אורית שביט, ד"ר לגרונטולוגיה. בת 70 מזכרון יעקב, נשואה לשעבר, אמא לשניים.
המסלול שלי: תואר ראשון ושני בחינוך, תואר מקדים ודוקטורט בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה במסגרת התוכנית "אוניברסיטה ידידותית גיל". 
ד"ר שביט, מה את חוקרת?  "אני חוקרת זוגיות שבה אחד מבני הזוג חי עם אלצהיימר". 
מה משך אותך לתחום הזה?  "ב־1999, כשהייתי נשואה, עשינו רילוקיישן לבוסטון. כמורה לשיטת פלדנקרייז הגעתי לראיון עבודה בבית חולים, במחלקה שהיו בה חולי אלצהיימר. לא ידעתי אז מה זה, ראיתי אנשים משוטטים במסדרון ואישה שניסתה לנשק כל אדם שחלף על פניה. הם התעצבנו עליה, אבל היא המשיכה בשלה. בהמשך היא נכנסה לחדר של המנהלת וביקשה לדבר בטלפון עם בתה. פתאום היא הייתה מאוד ברורה, קוהרנטית, והבלבול התפוגג. התשובות שלה היו ענייניות. זה ריתק אותי, הבנתי שהמוח סידר את עצמו בגלל הקרבה של הקשר וחשבתי שהייתי רוצה לחקור את הנושא.
"בהמשך ניהלתי מחלקה של אנשים עם אלצהיימר בבית אבות והתחלתי דוקטורט באוניברסיטת בוסטון, אבל לא סיימתי שם. כשחזרנו לארץ ב־2009, עם המון ידע על המחלה, על תקשורת ועל ניהול צוותים, הקמתי עסק קטן לייעוץ למשפחות. עסקתי בזה כמה שנים עד שחיידק ההשכלה ניקר בי. החלטתי לסיים את הדוקטורט שלא סיימתי בארצות הברית והתקבלתי לאוניברסיטת חיפה".
מה הייתה שאלת המחקר שלך? "מה משמעות האהבה בין בני זוג שאחד מהם חולה אלצהיימר. כשקיבלו אותי לתוכנית היו בטוחים שיש המון מחקרים בנושא, אבל גיליתי שאין. בסיכומו של התהליך כתבתי את הספר 'אהבה בימות אלצהיימר', שיצא בספטמבר 2023 ומבוסס על הדוקטורט".
"לחולי אלצהיימר יש צורך במגע: הם אוחזים ידיים, הם אוהבים להתכרבל, והם לא רק מקבלים, הם גם מעניקים"
איך התנהל המחקר?  "ראיינתי חולים, את בני זוגם ואת הילדים שלהם, יותר ממאה ראיונות. רציתי לדעת איך הם תופסים את מושג האהבה על רקע החיים עם האלצהיימר". 
מה גילית?   "בזוגיות ללא אלצהיימר יש הדדיות, יש שיח בין בני אדם, יכולת לנתח בעיות ולעבוד עליהן. באלצהיימר ההדדיות הזו לא קיימת. בן הזוג ללא המחלה הוא המטפל, המנהל של המחלה והמתווך בין החולה לעולם החיצון. נראה שהוא לבד במערכה, אבל זה לא נכון, כי יש תקשורת מסוימת מצד האנשים שחיים עם האלצהיימר. היא לא תקשורת מילולית, אלא דרך נגיעות ומגע. יש להם צורך בלתי נדלה במגע: הם אוחזים ידיים, הם אוהבים להתכרבל. הם לא רק מקבלים, הם גם מעניקים לבן הזוג. המגע הדדי". 
הם אומרים "אני אוהב/ת אותך"?  "כן, הם משתמשים במחמאות ובמילים טובות. חולת אלצהיימר תגיד לבעלה 'כמה אתה יפה', 'אני אוהבת אותך הכי בעולם'. זו גם נתינה מסוג אחר".
אהבה הרבה פעמים נשענת על זיכרונות משותפים. כשזה לא קיים, מה נשאר?  "יש נטייה לחשוב שכשהזיכרון אובד, הרגש הולך לאיבוד. אבל בסופו של דבר, המחויבות לקשר גוברת. ראיינתי אנשים שהציגו מנעד רחב של תחושות – מאלה שניהלו מערכות יחסים מקבילות, דרך אלה שראו באהבה נטל ועד כאלה שטענו שהאהבה פסקה. היו גם מקרים מופלאים שבהם דווקא על רקע המחלה, כשבת הזוג נעשתה נתמכת, הפגיעוּת שלה יצרה רגש חדש ואהבה שלא הייתה קודם. 
"אם אני מסתכלת על כל הראיונות שביצעתי ואני שואלת מה החזיק את הזוגיות, למה הם לא עזבו, התשובה היא שעבורם לעזוב אדם במצב כל כך פגיע זה כמו לעזוב פצוע בשדה קרב, והמוסר של האדם לא נותן לו לעשות את הצעד הזה". 
יש משהו שמנבא אצל אילו זוגות הקשר יחזיק בצל המחלה? "המחקר גילה שיש קשר בין אופי מערכת היחסים בעבר ובין היכולת להתמודד עם המחלה ולא לראות בה רק נטל. ככל שהקשר היה קרוב יותר, עם אינטימיות וחברות ויכולת להרגיש בטוחים, כך הוא נמשך גם בצל המחלה".
היו ראיונות שזכורים לך במיוחד? "אחד המרואיינים, שבת זוגו חיה עם אלצהיימר, אמר לי שלא הייתה ביניהם אהבה, הם היו שותפים לבניית משפחה. הצורך של בת הזוג שלו, הנזקקוּת שלה, גרמו לו לראות אותה באור אחר. המחלה גרמה לאהבה לצמוח, אפשר להגיד יש מאין. הוא אמר לי: 'קורה לי משהו נהדר שלא היה בי קודם, פתאום אני רואה בה רק דברים חיוביים, כי אני מרוכז בה יותר. אני מרגיש אהבה כמו לנכדים, אהבת נתינה'. הוא הפליג בתיאור כי הוא עצמו התרגש מזה. הוא קיבל מתנה לחיים - צמחה אהבה מתוך המחלה. 
"התרגשתי גם מריאיון שקיימתי עם אישה שסיפרה שהיא ובעלה חולה האלצהיימר התחתנו לא בגלל אהבה, אלא בגלל תשוקה, משיכה וצורך ביציבות. זה דבר שליווה את שניהם לכל אורך הדרך, התחושה הזו שהם לא חיים מתוך אהבה. הם חשבו שכשהם יצאו לפנסיה מהעבודות התובעניות שלהם, הם יעבדו על חיזוק הקשר במטרה להגיע לדבר הנכסף שנקרא אהבה. אבל אז הוא חלה באלצהיימר מהיר ואגרסיבי, וההידרדרות הייתה דרמטית. כשראיינתי אותו הוא כבר היה לא קוהרנטי, אבל כששאלתי אותו, 'מה היית רוצה?', הוא אמר לי 'אהבה'. מתוך העולם שלו, מהתוהו ובוהו והסבל, זה היה רגע של בהירות. האישה אמרה בדמעות שהיא רואה באהבה פספוס. הם חיו כל החיים בהמתנה לאותו רגע. 'אני מרגישה כמו בן אדם שנמצא באבל', היא אמרה לי. 'לא באבל של שבוע, אני ממשיכה את השבעה ולא יודעת עד מתי. על מה אני מתאבלת? על אהבה שלא הייתה'. זה המקום שבו נתקעו לי דמעות בגרון". 
סיימת עכשיו מחקר חדש על משמעות ההכנסה למוסד של בן או בת זוג שחיים עם אלצהיימר. "זה המשך ישיר למחקר על זוגיות עם אלצהיימר. ידעתי שזו נקודת שבר בזוגיות, אבל לא ידעתי כמה זה מורכב וכמה פנים יש לעניין הזה. ראיינתי 19 בני ובנות זוג שהכניסו את בני או בנות זוגם למוסד וזיהיתי שלוש תבניות. הראשונה היא שבר - ערעור של הזוגיות, חיי הנישואים וגם של הזהות העצמית בתור בן או בת זוג.
"מרואיינת במחקר אמרה לי: 'אני מרגישה כמו בן אדם שנמצא באבל. על מה אני מתאבלת? על אהבה שלא הייתה'. נתקעו לי דמעות בגרון"
התבנית השנייה היא רגש של אמביוולנטיות ומשא ומתן פנימי של שאלות צובטות לב: האם עשיתי נכון? האם אני עדיין אשתו של זה שהכנסתי למוסד? מה אני מרגישה כלפיו ומה אני מרגישה כלפי עצמי? "התבנית השלישית היא יכולת של השבה לעצמי את עצמי, יכולת להתעלות מעל המחלה ולבנות משהו חדש, גם בזהות וגם בחיים, לראות שיש אפשרות ליצור קשרים חדשים וגם להתחדש. לראות את החיים לא כסופיים, אלא כפתח לאפשרויות. 
"שלוש התבניות האלה שזורות בכל מהלך השהות של האדם במוסד. ראיינתי אנשים בתקופה של משלושה חודשים ועד שנתיים וחצי אחרי ההכנסה למוסד, והתבניות האלה הופיעו על כל טווח הזמן הזה. הקושי והסבל נשארו אבל קיבלו פנים חדשות של אפשרות לחיות לצד השבר".

הערת שוליים

מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר? "הייתי תורמת את הכסף לתוכנית 'אוניברסיטה ידידותית גיל', שבאמצעותה השלמתי את הדוקטורט, כדי להמשיך לפתח את המיזם הנפלא הזה" (מדובר במיזם בינלאומי שמתקיים באוניברסיטת חיפה ומציע קורסים לאזרחים ותיקים, פעילויות בין־דוריות ועוד).