מכירים את זה שאתם מתבאסים רק מלתכנן את ארוחת הערב? אתם יודעים שהסרט יחזור על עצמו: אתם תטרחו לחתוך מלפפון ועגבנייה, לטגן חביתה ולמרוח גבינה על הלחם, אבל הילד יתמיד בסירובו וירצה רק צ'יפס או פסטה לבנה. אתם תתחילו ב"אווירון", תמשיכו להתחנן ולבקש "רק עוד ביס אחד קטן בשביל אמא...", תושיבו אותו מול מסך כדי להאכיל אותו בלי שהוא ישים לב, ואז תיתקלו בפה קטן שמסרב להיפתח ותגיעו לאיומים בנוסח: "אם לא תאכל, אין טלוויזיה". בסוף תיכנעו, רק שיאכל משהו ולא ילך לישון על בטן ריקה, אולי גם תתפשרו על בקבוק תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות) עד גיל מאוחר. אז קודם כול, דעו שאתם בחברה טובה: אתם לא היחידים שמתמודדים עם סרבני אכילה, ובבתים לא מעטים שולחן האוכל נהיה זירת מאבק.
החיידקים הלא טובים מתרבים
"ככל שהילד מרגיש את הלחץ שלנו, זה מגביר את הדחייה שלו מהאוכל", מסבירה שירה אברבוך, נטורופתית, סופרת, בעלת קליניקה לרפואה הוליסטית ומגישת הפודקאסט "השראה להבראה".
למה זה קורה?
"בררנות באכילה יכולה להיות בעיית התנהגות של ילד שמתחיל לחוות עצמאות ורוצה להחליט מה נכנס לו לפה, אבל לעתים קרובות יש גורמים מורכבים יותר שאינם התנהגותיים, כמו סיבות פיזיולוגיות.
"סיבה אחת היא רגישות תחושתית של מערכת העצבים. ילד שיש לו מערכת עצבים רגישה מאוד לא 'בוחר' להסתייג מהריחות או מהמרקם של המזון, הוא פשוט חווה אותם בעוצמה גבוהה יותר מהרגיל. זה עניין נוירולוגי.
"יצרני המזון המעובד מכניסים את המרכיבים הכי ממכרים בצורות אטרקטיביות ובעטיפות צבעוניות"
"סיבה פיזיולוגית אחרת קשורה למערכת העיכול. הפה הוא ההתחלה של צינור מערכת העיכול. כשבמערכת העיכול יש דיסביוזה (חוסר איזון של המיקרוביום - חיידקי המעי), הגוף אינו מסוגל לעבד את המזונות האלה, זה מורכב מדי בעבורו. הפרדוקס הוא שדווקא מה שיעזור לדיסביוזה הם הירקות. ככל שהילד אוכל יותר מאכלים נטולי סיבים (פחמימות ומתוקים), החיידקים הלא טובים מתרבים, וחוסר האיזון במעי גדל. החיידקים הלא טובים הם אלה שבעצם דורשים את המתוק. אם נצליח לשלב בתזונה של הילד מזון עשיר בסיבים (ירקות ופירות), נאכיל את החיידקים הטובים. בדרך כלל זה לא סתם התנהגותי, חשוב לבדוק ולאתר את הפן הפיזיולוגי".
אז ניתן תמ"ל שמספק את הוויטמינים שחסרים בתזונה ונלך לישון רגועים. לא?
"אנחנו לא אוכלים מזון בריא רק בשביל הוויטמינים, גם הסיבים חשובים. חשוב לאכול פירות וירקות במרקמים מגוונים מסיבה נוספת: כדי לתרגל לעיסה. הלעיסה מחזקת את השליטה המוטורית בפה. כשילד לא נחשף למרקמים שדורשים כרסום ולעיסה, זה עלול לפגוע בהתפתחות שלו ולהשפיע אפילו על הגייה ודיבור ברורים.
"ועוד: המוח והמעי קשורים זה לזה בעזרת עצב שנקרא עצב הוואגוס. מכירים את זה שאתם בסטרס וכואבת לכם הבטן? יש קשר ישיר בין המוח למעי גם בענייני דיכאון וחרדה. הזנת החיידקים הטובים במעי חשובה למוח. ולא רק זה. שמעתם על הסרוטונין, הידוע כהורמון האושר והרוגע? 90% ממנו מופק במעי (בהשפעת החיידקים הטובים) ולא במוח. לכן קריטי לתת לחיידקים הטובים מזון בריא מגיל כמה שיותר צעיר".
בין סוכר להיפראקטיביות
כולנו יודעים שהמזון הוא הדלק של הגוף, וכשהגוף מקבל מזון שאינו מיועד לו, הוא כמו מכונית שמקבלת את הדלק הלא נכון ולא תיסע כמו שצריך. אצל ילדים זה יבוא לידי ביטוי בהתנהגות. "אנחנו חיים בתרבות פחמימתית מאוד. המזון שמכיל פחמימות פשוטות ממכר מאוד - לחם, פסטות, רטבים, ממתקים, חטיפים ועוד", מסבירה אברבוך. "הילד נמצא במעגל של עליות וירידות ברמות הסוכר, ונראה את זה בהתנהגותו: יהיו לו יותר טנטרומים והתנהגות היפראקטיבית. בכל פעם שהגוף ב'נפילת סוכר', הילד דורש את מה שמעלה את הסוכר מהר - הפחמימות והמתוקים - ואת המזונות האחרים הוא דוחה".
3 צפייה בגלריה
שירה אברבוך. "קריטי לתת לחיידקים הטובים מזון בריא מגיל כמה שיותר צעיר".
(צילום: אמיתי אלון )
כשהגוף אינו מקבל את מה שהוא צריך, ההתפתחות נעצרת. לא מדובר רק בפן הבריאותי (הילד עלול להשמין, ולהשמנה עלולים להתלוות סוכרת ולחץ דם גבוה) ובפן ההתנהגותי (נטייה להיפראקטיביות). אברבוך מוסיפה עוד פן שאולי לא חשבתם עליו: החברתי. "בגן כולם יושבים ואוכלים יחד. לילד שלא מסכים לאכול עלולה להיות בעיה חברתית".
אבל ידוע שילדים אוכלים רק שניצל וצ'יפס.
"המשפט הזה לא אמיתי, הוא תוצאה של תעשיית מזון שעובדת שעות נוספות. יצרני המזון המעובד לא דואגים לבריאות שלנו אלא רק לכיס שלהם, לכן הם יכניסו לתוכו את המרכיבים הכי ממכרים בצורות אטקרטיביות ובעטיפות צבעוניות. בסביבה כזו קשה לפתח הרגלים טובים. לכן הרבה פעמים ההורים מתייאשים ונותנים אוכל תעשייתי או מושיבים את הילד מול מסך ומאכילים אותו. חשוב להבין שזו לא בררנות אלא תלות מטבולית - התמכרות. צריך לטפל בזה מהשורש".
משחק במקום מאבק
"אם ניכנס למאבק כוח עם הילד, הבררנות רק תחריף", מדגישה אברבוך. "הבררנות אינה האופי של הילד, היא תסמין לבעיה. לכן חשוב להקנות כמה שיותר מוקדם הרגלי אכילה בריאים - הילד יתפתח טוב יותר וגם ישמור על ההרגלים האלה. בגיל מאוחר קשה להיגמל מהרגלים. חלון ההזדמנויות הזה פתוח יותר כשהם פעוטות ועדיין לא התקבעו הרגלים נוקשים".
לכן אברבוך כתבה ואיירה ספר מתוק במיוחד לפעוטות - "ספר הכרסומים" (הוצאת כריכה), שמעודד את הילדים לאכול ירקות ופירות. זה ספר משחק עם חלון לראש של הילד, שבעזרתו הילד נכנס לדמויות של חיות שונות (ארנב, פיל, צב, ג'ירפה ועוד), ובתור הדמות הוא אוכל את מה שהיא אוכלת. לפני הקראת הספר ההורים מתבקשים להכין צלחת ובה הירקות והפירות המדוברים.
"המשחק מאפשר לעקוף את הלחץ סביב השולחן", מסבירה אברבוך. "כשההורים מכריחים את הילד לאכול, הם לוקחים ממנו את זכות הבחירה. כשהילד משחק, הבחירה חוזרת אליו, הוא נכנס לדמות, ובתור הדמות הוא לא במאבק. משחקי דמיון חשובים מאוד להתפתחות. הילד יכול לעשות את הקולות של החיות ולספר את הסיפור של הדמות. אני מציעה להציב מול הילד מראה קטנה כך שהילד יראה את עצמו בתור הדמות בסיפור.
"הספר לא עוסק באכילה אלא בקשר", היא מדגישה, "הקשר בין הילד לגוף שלו, הקשר בין ההורה לילד. הכול מערכות יחסים: עם אוכל ועם בני אדם. כשההורה מספר לילד סיפור, כשהם צוחקים ומשחקים משחק תפקידים - הם חווים זמן איכות משובח. לא רק שהלחץ יורד ושולחן האוכל הופך מזירת קרב למגרש משחקים, גם הקשר מתחזק, ההורה והילד מסתכלים אחד לשני בעיניים. כשמאכילים ילד מול המסך זה נוח, אבל לנוחות הזו יש מחיר. ספר הוא ההפך הגמור ממסך, הוא המפגש הטבעי של יחסי אנוש.
"חשוב להפוך את הארוחה לחוויה של חיבור, לזמן איכות, שבו גם משחקים וגם לומדים וגם טועמים משהו חדש. חייבים לחשוב קדימה ולהבין: ככל שנותנים לילד יותר דברים ממכרים (מסכים, מתוקים), יהיה לו קשה יותר בהמשך להיגמל מהם".
לכרסם זה כיף
את "ספר הכרסומים" הגתה אברבוך בעקבות ילד בררן שהגיע אליה לטיפול, ילד שאכל רק חטיפים ותמ"ל ולא היה מוכן לטעום פירות וירקות. "סוגי המזון שבחרתי לספר הם קריספיים, כי לרוב הילדים הבררנים יש בעיה עם מרקם של ירקות רכים כמו עגבנייה, שעלולה להרטיב את המאכלים האחרים בצלחת. לכן קוראים לו 'ספר הכרסומים', כי כיף לכרסם. אותו ילד שהיה השראה לספר קיבל אותו, ויש לי סרטונים שהוא טועם פירות וירקות בזכות הספר".
מתי בררנות היא בעיה שדורשת טיפול?
"קודם כול נסו להתמודד לבד. צאו ממאבקי הכוח באמצעות הפיכת האוכל למשחק ולחוויה, כמו שמוצע בספר. כשהילדים שלי היו קטנים הייתי ממציאה להם שירים בזמן האוכל.
עוד רעיונות:
"תנו לילדים לעזור במטבח: אוכל שהם הכינו, יש סיכוי סביר יותר שהם ייטו לאכול.
"קחו את הילדים לקטיף: לפגוש את המזון באדמה, לחבר אותם למקום שממנו האוכל מגיע. כשהילד שולף גזר מהאדמה או קוטף מלפפון הוא לא יתייחס אליהם באותה רתיעה כמו למלפפון שקנו לו בסופר. צאו לקטוף דובדבנים בגולן, זה עדיף על בילוי במתחם המזון המהיר בקניון".
איך מצליחים למצוא את הדרך הבריאה בתעשיית המזון שמקיפה אותנו?
"הרעיון הוא להתקרב לטבע שלנו. זה לא אומר לבודד את עצמנו ולהיות שונים, אבל כדאי ללמוד בסביבה שלנו איך למצוא את הדברים הטובים. ברגע שהבסיס בבית טוב והילדים אוכלים ירקות, פירות וביצים בכל יום, הגוף מסוגל להתמודד. הילדים שלי אוכלים בריא והם לא מתבאסים מזה, כי הם גדלו לתוך זה. ככל שתצליחו להרגיל את הילד מגיל צעיר למזון המלא, הוא יהיה בררן פחות.
"חשוב לזכור עוד דבר: הילדים צופים בנו כל הזמן. אם אני אומרת לילד, 'אתה חייב לאכול ירקות' אבל בעצמי פותחת חטיף, זה מה שהוא יראה וזה מה שהוא ירצה. חיוני לתת דוגמה אישית. אמנם מבחינה טכנולוגית אנחנו מתפתחים מהר מאוד, אבל הגוף שלנו הוא אותו גוף של אבות אבותינו. כשמתרחקים יותר מדי מהטבע שלנו, חולים במחלות כרוניות. אנחנו חייבים להחזיר לגוף שלנו את מה שהוא צריך".
