בשלב מסוים בשיחה אני מתחילה לחשוד שהחברות הנשואות שלי שוכחות מקיומי. או לפחות מהסטטוס שלי. אנחנו יושבות בבית קפה, אני הגרושה היחידה. כמה דקות קודם, אחת מהן מספרת כמה היא עצבנית על ההורים שלה, שעוזרים הרבה יותר פיזית, אבל לא פחות חשוב כלכלית, לאחותה הגדולה, רק מפני שהיא גרושה. ואז חברה אחרת מדווחת שבעלה כבר לא מדבר חמש שנים עם אחותו הגרושה, ובמקביל משחררת משפט שלא יוצא לה הרבה מהפה: "בעלי צודק".
מתברר שהוריה של בעלה נפטרו בהפרש של שנה זה מזה, ואופס, בצוואה האב הורה לחלק את החסכונות שווה בשווה בין שלושת הילדים. אבל את הדירה בחר להוריש רק לבת הגרושה, בטענה שהיא היחידה שאין לה דירה ונאלצת להתגורר עם ילדיה בשכירות.
"זו דירה קטנה וישנה", אומרת החברה. "הדיירים שגרים בה משלמים 4,000 שקל שכירות. ועדיין, למרות שאני ובעלי מרוויחים יפה, היה מתאים לנו לקבל כל חודש שליש מהסכום הזה. למה אחותו אמורה לקבל ה־כ־ו־ל רק בגלל הבחירות הלא טובות שעשתה בחייה?". זה השלב שחברתי עם האחות הגרושה מתלהטת ויורה: "בול! למה אנחנו צריכות לשלם על הטעויות שלהן? למה אנחנו צריכות להסתפק בפחות, רק כי הן לא הצליחו לשמור על הזוגיות שלהן?".
אני מרימה את הראש מהקפה, תוהה אם הן זוכרות שאני פה. כלומר, פיזית, אני יודעת שהן רואות אותי. הרי מישהי מהן כרגע ביקשה שאעביר לה את הגוואקמולי. אבל האם הן קולטות שהן כרגע משמיצות גרושות כשיושבת לצידן גרושה? אני שולפת את המשאב הכי יקר שהצלחתי להוציא מגירושיי: הציניות. "אני מניחה שאם האחות הייתה חד־הורית שבחרה להביא לעולם ילד לבד, היה מגיע לה אפילו פחות מהירושה. זו כבר חוצפה מתוכננת מראש". הן לא צוחקות. אני מתחילה לחשוד שכל השנים שיקרתי לעצמי ולא הרווחתי מהגירושים שלי אפילו הומור. אחרי שלפחות אני מצליחה לשעשע את עצמי, אני עוברת איתן למוד היותר רציני שלי, לא שמבחינתן יש הבדל.
"אני יודעת שנורא קל לחשוב שלהתגרש זו בחירה", אני אומרת. "אבל אתן באמת חושבות שהאחות שלך או של בעלך רצו להיות לבד עם ילדים? לשלם שכירות מטורפת ולקוות לעזרה מההורים כי אין להן ברירה אחרת? שהן ישבו עם עצמן ואמרו: נישואים, אהבה ויציבות או גירושים ואי־ודאות כלכלית? יאללה, בואי נלך על האקשן".
לתדהמתי, החברה עם האחות הגרושה עונה בלי היסוס: "כן. אני חושבת שהכול בחיים זה עניין של בחירה. במקרה של אחותי, הבחירה הגרועה שלה הייתה כבר כשהחליטה להתחתן עם מי שהיה בעלה. היו הרבה סימני אזהרה. ועכשיו אני צריכה לשלם על זה מהירושה שלי".
בסוף אני לא מצליחה להתאפק: "אז בעצם ככה אתן גם רואות אותי?", אני שואלת, "שהסיבה שאני לא נשואה כמוכן ושאין לי דירה מפינטרסט זה באחריותי בלבד? שאין, למשל, למזל שום תפקיד בתסריט הזה? שלא ייתכן שהחיים פשוט חייכו אליכן קצת יותר במישור הרומנטי? זה נכון שבחיים הכול עניין של בחירה, אבל אנחנו יכולות לבחור רק מתוך האופציות שיש לנו. לא תמיד יש אופציה מוצלחת יותר".
שתיהן מתחילות למלמל ש"במקרה שלי זה אחרת", אבל ברור שזה רק מחוסר נעימות. ובעיקר, כי הן יודעות שאני לא יכולה לקחת דבר מהירושה שלהן. מקסימום מהגוואקמולי. וגם אותו - בתשלומים.
