בני הזוג: גרושים עם ילדים משותפים. הסכם הגירושין שחתמו עליו הסדיר את ענייני הילדים והרכוש. בין היתר סוכם שהאישה תנהל את מכירת הדירה ותתגורר בה עם הילדים עד למסירה.
המשבר: הסכם הגירושין לא קבע מועד אחרון למכירת הדירה. כך, במשך שלוש שנים האישה אמרה לגבר שהיא מפרסמת את הדירה למכירה, אבל אין אף קונה פוטנציאלי. הגבר הבין שאין לה אינטרס שהמכירה תתבצע כי ברצונה להמשיך להתגורר בדירה עד אינסוף. הוא ביקש ממנה לנהל את המכירה בעצמו או על ידי מתווך אך לא נענה. לא הייתה שום סנקציה בהסכם שיכולה הייתה לדרבן אותה למכירה.
משיכת זמן נוספת: הגבר פנה למשרדנו כדי לנסות להגיע להבנות עם האישה. הוא רצה לקנות נכס בעצמו והיה זקוק להון עצמי. האישה, שנראה כי שמה לה למטרה למשוך זמן, עיכבה גם את המענה לדרישותינו. כך יצא שחלפו עוד שלושה חודשים עד שהצלחנו לקבוע פגישת גישור איתה ועם עורך דינה.
האולטימטום: בפגישת הגישור נתנו לאישה עוד חודש להגיע להסכמות עם הגבר בעניין הדירה, כגון איך תתבצע המכירה, מי מפרסם, איפה, בחירת המתווך. הם לא הגיעו להסכמות.
תקופה ללא ייצוג: בחלוף החודש, ובאין הסכמות, יעצנו לגבר להגיש תביעה. הוא החליט לוותר על שירותנו כדי לזרז עניינים ולצמצם עלויות. הוא ניסה לשכנע את האישה לתת לו למכור את הדירה ואף הגדיל לעשות וסייע לה בתיקון דברים בדירה. הוא גם העביר לה תשלום על הוצאות הילדים בלי שתציג קבלות. אלא שכל הניסיונות המקרבים כלפיה לא קידמו אותו לתוצאה המיוחלת.
בחזרה אלינו: לאחר שחלפו שלושה חודשים נוספים ובאין התקדמות, חזר הגבר למשרדנו כדי שנייצג אותו בתביעה לפירוק שיתוף למכירת הדירה.
בית המשפט למשפחה: שלח את הצדדים לדבר לפני שיקבע דיון הוכחות ורמז שאם לא יסכימו ביניהם יתמנה כונס נכסים אשר בעלותו יישאו שני הצדדים. במקרה כזה מחיר הדירה לא בהכרח יהיה לפי מחיר השוק, אלא לפי ההצעה הגבוהה ביותר, ואין הבטחה להצעות גבוהות.
בסופו של דבר: הצדדים סיכמו שייתנו לגבר כמה חודשים לנסות למכור את הדירה. האישה תשתף פעולה ותאפשר כניסת קונים פוטנציאליים. בתום התקופה (שטרם הסתיימה) יועבר הבית לכינוס נכסים.
מה למדנו:
לעתים אחד הצדדים מציג עמדה של שיתוף פעולה, אך פעולותיו מעידות על כוונות אחרות.
הסכם גירושין נכון היה נותן הגבלת זמן למכירת הדירה וסנקציה לאי־מכירתה.
