש, גוף, מגע וגם הוויה אנרגטית. בניגוד להרבה שיטות שעובדות רק עם הראש או רק עם הנשימה או רק עם הגוף, הטנטרה מסתכלת על האדם כשלם".
לדבריה, אחד הדברים המרכזיים בטנטרה הוא התובנה שהגוף אינו רק כלי שנושאים ממקום למקום אלא מקור ידע. "הגוף הוא לא הדבר הזה שאנחנו נזכרים בו בסוף היום בשיעור יוגה או רק כשהוא כואב", היא אומרת. "בטנטרה הגוף נתפס כמרכז של אינטליגנציה פנימית, חישה, זיכרון חושי, התחברות, אינטימיות, עונג וגם כאב. הטנטרה לא מעלימה את המיניות מעבודת הגוף. היא רואה במיניות חלק מאנרגיית החיים, אבל בניגוד למה שחושבים, טנטרה היא לא רק עבודה עם מיניות. יש בה מדיטציה, נשימה, תנועה, מגע ועבודת מודעות פנימית דרך הגוף".
אחרי אותה סדנה המשיכה ללמוד, בהתחלה דרך סדנאות נוספות, ובהמשך במסגרת הכשרת מנחי טנטרה בשיטת מארג שנמשכה שנתיים. "בהתחלה חיפשתי קורס של עשרה מפגשים", היא מספרת. "אמרו לי שאין דבר כזה, שיש הכשרה של שנתיים. חשבתי שזה יותר מדי, אבל אחרי שהבנתי שזה המקום הכי מעמיק ללמוד בו, אמרתי לעצמי שאני הולכת לעשות את זה. לא ידעתי בדיוק למה, אבל ידעתי שזה חשוב".
מה חיפשת שם?
"אני חושבת שאחרי הגירושים יצאתי למסע להבין מי האישה שאני ביום שאחרי. לא הייתי האישה שהייתי כרווקה, לא האישה שהייתי כנשואה בלי ילדים, ולא האישה שהייתי כנשואה עם ילדים. פתאום הייתה שם אישה חדשה. הייתי בגיל אחר, עם ילדים, מבוססת בהצלחה שלי ובמה שאני עושה, והייתי צריכה להכיר אותה מחדש - להבין איזו אישה אני רוצה להיות בעולם".
המסע הזה לא נשאר רק במרחב האישי. ככל שרלוי העמיקה בעולם הטנטרה, היא התחילה לזהות אותם דפוסים גם אצל נשים שהיא פגשה בעבודתה: מנהלות בכירות, מנכ"ליות ויושבות ראש שהגיעו להישגים מרשימים, אבל לא פעם הן הרגישו שהכלים שהביאו אותן עד לשם כבר אינם מספיקים להן. "אני חושבת שהאופן שבו מנהלים ומנהלות נדרשים לפעול היום משתנה", היא אומרת. "הרבה שנים ניהול נשען על שליטה, דיוק, מיקוד, נחישות ויכולת להחזיק המון דברים יחד. אלה עדיין כלים חשובים, אבל היום לא די בהם. אנחנו חיים בעולם כאוטי. בחמש השנים האחרונות לאיש לא הייתה שנה רגועה באמת. העולם משתנה כל הזמן: מלחמות, משברים, בינה מלאכותית, אקלים, כלכלה, תחושת חוסר ביטחון. פעם היו עושים אסטרטגיה לעשר שנים קדימה. היום זה כמעט מגוחך, כי את לא תמיד יודעת מה יקרה בעוד חודש. היום צריך גם גמישות, יצירתיות, יכולת להיות בתוך אי־ודאות ולפעמים גם להסכים לא לדעת מיד מה הפתרון".
איך זה נראה בפועל בעבודה עם מנהלת בכירה?
"במצבי סטרס ועומס אנחנו רגילות לנסות מיד להחזיר את השליטה, אבל לפעמים דווקא צריך לעצור רגע, להקשיב לגוף ולהבין מה באמת מפעיל אותנו. העבודה כוללת מפגש עם מקומות שאנחנו מפחדות מהם: כישלון, אובדן שליטה, אשמה, חוסר ודאות. אני יכולה לעבוד עם אישה בכירה שנמצאת ברגע עמוס ולשאול אותה איפה זה פוגש אותה בגוף, מה הדבר שהיא הכי מפחדת ממנו. ואז אנחנו עובדות על נשימה, תנועה והקשבה, לא במקום הכלים האנליטיים אלא בנוסף אליהם. כשאת נמצאת בעולם כאוטי, את צריכה להיות גמישה יותר, יצירתית יותר, לפעמים גם פראית יותר. את צריכה לדעת לרקוד בתוך תנאים לא מושלמים. בסוף, כשהכול משתנה מסביבך, הכלי המרכזי שנשאר לך הוא את עצמך".
בין תשוקה לתעוזה
השאלות האלה מחלחלות גם לספרה. גיבורת הספר, אלמה, היא אישה קרייריסטית שחייה משתנים בעקבות רומן מחוץ לנישואים. דרך הרומן היא מגלה מחדש תשוקה, נשיות וחלקים בעצמה שנדחקו הצידה לאורך שנים של עבודה, אימהות וזוגיות. "זה לא סיפור אמיתי", מדגישה רלוי, "אבל הוא נוגע בדברים שמסקרנים אותי: מה קורה כשחלקים מהזהות שלנו נשארים על הספסל? מה קורה כשהתשוקה קוראת להם לחזור למגרש?".
אלמה מקבלת הצעה להתמנות למנכ"לית בעיצומו של משבר פוליטי בין יו"ר דירקטוריון למנכ"ל מכהן ונדרשת לקבל החלטות כשהמציאות סביבה רחוקה מלהיות ברורה או יציבה. "הספר בודק מה הקשר בין תשוקה לתעוזה, בין היחסים שלה למנהיגות שלה, ובין הרצון שהחיים יהיו כמו שאנחנו רוצים לעובדה שהם פשוט קורים כמו שהם", אומרת רלוי. "בעיניי זו שאלה טנטרית: לא להתווכח עם המציאות אלא ליצור בתוך הקיים".
מה היית רוצה שהקוראות ייקחו מהספר?
"הייתי רוצה שנשים ישאלו את עצמן איפה הן נמצאות ברמת האחריות שלהן, ברמת התשוקה שלהן, איפה הן יודעות להביא את עצמן ואיפה לא. זה לא ספר מטיף או מחנך. הוא עוסק בשאלה כמה מעט אנחנו משקיעים מחשבה במה שאפשר ואי אפשר בחיים. לא הכול נפתח רק כי אנחנו רוצות, ולא הכול נסגר רק כי אנחנו מפחדות. יש מרחב שלם של בחירה, תעוזה, אחריות ותשוקה. ושם, בעיניי, מתחילה העבודה האמיתית".
