החוג של חברה שלי התבטל. ככה פתאום, אחרי שנה וחצי. היא דווקא רצתה להמשיך בו. היא אהבה את החוג. חיכתה לו. חיה סביבו. אפילו קיוותה להוסיף עוד שעות, ימים. רק שבזמן שהיא חשבה על הארכה, החוג החליט שהוא לא רוצה בכלל. מתברר שגם בלי לתת התראה של 30 יום מראש אפשר פשוט לקפל את המזרנים וללכת הביתה.
היא קראה לו "החוג", כי בשלב מסוים זה כל מה שהוא הסכים להיות. לא בן זוג מלא, כזה שמתאמץ להתראות בכל רגע שאפשר, כפי שהיה בחודשים הראשונים של הקשר. חוג. משהו שמגיעים אליו בזמן, נהנים ממנו, ויוצאים ממנו לפני שמתחיל להיות רציני מדי. בדיעבד, היא יודעת שזה היה הסימן הראשון. כי בזמן שהיא בנתה על מינוי לכל החיים, הוא בסך הכול חיפש כרטיסיית "חבר" בלי התחייבות. מבחינתו הוא בא רק להעביר שעה של אירובי וללכת להתקלח בבית. היא חשבה שהם בשלב החימום לפני הדבר האמיתי, בלי לדעת שהוא כבר הגיע לרמת הדופק המקסימלית. ושמכאן? הכול אצלו מתחיל לרדת.
באותו ערב שהוא הגיע אליה, היא סידרה את הכריות בפוזה של שיחת פיוס מהסרטים. הייתה בטוחה שהוא ינשק אותה, יגיד שהוא ישתדל, שהוא רוצה שהיא תרגיש נאהבת. במקום זה הוא הוריד עליה גרזן של כנות מנומסת. "אני לא מרגיש את מה שאת מרגישה", אמר, חיבק לשלום ויצא מהדלת. ופתאום, ה"פעמיים בשבוע" האלה, שבזמן אמת קיטרה עליהן בלי סוף, נראו לה כמו גן עדן אבוד.
כי עבור חברתי הגרושה, בימים שהילדים אצל הגרוש והיא כבר לא עם האהוב, זו לא סתם תחושת בדידות, זה גיהינום. וזה כבר לא דומה לשום פרידה שעברה פעם, בימי הרווקות. כי אחרי שאת מתגרשת אבל ממשיכה להיות בקשר עם האקס בגלל הילדים המשותפים, הלב והמוח כבר לא יודעים להכיל את האופציה האחרת: שמישהו שבמשך תקופה ארוכה בילית איתו - שחלק איתך גם את הצחוקים של אמצע הלילה וגם את הזיעה של מתחת לשמיכה, מישהו שהכיר את העירום של הנשמה שלך בדיוק כמו את העירום של הגוף - יסגור בפעם האחרונה את הדלת ויהפוך ברגע אחד לאף אחד.
אחרי שבוע של בכי ועלבון הגיע שלב הכעס: "איך הוא העז להשלות אותי?", היא אמרה. "למה הוא המשיך בקשר אם הוא לא באמת היה שם? סתם הוא בזבז לי חודשים מהחיים". רק כמובן שהוא לא באמת הנבל בסיפור. בסך הכול גם הוא קורבן של התהליך ההפוך. כי בדיוק כמו שהתאהבות היא תהליך הדרגתי שמתרחש בלי שליטה, ככה גם ה"אאוט־אוף־לאב". זה לא שהוא הלך לישון לילה אחד מאוהב, התעורר למחרת והחליט להיות מניאק. רגש לא נכבה בלחיצה כמו מתג תאורה. לרוב הוא דועך כמו סוללה של נייד מתבגר. בהתחלה אפילו לא שמים לב שהאחוזים מתחילים לצנוח, אחר כך מנסים להטעין, נותנים צ'אנס, עד שבסוף המכשיר נכבה לך ביד והניתוק פשוט קורה.
ייקח לה זמן להשלים עם האמת העצובה: הוא לא הבריז מהאימון במפתיע. הוא הגיע למגרש, הוריד את מגן הביצים, ואמר בצורה הכי הוגנת שיש: "זהו, זה המשחק האחרון". הוא לא שיחק בה. הוא פשוט סיים לשחק. ועכשיו? נותר רק לקוות שבקרוב היא תמצא חוג מהנה אחר והפעם הוא גם יהפוך מחובבני למקצועי. ומי יודע? אפילו יביא אותה לשיא חדש. כן, כן, כן.
