סיפורה של שני כבודי, בת 34, נשואה, גרה במדריד, יוצרת תוכן ושחקנית.
"הייתי ילדה חנונית בלי הרבה חברים. הרגשתי דחויה, לא שייכת. הילדים היו יורדים על העיניים הגדולות שלי, קוראים לי שימי תבורי. בכל פעם שהסתכלתי במראה הייתי רואה בן אדם שמן, מכוער ומעוות. לא הייתי שמנה, אבל הרגשתי ככה.
המפלט שלי היה טלנובלות בספרדית, ובגיל 12 פתחתי סקייפ והתחלתי לדבר עם אנשים מדרום אמריקה. הם היו החברים הכי טובים שלי, לימדו אותי לקרוא, לכתוב ולדבר. ככה למדתי את השפה.
כשהייתי בת 15 ההורים שלי התגרשו. היה לי קשה, לא ידעתי איך להכיל את זה. לפני כן גרנו בבית פרטי בנס ציונה ולא ידעתי מחסור. בכל שבוע הלכתי עם אמא לשופינג, ופתאום הכול השתנה. הייתי תלמידה מצטיינת והציונים ירדו.
בזמן הגירושים בחרתי את הצד של אמא שלי והפסקתי לדבר עם אבא שלי. הוא היה קרוב אליי והנתק לא היה לי פשוט, אבל לא הצלחתי לסלוח לו.
בהתחלה הוא ניסה להיות איתי בקשר, היה מתקשר כל הזמן, אבל לא עניתי. יום אחד הגיע אליי שליח עם פרחים ממנו. זה גרם לי לבכות אבל לא גרם לי לחזור לדבר איתו. כעסתי על הסיטואציה. אחרי ארבע שנים הוא הפסיק לנסות.
כשהתגייסתי לצבא הבטחתי לעצמי שלא אהיה החנונית המכוערת. זה התחיל בדיאטה קלה, ויתרתי על ארוחה פה ושם, ונהפך לאנורקסיה. בשיא הגעתי ל־38 קילו ואהבתי את זה. הייתי אדם עצוב, רקוב מבפנים, דחיתי את עצמי. חשבתי שאם איראה טוב זה ישתנה, אז עשיתי ניתוח אף והחלקה בשיער. גברים התחילו איתי, ולא הבנתי למה. עדיין הרגשתי מכוערת מבפנים. לקח לי זמן להבין שמישהו רוצה אותי בכלל.
באותה תקופה האחיות שלי - אני האמצעית מבין שלוש בנות - היו בקשר עם אבא. אחותי הקטנה חגגה בת מצווה והזמינה אותו. אחרי האירוע הוא שלח הודעה לאחותי הגדולה, אמר לה שרזיתי המון ושאל אם אני בסדר. אחותי אמרה לי שהוא דואג לי. זה ריגש אותי. רזיתי בין היתר כדי שיראו אותי. פתאום כשהתחילו לדאוג לי, הרגשתי שאני חשובה, שאני מעניינת.
אחרי מסיבה ששתיתי בה יותר מדי אלכוהול, בערך בגיל 21, הקאתי. חשבתי כמה קל זה היה, ואז התחילו החיים השניים שלי. החיים עם בולימיה. היו לי בולמוסים של אכילה והקאות. הייתי בולסת אלפי קלוריות בארוחה אחת ומקיאה. עד היום יש מאכלים שאני לא יכולה לאכול, כי הם מזכירים לי את הבולמוסים, למשל עוגת שמרים מהסופר.
במשך שנתיים הסתרתי את ההקאות, ואז אחותי גילתה אותן. היא דפקה בדלת של השירותים בזמן שהקאתי וקראה לי. ניסיתי להכחיש אבל היא התעקשה, אמרה שאם לא אלך לפסיכולוג היא תספר לאמא. מכיוון שהפחד הכי גדול שלי היה לצאת כישלון בעיני אמא שלי, קבעתי תור לפסיכולוג. ישבתי מולו בידיים שלובות, אמרתי אמן לכל מה שהוא אמר והמשכתי להקיא, לפגוע בעצמי.
"בהתחלה אבא ניסה להיות איתי בקשר, היה מתקשר כל הזמן, אבל לא עניתי. אחרי ארבע שנים הוא הפסיק לנסות"
כחלק מהרצון שלי לא לצאת כישלון מול אמא שלי, החלטתי להירשם ללימודי הנדסת תעשייה וניהול. יום לפני ההרשמה מלצרתי למישהי שטענה שהיא מתקשרת ושהייעוד שלי הוא להיות שחקנית. זה משהו שעבר לי בראש קודם לכן, אבל לא דיברתי על זה עם אף אחד. החלטתי לוותר על ההרשמה לתואר ולהירשם לבית ספר למשחק. זה היה תהליך לא פשוט, קיבלתי הרבה דחיות ונכנסתי ללופ קשה של הקאות.
ואז, ערב אחד עשיתי תאונת דרכים. איכשהו זימנתי את התאונה הזו. ביקשתי מאלוהים שייקח אותי. אמרתי לו, 'אני לא יודעת מי אני, אני כלום ושום דבר, אין לי אהבה ואין לי זוגיות. מי יאהב אותי אם אני לא אוהבת את עצמי?'. וככה, אחרי משמרת, אני נוסעת באוטו והבלמים לא עובדים. בהחלטה של רגע החלטתי שבמקום לעבור באור אדום בצומת ולפגוע במישהו אחר, אתנגש בתמרור וכך אעצור את האוטו. לפני ההתנגשות צעקתי לאלוהים, 'אני רוצה לחיות, אני מבטיחה שאגשים את החלומות שלי'. התנגשתי בתמרור, האוטו יצא טוטאל לוס, ואני יצאתי בריאה ושלמה מהרכב.
הרגשתי כאילו מישהו נתן לי כאפה. החלטתי לא לוותר על החיים שלי. עשיתי אודישנים והתקבלתי לבית הספר של יורם לוינשטיין. העניין הוא שעדיין לא עשיתי ריפוי. הלימודים פתחו לי פצעים שלא נגעתי בהם במשך שנים, על אמא ואבא, על עצמי. זה היה נורא, הייתי מקיאה בשירותים, הרגשתי גווייה מהלכת.
לפני שבע שנים, בסוף שנת הלימודים הראשונה, החלטתי לעזוב. הבנתי שוב שאני חייבת לטפל בעצמי. התחלתי ללכת להרצאות של התפתחות אישית. באחת מהן שיתפתי את הסיפור שלי בפני קהל של מאות אנשים. אמרתי בקול רם למיקרופון שנמאס לי לחיות את החיים האלה ושאני לא אוהבת את עצמי. בסוף ההרצאה המנחים מכרו קורס שנקרא "הילדה הפנימית" ב־5,000 שקל. אמרתי להם, אם זה בחצי מחיר אני נרשמת. כשאמרו לי שאין הנחות הלכתי. בדרך החוצה עצר אותי מישהו. הוא אמר שריגשתי אותו ושאל אם אני נרשמת. אמרתי לו שזה יקר. הוא שאל כמה את מוכנה לשלם? אמרתי לו חצי מחיר. הוא אמר לי: 'אני אשלם עלייך את ההפרש, את הסדנה הזו את עוברת'.
"הבנתי שאם אני רוצה להגשים את החלום להיות שחקנית, אני חייבת לעבור לספרד. עברתי בלי ויזה ובלי דרכון אירופי, עם כמה אלפי שקלים"
הסדנה שינתה לי את החיים. הסתכלתי פנימה לילדה הקטנה ששנאתי, הכנסתי אהבה למקום החשוך. חלק מהסדנה היה תהליך סליחה מול ההורים. כתבתי מכתב לאבא ושלחתי לו הודעה. כתבתי לו, 'אני רוצה לראות אותך׳. קבענו בבית קפה בנס ציונה. הקראתי לו את המכתב והוא התחיל לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. ראיתי מישהו שאוהב אותי. התחבקנו. זה היה רגע עוצמתי.
למחרת עשיתי שיחה עם אמא שלי. שיתפתי אותה בסצנה שכתבתי בקורס תסריטאות, שבה אחותי מגלה שאני מקיאה. היא הייתה בהלם. גם ממנה ביקשתי סליחה, היא לא ידעה ששמונה שנים אני מקיאה בבית שלה באסלה. באותו שבוע כתבתי פוסט לאינסטגרם על מה שעברתי, והמסע שלי ברשתות התחיל.
לספרד עברתי לפני שש שנים. החלטתי לנסות להגשים את החלום להיות שחקנית בספרד, ואז פרצה הקורונה. אחר כך קניתי עוד כרטיס, ואז הגיע 7 באוקטובר. כבר חשבתי שזה סימן שאני לא צריכה לעשות את זה, אז נקעתי את הרגל והדבר הראשון שהפיזיותרפיסט שהגעתי אליו אמר לי זה, 'למה את לא הולכת בדרך שמיועדת לך?'. ככה, משום מקום, שיתפתי אותו בחלום שלי, והוא שכנע אותי לקנות כרטיס טיסה.
פחדתי לעבור, אז קניתי כרטיס לחודש למדריד. בזמן שהייתי שם, אבא שלי הפתיע אותי ובא להיות איתי שם ארבעה ימים. זו הייתה הפעם הראשונה שבילינו ביחד ככה מאז הגירושים.
שני מספרת על האהבה המפתיעה שמצאה בספרד
הבנתי שאם אני רוצה להגשים את החלום, אני חייבת לעבור. בלי ויזה, בלי דרכון אירופי, עם כמה אלפי שקלים, התחלתי את החיים שם. נרשמתי ללימודי ספרדית כדי שתהיה לי ויזה, ועברתי מהוסטל להוסטל. כשהכסף כמעט אזל, ההורים שלי נכנסו לתמונה. פתאום אמא שלי, שתמיד רצתה שאעבוד בעבודה מסודרת, ואבא שלי, שלא היה בתמונה 11 שנה - מתאגדים ועוזרים לי כלכלית. במילים אחרות הם אמרו, אין לנו מושג איך תעשי את זה, אבל קחי, אנחנו סומכים עלייך. זה היה רגע משמעותי - להבין שיש לי גב משני האנשים הכי חשובים לי.
המעבר לספרד שינה את מערכת היחסים עם ההורים שלי. אני בקשר טוב עם אבא שלי, ואמא שלי, שעזרה לי כל השנים, היא הלב שלי, העוגן שלי, בלעדיה כנראה מזמן הייתי חוזרת לארץ. הייתי מתקשרת אליה בעיניים דומעות, והיא הייתה אומרת שהיא מאמינה בי ודוחפת אותי להגשים את החלומות שלי - למדתי משחק גם במדריד ואני עושה שם אודישנים.
את בן הזוג שלי, נואל, פגשתי בטינדר חודש וחצי אחרי שהגעתי למדריד. לפני כמה חודשים התחתנו במדריד, ועכשיו באנו לארץ כדי להתחתן כאן.
אני לא חושבת ששני הקטנה, הילדה שחלמה בספרדית, הייתה יכולה לדמיין שככה ייראו החיים שלה. אחרי כל הסבל שעברתי אני יודעת שאגשים את החלום ואהיה השחקנית שתמיד רציתי להיות".
שורה תחתונה: "צריך להסכים לעבור את הדרך ולהאמין שלמרות הקשיים והאתגרים זה אפשרי".
