סיפור העלייה של ד"ר שרה סרמונטה, בת 33 מירושלים, רופאה מרדימה בבית החולים הדסה עין כרם:
בית חם: "נולדתי ברומא, אמא שלי ילידת טריפולי ואבא בן למשפחה שחיה ברומא הרבה דורות. בגיל עשר הוריי התגרשו ונשארתי עם אמא, אחותי ואחי הצעירים ממני. היה לנו בית חם, מלא אנשים ובישולים. לא הלכתי לבית ספר יהודי, אבל הייתה במשפחה זיקה יהודית, ורוב חבריי היו יהודים. תמיד ידענו שישראל היא המדינה שלנו, אבל לא הייתה כוונה לעלות. אני אף פעם לא חשבתי לעזוב את רומא".
רפואה או פילוסופיה: "לא רציתי להיות רופאה. התעניינתי יותר בפילוסופיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. אבל רציתי עצמאות כלכלית, אז החלטתי ללמוד פסיכיאטריה. אחרי שנה של לימודי ביוטכנולוגיה התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת LA-SAPIENZA ברומא. באמצע הלימודים החלטתי לבחור בכירורגיה במקום בפסיכיאטריה".
עלייה: "בגיל 24 סיימתי את הלימודים. באתי לישראל כדי לראות איך עובדת הרפואה בארץ, כי חשבתי שיהיה טוב לקבל ניסיון במקצוע בארץ אחרת. אחרי חודש בהדסה חזרתי לאיטליה וכבר ידעתי שאני רוצה לעלות. היה לי נעים לחיות בארץ בין יהודים. גם חשבתי שכאן יהיה קל יותר לפגוש בן זוג יהודי ולהקים איתו משפחה".
"קבענו דייט באפליקציה, ופתאום זיהיתי אותו הולך עם כלב. התרגשתי, הזדהיתי, עליתי הביתה, סידרתי את השיער והמייק־אפ, חזרתי ועשינו דייט ראשון"
מאבק על הרישיון: "כשחזרתי לאיטליה התחלתי תהליך לקבלת רישיון רפואה ישראלי. זה היה קשה מאוד מבחינה ביורוקרטית. ליתר דיוק הייתי אומרת: סיוט! עבדתי באיטליה באופן זמני כרופאת משפחה, התכוננתי למבחנים ונאלצתי להגיע ארצה ארבע פעמים, עד שעברתי את המבחן. כשהתקבלתי לסטאז' ב'הדסה' עדיין חשבתי שאהיה כירורגית, אבל באמצע הסטאז' הבנתי שזה פחות מתאים לי והחלטתי לבחור בהרדמה".
חבלי קליטה: "עליתי ב־2019 ישר לירושלים. בסך הכול היה לי מזל מבחינת עבודה – שזו הבעיה העיקרית של עולים. הגעתי בלי לדעת עברית. למדתי באולפן חצי שנה ועבדתי כמלצרית במסעדת בלינצ'ס. כבר הכרתי פה אנשים, בעיקר איטלקים או אמריקאים, רובם דתיים כמוני. ישראלים הכרתי רק בעבודה. אין לי צורך בהרבה אנשים סביבי, הקושי הגדול ביותר מבחינתי היה הגעגועים למשפחה ברומא".
אהבה: "הכרתי כאן בן זוג והיינו יחד ארבע שנים עם הפסקות, עד שנפרדנו סופית. בחודשים האחרונים יש לי בן זוג ישראלי, דתי. קבענו דייט באפליקציה וביטלתי אותו כמה פעמים כי החלטתי שהוא לא הטיפוס שלי. בכל זאת קבענו פגישה, וכמה ימים לפני המועד ישבתי עם כפכפים ובגד בית בבית קפה באזור מגוריי, ופתאום זיהיתי אותו הולך עם כלב. התרגשתי, הזדהיתי, הצעתי שיחכה לי, עליתי הביתה, סידרתי את השיער והמייק־אפ, חזרתי ועשינו דייט ראשון. מאז אנחנו יחד".
מלחמה: "ב־7 באוקטובר הייתי בבית החולים, ובעצם שלושה ימים לא יצאתי משם. אמא שלי התקשרה כל יום מרומא ובכתה שאבוא הביתה, אבל לרגע לא חשבתי לעזוב. הרגשתי אחריות לעבודה וגם למי שהיה החבר שלי אז ושירת במילואים. במלחמה עם איראן היה לי קשה יותר. אני מודה שמאז אני בסטרס קבוע".
השאלון:
למה לא הצלחת להתרגל בארץ?
"לאנשים העצבניים, הכול כאן בסטרס; לכך שאנשים לא מקדישים תשומת לב ללבוש; למחסור במוזיאונים ובארכיטקטורה".
איזה הרגל מאיטליה כדאי לישראלים לאמץ?
"ללמוד לנשום, ליהנות מהחיים, לא לעשות הכול בלחץ. ולהיות אדיבים יותר".
מהו המקום האהוב עלייך בארץ?
"המדבר בנגב".
למה את הכי מתגעגעת?
"למשפחה ולתרבות שגדלתי בה".
