מה דעתך על חוק ההפרדה באקדמיה שנחקק לאחרונה בכנסת? "אני מתנגדת לו נחרצות. זה חוק הרסני שממשיך להגדיל את הבועה במקום לקרב לבבות. משמעות ההשכלה היא פתיחוּת לדעות אחרות ולחשיבה ביקורתית. אוניברסיטת בר־אילן פתחה לפני שנים תואר ראשון בהפרדה לנשים חרדיות, מתוך מחשבה שהן צריכות להתרגל בהדרגה למרחב מעורב, כי מדובר בנשים שגדלות במציאות שבה אין שיח על חד־מיניות או זוגיות בלי חתונה. אם הן ימשיכו לחיות בבועה הזאת גם בתואר השני והשלישי, זה יפגע בהן מקצועית, כי בסופו של דבר העולם מעורב".
"זה לא ייעצר באקדמיה, ייתכן שבעתיד רופאה שלמדה בהפרדה לא תסכים לטפל בגבר שחוטף התקף לב מולה"
מה הסכנה שיש בחוק? "זה לא ייעצר באקדמיה, ייתכן שבעתיד רופאה שלמדה בהפרדה לא תסכים לטפל בגבר שחוטף התקף לב מולה, או רוקחת שלא תסכים לתת תרופות לגבר. הדבר הזה יכריח את כולנו לחיות במרחבים נפרדים".
כאישה דתייה לא היית מעדיפה ללמוד בהפרדה? "בתיכון למדתי בכיתה בהפרדה, אבל המרחב היה משותף, נפגשנו עם בנים בהפסקות ובמגמות. בנסיבות מסוימות, ורק מסיבות חינוכיות, יש בגיל צעיר מקום לכך שבנות ילמדו בהפרדה, כי נוכחות של בנים עלולה לשתק אותן".
בהכירך את העולם הדתי, את מבינה למה בכלל נולד חוק כזה? "הוא נעשה מתוך שיקולים פוליטיים ולא מתוך מחשבה על טובת הקהל שהוא אמור לשרת. שימי לב שהחוק אינו יוזמה של החברה החרדית, אלא של הציונות הדתית דווקא, שהולכת ומקצינה מבחינה דתית. אני שייכת לציונות הדתית הליברלית, שפעם לא הייתה לה שום בעיה עם חברה מעורבת".
רוב ראשי האוניברסיטאות הודיעו שלא יישמו את החוק. "זה לא חוק שכופה, אלא חוק שאומר שההפרדה מותרת, כי עד היום היה אסור ללמד בהפרדה".
אז מה הבעיה, בעצם? "שהולכים לשפוך המון כסף על מי שיסכים ללמד בהפרדה, וכשהמוסדות מתמודדים עם קשיים תקציביים, תקצוב נדיב יכול להיות מפתה מאוד".
איך הגעת לתפקיד סגנית נשיא האוניברסיטה? "אני פסיכולוגית קלינית בהכשרתי, ומילאתי שורת תפקידים בבר־אילן. בין היתר עמדתי בראש המגמה הקלינית ובראש התוכנית ללימודי מגדר. לפני שנתיים מוניתי לתפקיד סגנית הנשיא, ואני אחראית תחום הבינלאומיות והמשימה השלישית".
מהי המשימה השלישית? "לכל אוניברסיטה באשר היא יש שני תפקידים: מחקר והוראה. אנחנו הוספנו תפקיד שלישי - תרומה לחברה. בר־אילן היא האוניברסיטה היחידה שיש לה תפקיד מיוחד ובכיר העוסק בפעילות למען החברה".
בניגוד למה שנדמה, מצבנו הלאומי לא עגום כלל. אנחנו מפגינים הרבה חוסן ובסך הכול מסתגלים למצב, אבל יש שחיקה"
מהו תחום ההתמחות שלך? "אני עוסקת במחקר על טראומה. התחלתי כמתמחה צעירה לפסיכולוגיה בשנים של האינתיפאדה השנייה והאוטובוסים המתפוצצים ברחובות, כשהיה צריך לתת מענים דחופים למספר גדול של אנשים שעברו פיגועים. היום אני משמשת גם כיו"רית מקצועית של נט"ל, המרכז לנפגעי טראומה על רקע לאומי".
עד כמה מצבנו עגום בהקשר של חוסן לאומי? "בניגוד למה שנדמה, מצבנו לא עגום כלל. אנחנו עדיין מפגינים הרבה חוסן ובסך הכול מסתגלים למצב, אבל יש שחיקה. החוסן שלנו יורד ככל שהמלחמה מתמשכת, ככל שיש אי־ודאות לגבי העתיד וככל שהשסעים הפוליטיים מתרחבים".
מה אפשר לעשות כדי לנסות לשמר אותו? "יש דברים שאין לנו שליטה עליהם, למשל סיום המלחמה והשגת הסכמים ברורים. כאמור, חוסר הוודאות שוחק מאוד. אבל כדאי לשפר את השיח ההדדי ולגלות סובלנות לזולת ולדעותיו. זה ודאי יוריד את מפלס החרדה ויעלה את מפלס החוסן".
מה העצה הכי טובה שקיבלת? "מהנשיא תאודור רוזוולט - התהילה לא שייכת למי שמבקר מהיציע, אלא למי שנמצא בזירה, וגם כשהוא טועה ונכשל, הוא עדיין מוכן להילחם על ערכיו".
והעצה הכי גרועה? "מה את צריכה את זה?".