קראתי את הכותרת ושפשפתי את עיניי. "עדי הימלבלוי יוצאת עם בן הזוג לחופשה בחו"ל", נכתב שם. "רגע, איזה בן זוג?", שאלתי את בתי שהייתה לצידי. "היא לא נפרדה רק עכשיו מבן זיני?". בתי ענתה בטון שהבהיר ששוב אכזבתי אותה ברמת הידע הכללי: "מה פתאום? אמא! היא נפרדה ממנו כבר לפני שלושה חודשים". "נו, בדיוק", סיננתי. "רק עכשיו".
יש אנשים כאלה. מסיימים מערכת יחסים משמעותית, וכעבור פרק זמן שבו אצלי בקושי הספיקו להתחלף המצעים במיטה, כבר נמצאים בזוגיות חדשה. ולא סתם "יצאתי עם מישהו פעמיים ונראה". זוגיות־זוגיות. עם לינה משותפת, חופשות בחו"ל ותמונות של ירח דבש.
אני נתקלת בזה כל הזמן, אצל מפורסמים וגם אצל אנונימים, ובכל פעם זה מדהים אותי. היית שנתיים עם מישהו. אהבת אותו. חלקתם סדינים, חברים, נופשים. נפרדתם. והופ, ההזמנה משיין עוד לא הגיעה, ואת כבר בדיוטי פרי עם גבר חדש, מתלבטת אם לקנות שני בשמים במבצע.
עכשיו, ברור מה תגידו. עדי הימלבלוי היא אישה יפהפייה ומחוזרת. סביר להניח שמבחר הגברים שעומד לרשותה קצת יותר מרשים מזה שמציע האלגוריתם לאישה הממוצעת. אבל בעיניי זה בכלל לא העניין. גם לנשים שלא נראות כמוה יש מחזרים. אולי ההיצע פחות זוהר, אולי אין להם קוביות בבטן או חברה בע"מ, אבל יש אופציות.
רק שעבורי ועבור חלק מחברותיי, אופציות לא מתורגמות מיידית לאהבה. אפשר להעמיד מולנו אחרי פרידה מאה גברים פנויים, נאים ומקסימים, ועדיין לא יהיה שם אחד שנרצה שיישאר לארוחת בוקר.
מרוב שהתקשיתי להבין את התופעה, פעם אפילו עשיתי עליה כתבה. ניסיתי להבין מה מאפיין אנשים שקופצים מקשר לקשר. ראיינתי מומחים שסיפרו על דפוסי התקשרות בילדות, אבל בדיעבד, יכולתי לחסוך לעצמי את התחקיר. כי הסיבה האמיתית לסקרנות הייתה פחות תהייה פסיכולוגית והרבה יותר מביכה: אני פשוט מקנאה בהם. כן, כן. קנאה ירוקה, עסיסית, מהסוג הלא מחמיא.
קודם כול, אני מקנאה ביכולת שלהם להתגבר. אצלי, כשאני באמת אוהבת מישהו, הפרידה ממנו לא נגמרת כשהקשר נגמר. הוא אולי עזב, אבל המחשבות עליו עדיין חתומות על חוזה. לפעמים לשנה. לפעמים לשנתיים. אני יכולה לתפקד, לעבוד, לצחוק, אפילו לצאת עם אחרים, אבל בחדר אחורי בראש עדיין מתנהל הקשר הקודם.
ואז מגיע החלק השני, שבו אני מקנאה עוד יותר: האנשים האלה לא רק מצליחים להפסיק לאהוב מהר, הם גם מצליחים להתחיל לאהוב מהר. וזה כבר נראה לי כמו כוח־על. כי בשבילי להתאהב זה לא תוצאה טבעית של מפגש עם גבר נחמד, פנוי ואטרקטיבי. צריכים להסתדר בערך עשרה כוכבי לכת, ארבעה הורמונים ואירוע קוסמי אחד. וכשסוף־סוף זה קורה, כנראה בדיוק בגלל זה, לוקח לי נצח להיפרד מהרגש.
לכן, כשאני רואה מישהי שסיימה קשר במאי ובאוגוסט כבר אורזת ביקיני לחופשה רומנטית, האינסטינקט שלי הוא לחשוב: איך? איך הספקת? אני בזמן הזה עוד הייתי מנתחת למה הוא שם אימוג'י במקום נקודה בהודעה האחרונה לפני הפרידה.
פעם ניחמתי את עצמי במחשבה שהאנשים האלה פשוט לא יודעים להיות לבד, שאני זו שעושה את הדברים "נכון", מעבדת את הרגשות לעומק. אבל האמת מורכבת יותר. זה לא שהלב שלהם שטחי יותר וזה לא שהלב שלי יסודי יותר. פשוט יש אנשים שהלב שלהם עשוי מחומר אלסטי: כזה שמתכווץ, מתרחב ומשתקם במהירות, בזמן שהלב שלי כנראה מגיע לטיפול נמרץ בחלקים, בתוך שקית שקופה.