היא: שרית אברהמי־תדמור (51), עוזרת אישית למנכ"ל
הוא: דקל תדמור (44), אחראי נסיעות מבחן ביבואנית רכב
הם: ביחד 13 שנה, הורים לתאומים עדי ועידן, בני שנתיים וארבעה חודשים, גרים בחולון
שרית מספרת על המסע הארוך להיות אמא
בכיתי בכותל לזוגיות
שרית: "הייתי בת 38, כולם מסביבי היו נשואים עם ילדים, משפחה, ואצלי שום דבר לא זרם. יצאתי עם מישהו גרוש, אבא לשלושה ילדים, אבל הוא לא רצה להתחייב והקשר לא הוביל לשום מקום. ערב אחד נקלעתי עם הבחור הזה לסיטואציה לא נעימה. לקחתי את האוטו ונסעתי לכותל, קניתי מטפחת לבנה, נצמדתי לקיר והתחלתי לבכות מכל הלב. התפללתי לזוגיות ולילדים. אחרי התפילה משהו בלב שלי השתחרר, הרגשתי שהעברתי את הבקשה שלי הלאה. ביום שישי, בדיוק אחרי שבוע, התחלתי לצאת עם דקל".
שדדו אותנו בדייט הראשון
שרית: "עבדנו באותו מקום, בחברת הרכב 'אלדן'. אני הייתי ועדיין העוזרת האישית של המנכ"ל, והוא היה אחראי מגרש בסניף באזור. יום אחד הודיעו לנו שיש שינוי בהסדרי השטיפה של רכבי החברה, וקיבלנו הנחיה לשטוף את הרכב בסניף הקרוב אלינו. גרתי בחולון, והסניף הסמוך אליי היה זה שדקל עבד בו. ביום שישי ניגשתי לשם, משהו בי אמר שיהיה מעניין".
דקל: "ראיתי את שרית פעם או פעמיים לפני, הייתה היכרות שטחית. היינו מדברים לפעמים בטלפון. כשהיא אמרה שהיא תבוא לשטוף את האוטו, לא חשבתי שזה יקרה, שעוזרת מנכ"ל תבזבז זמן על שטיפה ביום שישי. באותו יום הגעתי מאוחר לסניף, הייתי אחרי לילה של בילויים. נסענו ביחד להביא אוכל לחבר'ה בסניף".
שרית: "לא מעט פלרטוטים היו שם. נשארתי בערך שעתיים ויצאתי בהרגשה הכי כיפית בעולם. כבר באותו ערב קיבלתי ממנו הודעה בפייסבוק, הוא שאל אותי מה אני עושה. יצאנו. ישבנו בחוף פרישמן בתל אביב, ותוך כדי שאנחנו מדברים שדדו אותנו. משכו לי את התיק מתחת לרגליים עם המפתחות של הבית והטלפון. דקל החזיר אותי לבית של ההורים. ידעתי שאני בידיים טובות והייתה לי תחושה שזה סיפור שאספר הלאה".
דקל: "לא בזבזנו זמן. באותו שבוע נפגשנו כמעט כל יום. אחרי חודש כבר עברנו לגור ביחד".
שרית: "בהתחלה חשבתי שהפרש הגילים יפריע לו מבחינת ההתקדמות של הקשר שתהיה שיחת 'יחסינו לאן' והוא יגיד שיש לנו כוונות שונות. אבל מהר מאוד ידענו לאן זה הולך. אחרי כמה שבועות ביחד הוא כבר פגש את כל המשפחה המורחבת שלי, כולל דודות ובני דודים".
דקל: "יש בינינו הפרש של שבע שנים, אבל הגיל אף פעם לא היה בעיה מבחינתי".
3 צפייה בגלריה
"מקום העבודה הציע לממן לנו את כל התהליך, סדר גודל של 350 אלף שקל"
(צילום: קובי קואנקס)
הצעת הנישואים בסוף המסאז'
דקל: "כמה חודשים אחרי שעברנו לגור יחד, אמרתי לעצמי – מה עושים עכשיו? אני לא ילד, את המסיבות והבילויים עשיתי. מה הלאה? זה היה הרגע היחיד שבו הגיל של שרית היה פקטור. הרגשתי שלא יהיה הוגן כלפיה למשוך את הקשר, למרוח את הזמן. היה לי טוב כמו שלא היה לי קודם, ומבחינתי זה היה הזמן לעשות את הצעד הבא".
שרית: "הוא הזמין אותי לספא, עשינו עיסוי זוגי, ובסוף המסאז', כשאני עם הראש בתוך החור של המיטה, המעסה העביר לי את הקופסה עם הטבעת מתחת לשולחן. לכולם כבר היה ברור שהוא יציע, גם לי. עוד קודם כבר התחלנו לעבוד על ילדים".
ארז: "אני אוהב שאשתי משוגעת ולא קונבנציונלית, שהיא לא מוותרת ומשיגה תמיד את מה שהיא רוצה, שהיא אמא נדירה והחברה הכי טובה שלי".
שרית: "אני אוהבת את ההכלה והאהבה האינסופית שלו, ושהוא חתיך הורס".
אף היריון לא החזיק
שרית: "ניסינו להיכנס להיריון כמה חודשים וזה לא הלך, למרות שהבדיקות היו תקינות. מהר מאוד עברנו להזרעות. הייתה לי תחושה שנגיע לטיפולי פוריות, שיהיה קשה. במשך 11 שנה עברנו 20 סבבי הפריה חוץ־גופית. כשהייתי בת 42 הרופא אמר שכדאי לעבור לתרומת ביצית. בפעם הראשונה נקלטתי, אבל עברתי הפלה בשבוע השישי. המשכנו לנסות. בסך הכול עברתי חמישה הריונות, שלושה שלי ושניים מתרומה. אבל אף אחד מהם לא החזיק. אם לא היו עוצרים אותי, יכול להיות שהייתי ממשיכה".
דקל: "היה לי קשה מאוד לראות אותה מתפרקת, לראות את כל מה שהיא עוברת מבחינה רפואית, נפשית ורגשית. אבל להיכנס לדיכאון לא היה אופציה בשבילי. לא רציתי להראות לה שאני ברע כדי שהיא לא תשקע אחריי. הייתי אומר לה, 'אם זה לא הצליח, יש סיבה שלא'. הייתי מעודד אותה שמתישהו זה ייתפס, שהגוף שלה יודע להחזיק היריון, שמה שצריך לקרות יקרה. באמת האמנתי שזה יקרה בזמן המתאים ועודדתי אותה להמשיך הלאה. לא אמרו לנו שאי אפשר, אז המשכנו. לא חשבנו לוותר".
שרית: "הוא אמר לי, 'לא התחתנתי עם תינוק, התחתנתי איתך'".
בכיתי כשהרופא המליץ על פונדקאות
שרית: "בהיריון החמישי היה לי דימום בשבוע השמיני. בדקו אותי והתברר שזה היה היריון בצוואר הרחם. במקרה כזה אסור לעשות גרידה. עברתי שטיפות שלא הצליחו, ואז נתנו לי זריקות שנותנים גם כטיפול לסרטן השד. כתוצאה מכל זה, נגמר ההיריון אבל גם הסיכוי שלי להרות שוב. זה היה היום שהרופא אמר: 'הצעד הבא שאני ממליץ עליו הוא פונדקאות'. הייתי בהלם. בכיתי. אמרתי, 'זהו, אני עקרה'".
דקל: "זה היה הצומת שלנו. הייתה מחשבה לוותר, אבל אז אמרנו, זה או לעשות את זה או להיות בלי ילדים. הלכנו לבדוק כמה חברות לפונדקאות, עד שהגענו לסוכנות 'סורמום'".
שרית: "בחרנו ביצית מתורמת מאוקראינה ופונדקאית מגיאורגיה. אמרתי מראש שאני לא רוצה קשר עם הפונדקאית, אבל אחרי ההחזרה השנייה, כשגילינו שהיא בהיריון, היא ביקשה לפגוש אותנו. טסנו אליה לאחת הבדיקות, והמפגש היה מקסים".
דקל: "כששאלו אותנו כמה עוברים להחזיר, אמרנו שניים. התפללנו שיהיו תאומים, ושמחנו כשזה קרה".
"מזל טוב, הבנים כאן"
דקל: "באיזה ערב התקשרו אלינו ואמרו לנו לעלות על טיסה לגיאורגיה, כי נראה שהפונדקאית תלד בקרוב. השגנו כרטיס טיסה מהרגע להרגע והגענו למלון בבוקר. באותו לילה יצאנו לבר, שתינו והלכנו לישון. בבוקר אני מסתכל על הווטסאפ חצי מנומנם, ורואה, 'מזל טוב, הבנים כאן'".
שרית: "מתברר שבחמש לפנות בוקר הפונדקאית עלתה על מונית לבד, ותוך 40 דקות שניהם היו בחוץ. היא אפילו לא הספיקה להודיע. הגענו מיד לבית החולים".
דקל: "כשראינו אותם בפעם הראשונה, לא האמנתי שזו המציאות".
שרית: "אלדן, מקום העבודה שלי, הציע לממן לנו את כל התהליך, סדר גודל של 350 אלף שקל. זה היה שוק בשבילנו. לא האמנו. הם עברו איתנו תהליכים לא פשוטים, היו שותפים להכול והיו כל כך מכילים".
שרית: "אין לי מילים לתאר את האור ואת האושר שעדי ועידן הכניסו לחיים של כולנו ולכל אחד שנקרה בדרכם. זו הורות מאתגרת, אבל מאושרת. לפני שהם הגיעו הייתי כל הזמן עייפה, חוזרת לבית ריק, בשעה שמונה הולכת לישון. כיום כבר בשש בבוקר כל הבית על הרגליים. זה משנה חיים, משנה הכול".
דקל: "כשחלום התאומים התגשם, לא ידעתי איך לעכל את זה. יש קושי ויש לא מעט אתגרים, אבל אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיהם. המילה 'אבא' בשבילי היא שיא ההתרגשות. הם שלנו, הם איתנו ואין יותר מאושרים מאיתנו".
