סיפורה של נעמה גורודישר (41), נשואה ואם לנור, סמנכ״לית תוכניות, אחראית פעילות חירום ופעילות ארוכת טווח בארגון הסיוע ההומניטרי הישראלי IsraAID ועמיתה בתוכנית המנהיגות על שם עידן ובתיה עופר, המיועדת ללימודי תואר שני בבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד:
"בסטפמבר אני עוברת לגור בירדן בעקבות העבודה של בן הזוג שלי שמוצב שם מטעם האו"ם. אני מתכננת ללמוד ערבית ולהשתמש בלמידה ובקשרים מהלימודים שלי בהרווארד לטובת שיתופי פעולה אזוריים בתחום ההומניטרי, מעבר למגבלות הפוליטיקה. הבת שלי, נור, תהיה שם בגן חלק מהשבוע ובמסגרת בישראל בזמן שאהיה במשרד בארץ. נגור באזור שיאפשר לנו לבסס קהילה שתהיה נעימה לנו, עם ילדים בגיל של נור.
את בן הזוג שלי הכרתי דרך העבודה. זה היה בדומיניקה, אחרי הוריקן מריה. הוא ספרדי ועבד אז באו"ם כמומחה לחינוך, ואני הגעתי עם משלחת חירום לשיקום מערכת החינוך באי. בהתחלה ניסיתי להבין איך ארגון ישראלי מצליח לקבל מקום בשולחן ולעשות עבודה משמעותית במקום שבו אף אחד לא מכיר אותו. התחלנו לעבוד יחד, ומשם זה הפך לאהבה.
כבר 14 שנה אני עובדת ב־ IsraAID , ארגון סיוע הומניטרי ישראלי שפועל ברחבי העולם עם קהילות שנפגעו מאסונות טבע, מלחמות ומשברים, ומסייע להן להשתקם ולבנות חוסן. התחלתי בקניה, גרתי שנתיים וחצי במחנה פליטים על גבול סודן, ובהמשך הובלתי תגובות חירום במקומות אחרים. אנחנו מגיעים אחרי אסונות טבע ומלחמות, מסייעים בתחומי מים ותברואה, בריאות, חינוך וטיפול בטראומה, ואם התנאים מאפשרים, אנחנו נשארים עם הקהילות גם שנים קדימה.
הארגון כמעט לא עבד בישראל במשך שנים, אבל ב־7 באוקטובר היה לי ברור שהפעם אנחנו צריכים להיות כאן. כבר למחרת, הארגון היה בים המלח עם קהילות העוטף. הקמנו מרחבים בטוחים לילדים והבאנו לישראל את המומחיות שפיתחנו: איך עומדים לצד אנשים בתוך אי־ודאות קיצונית.
ב־ 7 באוקטובר 2025 נולדה הבת שלי, נור. היא הייתה אמורה להיוולד מאוחר יותר, ותכננו לקרוא לה בשם אחר. אבל כשהיא נולדה דווקא ביום הזה, הרגשתי שאני לא יכולה לתת לה שם שלא מחזיק אור. נור באמת מביאה אור.
"עשיתי טיפולי פוריות והסתובבתי בעולם עם זריקות, עשיתי בדיקות דם בקניה, גואטמלה, קולומביה ובריסל, ושלחתי את התוצאות לרופא בארץ"
הלידה הייתה חמישה שבועות אחרי תחילת הסמסטר בהרווארד. לפני שלוש שנים, אחרי שעשיתי תואר ראשון בחינוך וסוציולוגיה ותואר שני בפיתוח קהילות באוניברסיטה העברית, התקבלתי ללימודי תואר שני בממשל בהרווארד, אבל לא יכולתי להתחיל ללמוד שם, כי לא הייתה לי מלגה. במקביל התחלנו לחשוב על הורות. עשיתי טיפולי פוריות והסתובבתי בעולם עם זריקות, עשיתי בדיקות דם בקניה, גואטמלה, קולומביה ובריסל, ושלחתי את התוצאות לרופא בארץ.
אחרי שלוש שנים של ניסיונות, נכנסתי להיריון ודווקא אז קיבלתי את מלגת המנהיגות על שם עידן ובתיה עופר ויכולתי להגיד כן להרווארד.
הגעתי ללימודים כשאני בהיריון מתקדם. אחרי תקופה ארוכה של טיפולים, עצם האפשרות להיות בקמפוס וללמוד הרגישה כמו ניתוק מהמרוץ הרפואי. בתוכנית הזאת לומדים אנשים מעשרות מדינות, מהמשפיעים בעולם. כולם באמצע הקריירה, עם ניסיון בממשלות, בארגונים חברתיים ובמוסדות בינלאומיים (בספטמבר יתקיים כנס חשיפת מלגת עידן ובתיה עופר לבית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד לשנת הלימודים 2027). כישראלית היה לי חשוב לייצר שם גם מפגש אנושי. יחד עם ישראליות נוספות ארגנתי מפגש נשים בקמפוס. הגיעו נשים מכל העולם, גם מוסלמיות, ודיברנו על היכולת לראות אחת את השנייה מעבר לכותרות. זה היה מרגש.
חמישה ימים אחרי הלידה חזרתי לשיעורים. בן הזוג שלי היה בחופשת לידה, ואני הגעתי איתה במנשא. הינקתי במסדרון וחזרתי לשיעור. המרצים והסטודנטים התרגשו. חלק הופתעו, כי זה לא דבר מאוד מקובל שם, אבל רוב התגובות היו מחבקות.
עכשיו אני מחכה לחזור למזרח התיכון. יש לי כמובן חששות, אבל אני אעבוד בזהירות, ואני מקווה לפגוש את האנשים הנכונים שיראו, כמוני, מעבר לפוליטיקה. גם החברים בארץ חוששים, אבל אני חושבת שהדברים המפחידים הם לפעמים אלה שיש להם את התרומה הגדולה ביותר".
שורה תחתונה: "היום נשים נדרשות לאזן בין שאיפות משפחתיות לשאיפות מקצועיות ולקצב של העולם. חשוב למצוא את הדרך שנכונה לך, גם אם זה אומר להרחיב את הגבולות המקובלים".
