כב5 שנה ששונית חמד פרג'י ובעלה תומר חמד חיים מחוץ לישראל, בעקבות הקריירה שלו כשחקן ומאמן כדורגל. בכל מדינה שאליה הגיעו, היה חשוב להם לשמור על הזהות הישראלית והיהודית ולדבר על ישראל בגאווה. אלא שבתקופה האחרונה החלה הישראליות לסגור עליהם. בשנתיים האחרונות הם מתגוררים בעיר ברייטון שבאנגליה, שם חמד מאמן באקדמיה של מועדון הכדורגל המקומי, ומאז נחיתתם בעיר הם מתמודדים עם גל אנטישמי אלים. החצים מופנים בעיקר כלפי תומר אבל גם כלפי אשתו וחמש בנותיהם: מיה (12), אמי (9), לנה (7), היילי (4) ואריה (שנתיים).
שונית מספרת על החיים באנגליה
((כתבת וידאו: מלי זיידמן))
תחילה פורסמה עצומה שקראה לפטר את חמד בשל היותו ישראלי "כובש ורוצח ילדים". בהמשך אוהד, שנמנעה כניסתו לאצטדיון עם דגל פלסטין, פתח שידור חי ברשת והסית נגדו. הסרטון צבר תאוצה ולייקים והוביל לתגובות קשות ולאיומים על חמד ועל בני משפחתו, עד כדי הצמדת אבטחה אישית לכל המשפחה.
"הבנות מבולבלות מהמצב, והכי קשה להסתכל להן בעיניים ולהסביר להן למה שונאים אותנו", מספרת שונית. "העצומה הייתה סיטואציה נוראית. אנשים שלחו מכתבים להתאחדות הכדורגל באנגליה ודרשו לפטר את תומר. אחר כך מישהו העלה לייב בפייסבוק והסית נגדנו עד לרמה שהרגשנו סכנה של ממש, משהו שלא היה עד אז. 7 באוקטובר היה נקודת השינוי. מאז שהגענו לפה הרגשנו את העוינות והשנאה ברשתות, חווינו גילויים של אנטישמיות שהלכה והתגברה, אבל היום זה כבר משהו שממש מאיים על החיים שלנו. שאלנו את עצמנו עד לאן זה יכול להגיע".
"מאז שהגענו הנה חווינו עוינות, אבל היום זה כבר משהו שממש מאיים על החיים. מישהו כתב לי באינסטגרם: 'אנחנו יודעים איפה את גרה'"
עד לאן באמת?
"בנקודה הזאת כל דבר יכול לקרות".
איך החיים שלכם בחו"ל נראו בעבר, לפני 7 באוקטובר?
"תראי, אף פעם לא אהבו אותנו, אבל היום אני מרגישה שרוצים ממש להרוג אותנו, זה ההבדל. תמיד חווינו אנטישמיות ושיימינג ברשתות, היה ברור מאיפה אנחנו באים ותמיד הזכרנו שאנחנו יהודים. בעלי הלך לפעמים עם כיפה למשחקים, מדי פעם רץ עם הדגל במגרשים ועשה קריאת שמע בזמן המשחק. אבל אף פעם לא חששנו ככה. אנחנו חוששים אפילו כשמגיע שליח, אם הוא ראה את המזוזה".
אולי להניף את הדגל ולקרוא קריאת שמע באמצע משחק שלא קשור לישראל, זו קצת פרובוקציה?
"תומר מאוד מחובר ליהדות. אם הוא היה יכול, הוא היה דתי, אבל הוא לא יכול כי המשחקים בשבת. הוא מניח תפילין כל בוקר, וכמובן אנחנו עושים ארוחות שישי וחגים. כשאת בחו"ל את עוד יותר מחפשת את הזהות שלך, ואנחנו יודעים מי אנחנו.
"שנים היינו עסוקים בלהיות שגרירים של המדינה שלנו, אף פעם לא פחדנו להיות ישראלים. אבל כשהתחלנו לקבל איומים אמרנו, 'רגע, יש לנו פה חמש בנות שצריך להגן עליהן, אז אולי כדאי טיפה להצניע, כי לא שווה לנו אם יקרה להן משהו. מצד שני, לא רצינו שהאנטישמיות תנהל לנו את החיים".
איך הגיבו בקבוצת הכדורגל של ברייטון מול העליהום הזה?
"הבעלים של הקבוצה יהודי, אז ברור שתומכים בנו בכול. בקבוצה לקחו את הדברים מאוד ברצינות. הם עברו על כל ההודעות שקיבלנו, בדקו מאילו חשבונות הם נשלחו וביקשו מאיתנו להוריד פרופיל. הם ביקשו מתומר לא להגיע זמנית למשחקים של הקבוצה הבוגרת, והיה שלב שביקשו מאיתנו לצאת לסוג של חופשה עד שהרוחות יירגעו. נאלצנו לטוס לספרד לעשרה ימים. הפכנו את זה לחופשה משפחתית כי לא רצינו שהבנות ירגישו מה קורה, אבל בתכלס היינו צריכים לברוח".
איך הרגשת?
"זו הרגשה מורכבת מאוד, כי מצד אחד אני ישראלית ויהודייה, אני גאה במי שאני ואני לא רוצה להסתיר את זה, ומצד שני אנחנו גם הורים. ברגע שיש איום, הבנות חשובות יותר מהכול. באיזשהו שלב הצמידו לנו שמירה אישית, אפילו שאנחנו גרים בשכונה יהודית מגודרת ומאובטחת. זה מטורף שאת חיה במדינה דמוקרטית ואת צריכה אבטחה".
בברייטון את מרגישה בטוחה יותר מאשר בלונדון, שם גרתם בעבר?
"חד־משמעית כן. אם היינו בלונדון, המצב היה קשה יותר. העיר הזו הפכה להיות משהו אחר לגמרי. תראי, בתקופה הזו קשה להיות ישראלית בכל מקום, אבל כרגע בברייטון בטוח יותר, למרות שראש העיר הוא מוסלמי וגם שם יש הפגנות. אין לנו בעיה עם מוסלמים, יש לנו הרבה חברים מוסלמים, הבעיה היא עם אנטישמיות שמגיעה מהצד הזה, כי היא מלווה באלימות ובהתלהמות".
מה היה הכי מפחיד?
"שמישהו כתב לי באינסטגרם: 'אנחנו יודעים איפה את גרה'".
נותנת לילדות עולם
חמד פרג'י (39) נבחרה לנערת ישראל וחביבת הקהל לשנת 2008, וייצגה את ישראל בתחרות מיס תבל בווייטנאם. בעקבות בחירתה נהפכה לדוגמנית מבוקשת ופצחה בקריירה מצליחה, אבל אז בחרה לנדוד בעקבות בעלה תומר חמד בעולם. לפני שנתיים הודיע חמד על פרישה ממשחק פעיל לטובת התפקיד שהוצע לו בברייטון.
"אני לא מרגישה שהקרבתי משהו", היא חורצת. "יש ויתור, זה ברור, אבל אני מסתכלת על זה כעל רווח. כשמדובר בזוגיות ובתא משפחתי, אנחנו אחד בשביל כולם, היום זה עבורו ומחר זה עבורי. הרווחנו חיים מדהימים, וכל החלטה שנלקחה, נלקחה בכובד ראש. תמיד אפשר לחפש את המחיר, אבל אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני נותנת לילדות שלי עולם, הן לומדות שפה, מכירות תרבויות חדשות, וחוץ מזה אני לא נחה. אני לומדת, עובדת, יוזמת ומתקדמת. בזמן הזה סיימתי תואר ראשון בראיית חשבון, תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה וקורס ייעוץ והכוונת הורים במכון אדלר".
"תמיד חווינו אנטישמיות ושיימינג ברשתות, אבל אף פעם לא חששנו ככה. אנחנו חוששים אפילו כשמגיע שליח, אם הוא ראה את המזוזה"
מה את עושה היום?
"אני מתפרנסת כמשפיענית רשת. יש לי 127 אלף עוקבים באינסטגרם, ערוץ יוטיוב משפחתי עם 12 אלף מנויים ועכשיו נכנסתי קצת לטיקטוק. להיות משפיענית זה מקצוע, זו עבודה במלוא מובן המילה. אני עוסקת בעיקר באורח החיים שלי שכולל בריאות, ספורט, זוגיות, טיולים וחופשות, ומעל הכול - הורות. לגדל חמש בנות זה פול טיים נון־סטופ, יש כל כך הרבה אתגרים עם משפחה כזו גדולה. זה תפקיד חיי וזה תפקיד שלא נגמר.
"בעקבות ההורות שלי הלכתי ללמוד ב'אדלר'. נתתי לעצמי מתנה, לא עשיתי את זה ממקום של עבודה. פשוט חיפשתי תשובות להורות שלי. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, כי יש כל כך הרבה גישות וכל כך הרבה ידע. הרגשתי מבולבלת ורציתי שיהיה לי איזה עמוד תווך שלאורו אגדל את הבנות שלי. התחברתי מאוד לגישה של אדלר. רציתי שהבנות ירגישו שייכות, אהובות, נחוצות ויכולות. היום אני מדריכת קבוצות הורים לישראלים בזום, ובימים אלה אני עושה פרקטיקום לטיפול פרטני".
את לא מרגישה קצת מבודדת בברייטון?
"ברייטון רחוקה שעה מלונדון, אז התחושה היא לגור בלונדון רק בלי הפקקים, ויש לנו גם ים שזה בכלל חלום. אמנם זה אוקיינוס והמים קפואים, אבל תמיד כיף לגור ליד הים. הבנות הולכות לבית ספר ציבורי, כי אין בברייטון בית ספר יהודי, אבל הקטנות הולכות לגן יהודי".
הבנות חוו גילויים של אנטישמיות בבית הספר?
"בכל פעם שיש מתיחות בישראל הילדים מדברים, והבנות שומעות ומביאות את זה הביתה. אנחנו אומרים להן לכבד כל אדם וכל דעה. למיה, הבת הגדולה, יש חברה מאיראן, הן יושבות יחד בכיתה. מיה הייתה ביום ההולדת שלה והיא הייתה אצלנו. אנחנו משתדלים שהילדות לא ייכנסו לוויכוחים, אני מלמדת אותן לפתח אינסטינקטים ולהיות חכמות".
היית רוצה לחזור כבר לארץ?
"אם זה היה תלוי בי, מחר הייתי חוזרת. ישראל זה הבית שלנו גם בתקופות הכי קשות שיש, ואני לא צריכה להסביר כמה כואב לי להסתיר את הדגל שלי. אבל החיים לימדו אותי שאי אפשר לצאת בהצהרות. כבר חשבנו שאנחנו חוזרים, קנינו פה בית, הילדות היו מסודרות בבית ספר ובגנים, ואז תומר קיבל פה הזדמנות שאסור לו לפספס. באנו להגשים את החלום שלו, שזה חלום משפחתי, אז כרגע אנחנו לוקחים את הדברים הטובים שהעולם נותן לנו. אבל בסוף נחזור".
- הריאיון המלא עם שונית חמד פרג'י מתפרסם בגליון לאשה, השבוע בדוכנים
איפור: גלית ורטהיים, שיער: לירז אגם, ע' סגנון: ליאור בוחבוט.
ז'קט ועניבה: סלין ל"אניגמה", חולצה: פנדי לאניגמה, מכנסונים: אוסף פרטי | בגד גוף: אוסף פרטי, ג'ינס: זארה, טוטאל לוק לבנות: זארה | בגד גוף: אוסף פרטי, ג'ינס: זארה
