פסקל ועדן ברקוביץ. "חשוב להתעקש, זה סוד ההצלחה בחיים"

פסקל ברקוביץ: "להיות אמא זה יותר קשה מלהגיע לאולימפיאדה"

בזמן שהקיאקיסטית קטועת הרגליים תתחרה במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, בתה עדן תמשיך להתאמן על קיאק בירקון, בשאיפה להגיע לאולימפיאדה הבאה. בריאיון משותף הן מספרות על החתירה להצלחה למרות הקשיים בדרך: נפילות למים, פציעת ראש, אנשים שאומרים לך שאת מבוגרת מדי ומורות בבית הספר שמאיימות לשלוח עובדת סוציאלית

פורסם: 17.08.21, 09:08
בבית משפחת ברקוביץ זוכרים היטב את היום שבו הוזמנה פסקל לשיחה רצינית בבית הספר של בתה הבכורה עדן. זה היה שלושה חודשים אחרי שהחלה ללמוד בכיתה א', ואחת המורות הודיעה בפנים חמורות סבר שהילדה לעולם לא תלמד לקרוא ושצריך להעביר אותה לחינוך מיוחד. "הייתי זקוקה למשקפיים ולא ידענו את זה אז", נזכרת עדן (20) בחיוך קטן, "אני גם דיסלקטית, וגם את זה עדיין לא ידענו".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת


פסקל, איך הגבת?
"אמרתי לאשת הצוות שדיברה איתנו, 'תודה על השיתוף, מעכשיו אני מבקשת שאת לא תשבי על הווריד של עדן, היא באמת לא תלמד לקרוא בבית הספר, זה ברור (צוחקת), פשוט תעזבו אותה, ונעשה בסוף השנה הערכת מצב. חזרתי הביתה ואמרתי לעדן, 'אנחנו נתחיל ללמוד לקרוא, את ואני, כל יום, כולל שבת, שלוש שעות ביום, ועד פסח תדעי לקרוא פרפקט".
עדן: "בעצם אמא עשתה איתי עסקה. 'אם תדעי לקרוא ממש טוב, תזמיני את כל החברות שלך למסיבה פרועה עם ממתקים, פיג'מות, מה שאת רוצה. מסיבת חלומותייך'".
פסקל: "עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת איך עשינו את זה תוך כדי שאני בהכנה לאולימפיאדת בייג'ינג. ישבתי איתה שעתיים־שלוש ביום. פניתי למורה מדהימה מבית הספר וביקשתי שתסביר לי איך היא מלמדת תלמידים לקרוא. היא לימדה אותי במשך חצי שעה במסדרון בית הספר, ואז הכנתי בבית כרטיסיות וישבנו עם חוברות מיוחדות. הייתי גמורה. היה קשה".
עדן: "ולא עשיתי לה חיים קלים. הייתי ילדה שמתנגדת ללמוד, והיו ימים של צעקות, בלגן ובכי. זה גם לא נגמר בכיתה א'".
פסקל: "ואת יכולה לספר כמה את קוראת היום?".
עדן: "לא מזמן קנינו חמישה ספרים וקראתי שלושה מהם ביומיים, תוך כדי שאני בצבא ומתאמנת בקיאק. אני קוראת הרבה ומהר".

6 צפייה בגלריה
פסקל ועדן ברקוביץ
פסקל ועדן ברקוביץ
"היא אמא לביאה"
(צילום: טל שחר)

הרבה בוץ

הנחישות ההיא של פסקל (53) לא מפתיעה, ונראה שהיא מאפיינת גם את בתה, עדן, קיאקיסטית ממועדון השיט הפועל תל־אביב. עדן היא אלופת הארץ לנוער בשנת 2019, וכיום מקום שלישי בישראל בקטגוריית בני גילה (23-18). היא חותרת אל הפודיום, כמו אמא שלה, שתייצג את ישראל זו הפעם הרביעית במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. אם עדן תצליח לקבוע את הקריטריון למשחקים האולימפיים של פריז 2024, כלומר, להיות אלופת הארץ ובין שש הראשונות באירופה, היא תוכל להשתלב בסגל האולימפי של הענף.
פסקל (נועה) ברקוביץ היא ספורטאית עטורת מדליות, ובזמן הפנוי שאין לה היא מרצה. עוד נחזור לסיפור שלה. כרגע אנחנו יושבות מול הים, שתיהן מזיעות אחרי אימון ומנסות לשחזר מתי הבינה עדן שהיא רוצה להיות כמו אמא.
עדן: "התחלתי לחתור לפני ארבע שנים בגלל סיבה קצת מוזרה. כל הילדוּת גלשתי ועסקתי באמנויות לחימה, ויום אחד החלטתי לנסות משהו שגם אמא עושה. סתם כך. הרגשתי שהגיע הזמן, וקיאק עניין אותי. אמרתי, ננסה. היה לי דרייב. אם משהו קשה לי, אני רוצה לעשות אותו. כשמשהו בא לי קל, זה פחות מעניין אותי. הטכניקה של חתירה בקיאקים מורכבת וחכמה. לפתור את זה זה קצת כמו חידה, וזה עניין אותי. באתי יום אחד עם אמא לאימון והרגשתי בבטן שזה מה שאני צריכה לעשות. אם המדריך היה חושב שאני לא טובה, הייתי מחליפה מדריך (צוחקת). אמא הנחילה בי את הקול הפנימי שאני כן יכולה. אני לא אופטימית כמוה, אני פסימית, אבל אמא לימדה אותי, 'תנסי ותצליחי'. זה לא תמיד עובד, אבל אני מנסה".
עדן: "אמא הנחילה בי את הקול הפנימי שאני כן יכולה. אני לא אופטימית כמוה, אני פסימית, אבל אמא לימדה אותי, 'תנסי ותצליחי'. זה לא תמיד עובד, אבל אני מנסה"
כל ההתחלות קשות, אבל ההתחלה של עדן הייתה קשה במיוחד וכללה הרבה בוץ לפרצוף מקרקעית הירקון, שם מתקיימים האימונים היומיים. "בתחילת הדרך הייתי תמיד אחרונה בכל התחרויות. כל הזמן שחיתי (צוחקת). זה מתסכל, ולוקח הרבה זמן עד שמצליחים להתגבר על השלב הזה, אבל כשמתגברים זו הצלחה".
התייעצת עם אמא בנושא הזה?
"לא".
פסקל: "וגם אם הייתי אומרת משהו, היא ממילא לא מקשיבה".

פסקל ממהלך האימונים
(אורי דוידוביץ', חגי דקל)

מה חשבת כשראית אותה מרוחה בבוץ?
"קצת כאב לי בהתחלה. ראיתי שהיא לא מצליחה ונופלת למים, היא התהפכה שוב ושוב ובכל פעם יצאה מג'ויפת, והייתי אומרת לעצמי, 'וואו, איך היא תחזיק מעמד', אבל היא החזיקה. זה היה מאוד מרשים. להגיד לה שזה קשה מדי ולכי הביתה זו לא תחושה טובה. בכל פעם שהיא תראה קיאק בחיים, היא תגיד, 'זה מה שרציתי לעסוק בו ולא הצלחתי'. חשוב להתעקש, זה סוד ההצלחה בחיים, לא משנה במה אתה עוסק, מי שלא מתמיד לא מצליח".
עדן: "זה המסר שגדלתי עליו".
פסקל: "בהתחלה ראיתי שעדן לא מצליחה ונופלת למים. היא התהפכה שוב ושוב ובכל פעם יצאה מג'ויפת, והייתי אומרת לעצמי, 'וואו, איך היא תחזיק מעמד'"

מתי הדברים התחילו להסתדר?
"עבדתי קשה מאוד באימונים, וזה הוביל לשינוי. האמנתי בעצמי גם כשהיו לי אימונים לא טובים וגם כשהייתי אחרונה, פשוט רדפתי אחרי אלה שהיו ראשונות, ולאט־לאט התקדמתי. זו הייתה החלטה עם עצמי שאני לא מוותרת. לקח לי שנה וקצת לעבור לסירה המרכזית, שהיא סירת תחרות מקצועית. אגב, אמא ואני עוסקות באותו ענף, אבל לא באותו ספורט מבחינתי. התנועה שלי שונה משלה, כי אני משתמשת ברגליים שלי ועובדת שונה ממנה, וגם אמא בסירה מאוד יציבה יחסית לשלי. אני לא חושבת שהיא התהפכה באימונים הראשונים שלה".
פסקל: "כאמהות אנחנו רוצות שלילדים שלנו יהיו קל ושיצליחו מהר, וזה לא קרה לעדן מיד. היה שלב שכולם אמרו, 'איזו תחושת מים טובה יש לה ואיזה כישרון', ואז היא נתקעה כשעברה לסירה יותר אתגרית ומקצועית. אלה שלבים לא פשוטים וזה לא קל לאף אחד. אני באתי לקיאק אולימפי עם רקע של הרבה ענפי ספורט וכבר היה לי ניסיון בקיאק ימי, ואני גם בסירה יותר יציבה, כי לנכים יש סירות אחרות. על הקיאק שלי, שהוא יותר רחב ופחות מהיר, אני יכולה לשתות, להחליף חולצה. מי שנמצא על קיאק כמו של עדן, שהוא צר ומהיר יותר, מסתכל עליי בהלם, איך את עושה את זה?".
באמת איך?
"בחיי שכל זה הרבה יותר קל מאשר להיות אמא. אנשים מסתכלים עליי ואומרים, 'כל הכבוד שאת מתאמנת פעמיים־שלוש ביום ושהגעת לאולימפיאדה', אבל להיות אמא זה הכי קשה. אני שמה לעצמי סטנדרט שרוב הנשים בעולם לא מכירות".
עדן: "היא אמא לביאה. מגיל צעיר אני הולכת איתה להרצאות על סיפור חייה".

6 צפייה בגלריה
פסקל ועדן ברקוביץ
פסקל ועדן ברקוביץ
"אני נפגשת עם אמא בירקון אחרי אימון, וזה אחד הרגעים האהובים עליי ביום"
(צילום: טל שחר)

פטור ממטלות בבית

סיפורה של פסקל ברקוביץ סופר לא פעם: כשהייתה בת 17, בבוקר דצמבר קר בצרפת, שם נולדה, רצה לרכבת ופספסה אותה. היא ניסתה להשתחל בכל זאת לקרון, נאחזה בדלת, החליקה על שכבת הקרח הדקה שהצטברה על הרציף ונלכדה מתחת לרכבת בלי יכולת לזוז. כשהרכבת החלה לנוע, גלגליה קטעו את שתי רגליה עד מעל לברך. במשך 47 דקות שכבה על המסילה בהכרה מלאה בלי שאיש הבחין בה, בטוחה שאלה שעותיה האחרונות.
11 שנה אחר כך, ב־1995, עלתה ארצה והייתה למתנדבת הראשונה בצה"ל על כיסא גלגלים. במשך שני עשורים עבדה כעיתונאית ברשתות זרות. קצת לפני גיל 40 הפכה לספורטאית תחרותית והשתלבה במשחקים הפראלימפיים בחתירה ובהמשך גם באופני יד ובקיאקים. בחודש מאי האחרון השיגה את הקריטריון למשחקים הפראלימפיים בפעם הרביעית בקריירה.
היא גרה בדירה עם חצר במרכז תל־אביב עם בן זוגה ב־16 השנה האחרונות, עוז סקופ (44), שהיה מאמן נבחרת ישראל בטיפוס וכיום הוא יועץ בתחום ובעלים של שני מועדוני טיפוס. סקופ הוא אבי בתה הצעירה מיקה (11), עדן היא בתה מבן זוגה הצרפתי גאל כמפאן, השניים נפרדו כשעדן הייתה בת שלוש.
פסקל, הקיאקיסטית הכי מבוגרת באולימפיאדת טוקיו, לא רק בתחרויות הפראלימפיות ("זה בדוק, יש לי את הרשימה של כל הספורטאים"), מצטלמת בימים אלה לסדרת דוקו של נטפליקס על ספורטאים נכים, שתעלה בדצמבר השנה ("צילמנו בקורונה את האימונים שלי על סימולטור קיאק בחצר הבית שלי").



איך נראים חיי משפחה של אמא ובת בספורט תחרותי?
"אמא מתאמנת הרבה שנים, אני רגילה לזה. עוד לפני שהתחלתי להתאמן בקיאקים, בשנה אולימפית של אמא הייתי מגויסת לעזור בבית ולתת קצת יותר מעצמי כדי לחסוך ממנה. זה אומר להיות קצת יותר עם אחותי ולעזור בבית כדי שאמא תוכל לנוח. עכשיו, מכיוון שאני מתאמנת, אני פטורה ממטלות (צוחקת). אני נפגשת עם אמא בירקון אחרי אימון, וזה אחד הרגעים האהובים עליי ביום".
את מרגישה שהייתה לך ילדות שונה בגלל המוגבלות של אמא?
"לא הרגשתי אף פעם שזה קשה. אולי רק בטיולי שטח, שזה יותר מסובך איתה. אנחנו עושים את זה לפעמים איתה ולפעמים בלעדיה, וכשעושים איתה זה מצריך תכנון מוקדם".
שתיהן לא שוכחות את הרגע שבו עדן, בכיתה ה', שאלה את פסקל מה זה עובדת סוציאלית. "שאלתי אותה למה היא רוצה לדעת, ואז היא ענתה, 'מורה אמרה שרוצים לשלוח כזו אליי הביתה'".
פסקל: "כשגיליתי שעושים לעדן מארב כל בוקר, הגעתי לבית הספר. אמרתי לאותה אישה 'מה את חושבת שאת עושה? את מחכה ככה לכל ילד שמאחר?'. היא ענתה, 'לא, אני מחכה רק לעדן, רוצה בטובתה'". מבחינתי היחס שם היה לא ענייני ובלתי נסבל"
למה המורה אמרה את זה?
"הייתי מאחרת לבית הספר בחמש דקות כל בוקר. לא משהו גרנדיוזי שמפריע לכיתה. מישהי מצוות בית הספר החליטה שזה לא בסדר, וחיכתה לי כל בוקר בשער. זה הוסיף עליי לחץ עצום ברמה שכבר לא רציתי ללכת לבית הספר והייתי מאחרת, במקום בחמש דקות, בחצי שעה עד שעה. אמרו לי שאם אמשיך לאחר, יביאו אליי הביתה עובדת סוציאלית. לא ידעתי מה זה אומר, רק שזה משהו רע".
פסקל: "כשגיליתי שעושים לה מארב כל בוקר, הגעתי לבית הספר. אמרתי לאותה אישה, 'שלום, את מחכה לעדן? הנה היא'. היא הופתעה ואמרה, 'כבוד שאת פה'. אמרתי, 'מה את חושבת שאת עושה? את מחכה ככה לכל ילד וילד שמאחר?'. היא ענתה, 'לא, אני מחכה רק לעדן, רוצה בטובתה'". מבחינתי היחס שם היה לא ענייני ובלתי נסבל. בארוחת הערב שאלתי את עדן, 'אם תהיה אפשרות להעביר אותך לבית ספר אחר, את תרצי?'. בא לי לבכות כשאני נזכרת בתשובה שלה: 'אפשר מחר, אמא?'. אחרי שבוע עשינו מסיבת פרידה, עברנו לבית ספר פתוח, ועדן פרחה שם".
כיום עדן היא חיילת, מש"קית משאבים במעמד ספורטאית פעילה. "אני קמה ברבע לחמש בבוקר, מתחילה אימון בשש, ולאחר מכן נוסעת לבסיס. אחרי המשמרת בצבא אני עושה אימון צהריים, הולכת הביתה, אוכלת והולכת לישון (צוחקת). אין לי ממש חיים, אבל אני חושבת שאני יכולה לעשות את זה ולהגיע לאולימפיאדה. אם לא אצליח להיכנס למשחקים האולימפיים של פריז, אמשיך להתכונן לאולימפיאדת לוס־אנג'לס".


טיפול מרחוק

בחודש נובמבר האחרון נפגעה פסקל בראשה במהלך משחק עם בנותיה בבית. "אני והבנות שלי עשינו מלחמת דגדוגים על המיטה שלי", היא משחזרת. "פתאום נפלתי אחורה עם הראש על הפרקט. הנפילה שלי עשתה בום גדול. הקאתי, ראיתי שחור ולקחו אותי למיון. אחרי בדיקת CT אמרו לי, אין נזק נראה לעין, יכול להיות שתרגישי לא טוב עוד שלושה ימים, אבל שלושה שבועות שכבתי במיטה, הרגשתי סחרחורות ובחילה, איבדתי מסת שריר וירדתי במשקל".
"אני בן אדם מאמין, ולפעמים כשאנחנו אומרים, 'זהו, זה הסוף של החלום והקריירה שלי', דווקא אז קורה משהו ואנחנו קמות מזה ומבינות שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו"
איך יצאת מזה?
"הכירופרקט שלי, ד"ר יצחק דרימר, מומחה לעמוד שדרה ולמערכת הנוירולוגית, היה האדם הנכון. בהתחלה הוא טיפל בי ממרחק. בשלושת הטיפולים הראשונים הטלפון שלי היה כבוי, והוא טיפל בי דרך אנרגיה. תקראי לזה טלפתיה. אחרי שני טיפולים הפסקתי להקיא, ובטיפול השלישי התחלתי לקום, לשבת על הכיסא ולהגיע לסלון. לרוב האנשים זה נשמע משוגע".
עדן: "בצדק. גם לי זה נשמע כך".
פסקל: "יש הרבה דברים שאנחנו לא מבינים, ואני מאמינה שהרבה דרכים שקורים הם בגדר אנרגיה. אני יודעת את זה כי ככה אני מנצחת תחרויות, כשעל הנייר הסיכוי שלי הוא לא שם".
פחדת שלא תצליחי להגיע לטוקיו בגלל הפציעה?
"לא, ידעתי שאני אתן את המיטב כדי לצאת מהמצב הזה. אני בן אדם מאמין, ולפעמים כשאנחנו אומרים, 'זהו, זה הסוף של החלום והקריירה שלי', דווקא אז קורה משהו ואנחנו קמות מזה ומבינות שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו. אגב, המאמן שלי לא הבין מה קורה לי. מבחינתו לא שברתי יד, אני נראית כרגיל. הוא לא ידע אם אני עושה את זה כי נמאס לי ואני לא רוצה יותר להגיע לאימונים, פחד שנשברתי כי קשה לי מדי".

ליום ההולדת: גמילה מסיגריות

את בן זוגה, עוז סקופ, הכירה כשהחליטה להגשים חלום ישן וללמוד טיפוס. "שלחו אותי למומחה הכי גדול בארץ לטיפוס, הייתי בטוחה שאפגוש אדם מאוד מבוגר. ואז ראיתי את עוז, שהיה בן 26, ומיד נדלקתי עליו. איך שהוא ראה אותי הוא אמר מיד, 'תביאי לי סיבוב'. ירדתי על הרצפה, גלגלתי את הכיסא לעברו, הוא ישב על הכיסא והתחיל לעשות סיבובים ליד קיר הטיפוס. חושבים שגברים אוהבים נשים שיודעות לבשל, אבל אני אומרת לך, מגיל שנה וחצי בנים אוהבים גלגלים, ולי יש יתרון על נשים אחרות (צוחקת)".
פסקל: "שלחו אותי למומחה הכי גדול בארץ לטיפוס, הייתי בטוחה שאפגוש אדם מאוד מבוגר. ואז ראיתי את עוז, שהיה בן 26, ומיד נדלקתי עליו"
מתי היחסים הפכו לרומנטיים?
"היה לנו קליק מטורף, אבל הוא לא ידע מה לעשות עם הקליק הזה. התלהבנו ופתחנו יחד קורס טיפוס בעמותת 'אתגרים' כדי שנכים אחרים יוכלו גם לטפס. היינו חברים כמו אח ואחות. הייתי אחרי פרידה לא פשוטה מאבא של עדן, לא רציתי קשר רציני, והוא היה בן 26, פרחח שיוצא עם כל מיני דוגמניות, אבל כל חג היינו אצל ההורים שלו, עדן ואני. זה נהיה אינטימי ביום שהרכב שלו התקלקל והוא נתקע אצלי בבית, ומאז תכלס לא יצא. למשפחה שלו היה קצת קשה. מהר מאוד הם הבינו שעוז מאושר וקיבלו אותי עם כיסא גלגלים, ילדה בת שלוש וחצי והפרש גילים של 10 שנים. זו לא הכלה המושלמת שציפו לה, אבל הקשר נהדר, והם גם אימצו את עדן כנכדה. גם כלה וגם נכדה באותה חבילה. מה רע?".
6 צפייה בגלריה
פסקל עם בן הזוג
פסקל עם בן הזוג
"היה לנו קליק מטורף". פסקל ובן זוגה עוז סקופ
(צילום: אלבום פרטי)


בתם המשותפת, מיקה, נולדה בין אולימפיאדת בייג'ינג לאולימפיאדת לונדון. "ככה זה אצל הספורטאיות האולימפיות", היא מחייכת, "אנחנו מתכננות ילדים בדיוק אחרי אולימפיאדה אחת כי את צריכה זמן להיניק, להתאושש, להוריד במשקל ולחזור לכושר. אם את יולדת שנה לפני אולימפיאדה, זה כמעט בלתי אפשרי. זה גם לא בריא לגוף לחזור מהר מדי.
"בין לונדון לריו חשבתי על עוד ילד, אבל עוז אמר, זה עוד מוקדם לי. הסברתי לו שאני לא בגילו ואנחנו עלולים לפספס את המועד. הוא ענה, אין בעיה נאמץ, וזה לא עלה על הפרק. יש לנו שתי בנות וחמישה חתולים, ואנחנו מאושרים.
"בין אולימפיאדת לונדון לריו חשבתי על עוד ילד, אבל עוז אמר, זה עוד מוקדם לי. הסברתי לו שאני לא בגילו ואנחנו עלולים לפספס את המועד. הוא ענה, אין בעיה נאמץ, וזה לא עלה על הפרק"
ליום הולדתה ה־40, לפני 14 שנה, שאל אותה סקופ מה היא תרצה ליום ההולדת. "אמרתי לו בכנות, 'הכי הייתי רוצה שתפסיק לעשן, אני יודעת שאני לא יכולה לבקש את זה ממך כי זה מאוד אישי, אבל אתה נחנק בלילה וזה מעיר אותי, ואני דואגת שקורה לך משהו'. הוא עישן קופסה ביום. ביום ההולדת שלי, 21 באוגוסט, בשעה ארבע אחר הצהריים, שבה נולדתי, הוא אמר לי, אני זורק את הסיגריות ולא מעשן יותר. הייתה גמילה קשה, אבל קיבלתי מתנה מדהימה".
עדן: "הוא עדיין רואה סיגריות ואומר, 'וואי, בא לי סיגריה', אבל הוא מחזיק מעמד".
פסקל: "עוז ואני זה סיפור מאוד יפה של חברות עמוקה. היום הייתי אצל רופא ושמעתי בנות בחדר ההמתנה מדברות על איזה בחור הן רוצות, שיהיה מינימום מטר שמונים, שיהיה לו אוטו, ולא יכולתי להתאפק ואמרתי, 'אתן פשוט טיפשות, לחפש בן זוג עם רשימת מכולת? מה זו השטות הזו? לא ככה מחפשים חבר. תשאלו, מי הולך להיות החבר הכי טוב שלי? אולי הוא כבר שם ואתן לא רואות אותו, ואולי אתן עדיין לא מכירות אותו אבל זה מה שאתן צריכות לחפש'".
פסקל: "התחלתי בגיל שבו כולם פורשים, אבל אני עדיין עם התשוקה. מה ששוחק את הספורטאים זה שהם מתחילים להתאמן בגיל חמש ואין להם חיים"
ביום שאחרי טוקיו ברקוביץ מתכננת לכתוב אוטוביוגרפיה, להמשיך עם מיזם ליבוא מוצרים טכנולוגיים לנכים עם שגרירות ישראל ביפן, להמשיך לתרום לעמותת "נגישות ישראל" ולעמותת "ספיישל אולימפיקס" למאותגרים שכלית, וכן, למרות גילה היא מקווה לקבוע קריטריון ולהגיע גם למשחקים הפראלימפים בפריז 2024.
אין מחשבות על פרישה?
"אני לא רואה את עצמי כמבוגרת. החברים של בן הזוג שלי יושבים איתנו בפיקניק ומתלוננים איך הזדקנו. הם בני 44, אני בת 54, ואני חושבת, איזה טיפשים אתם. הרי גיל זו התייחסות שלך לעצמך. את הקריירה האולימפית שלי התחלתי בגיל שבו כולם פורשים וקראו לי משוגעת, אבל אני עדיין עם התשוקה. מה ששוחק את הספורטאים זה לא רק הגיל אלא שהם מתחילים להתאמן בגיל חמש, שש, שמונה ואין להם חיים. הם כל הזמן במשמעת מטורפת. לי כן הייתה ילדות".
יש אייג'יזם באולימפיאדה?
"באולימפיאדה ממש לא, אבל בארץ לא אוהבים ספורטאים מבוגרים ויש אפליה על רקע גיל. אבל הניסיון בספורט משמעותי. חשוב לקחת אנשים בוגרים וללמוד מהם, בארץ יש תחושה שאתה כל הזמן צריך להמציא את הגלגל, וזה לא נכון".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.