גלי מיר-תיבון. "לא ידעתי הרבה על הדסה למפל. כמעט כלום"

הרגשתי שחברתו המנוחה של אבי מבקשת ממני לכתוב את סיפור אהבתה וגבורתה

במהלך סידור המסמכים של הוריה, נשר פתק ישן שהוביל את ד"ר גלי מיר־תיבון לכתיבת הספר "הדס בקצה הלילה". "המילים של הדסה למפל נגעו ללבי", אומרת הסופרת, רעייתו של אלוף (במיל') נעם תיבון, שיצאה לחקור את סיפור חייה של האלחוטאית שנהרגה בקרוב בלטרון

פורסם:
אחרי ששני הוריה נפטרו, הגיעה ד"ר גלי מיר־תיבון לביתם כדי לפנות את חפציהם. את המסמכים שהוציאה מהמגירות ארזה בשקית ניילון גדולה ואפסנה אותה בארון צדדי בביתה, ממתינה לשעת כושר. באחד מימי כיפור התפנתה למשימה והחלה למיין את המסמכים. בין השאר מצאה רישיון נהיגה על טרקטור של אביה מ־1956.
"כשזרקתי את כיס הניילון המצהיב לערימה שבפח, נפל ממנו גזיר של נייר עיתון קרוע ומשונן בשוליו עם הכיתוב 'על הדסה למפל מתאבלות מרה חברותיה', ובתוכו קופל נייר תכלת דק. מכתב", מספרת מיר־תיבון. "פרשתי אותו על השולחן בזהירות וקראתי: 'שלום רב לך, נתן. זה חמישה חודשים שאני נודדת ממקום למקום, ושום מקום שהייתי בו קודם, לא יכול להיות לי לבית'. תאריך המכתב היה 18.5.1948 ועל החתום: הדסה למפל. בדיעבד התברר לי שזה היה שבועיים לפני שנהרגה כאלחוטאית לוחמת בקרבות לטרון, ב־31.5.1948.
"שמה של הדסה למפל היה מוכר לי. באלבום של הוריי הייתה תמונה שלה וידעתי שלאבי הייתה חברה שנפלה במלחמת השחרור. אבל המילים האלה, 'שום מקום לא יכול להיות לי לבית', נגעו בעומק לבי. הרגשתי שהיא מבקשת ממני: תכתבי את סיפור אהבתי וגבורתי".

חריגה בחברה הקיבוצית

זו הייתה תחילתו של מסע ארוך, מסועף ומעמיק שנמשך ארבע שנים והניב לאחרונה את ספרה של מיר־תיבון, "הדס בקצה הלילה" (עם עובד). "לא ידעתי הרבה על הדסה למפל. כמעט כלום. חיפשתי חומר עליה בכל מקום אפשרי, ראיינתי אנשים שהכירו אותה, למדתי עליה תוך כדי תחקיר, ובעיקר הרגשתי אותה - נערה ילידת פולין שהגיעה ארצה בעליית ילדי טהרן, אחרי שלוש שנים של נדודים, באה לקבוצת גבעת־ברנר וכל כך רצתה להשתלב בחברה הצברית, אבל זו לא הייתה משימה קלה. היא הייתה נערה מופנמת שבאה מרקע שונה, אהבה אמנות ומוזיקה והייתה חריגה בחבורת הקיבוצניקים הסגורה. יום אחד, כמו נגעה בה קרן שמש: מלך הכיתה, נתן, לימים אבי, התאהב בה. בהרצאה שאני נושאת היום לקידום הספר אני מספרת שהגעתי לחברות שהכירו אותה באותה תקופה. אחת מהן, שהייתה בת 92 בפגישתנו, שאלה אותי: 'למה דווקא בה הוא התאהב?!', בנימת פליאה ואולי טרוניה שלא שככה עד היום".
3 צפייה בגלריה
הדסה למפל
הדסה למפל
נערה מופנמת מרקע שונה. הדסה למפל
(צילום פרטי)

המורה לספרות: עמוס עוז

מיר־תיבון (60), תושבת תל־אביב, רעייתו של אלוף (במיל') נעם תיבון, אם לשניים וסבתא לשלושה, נולדה וגדלה בקבוצת־שילר. "אני פרי הלינה המשותפת", היא עונה על השאלה בחיוך. בניגוד לבני קיבוץ רבים שסוחבים איתם טראומות מהחיים המשותפים בבתי הילדים, היא זוכרת אותם כחוויה חיובית ומכוננת בחייה.
"אבי היה בן הקיבוץ - מקור לגאווה גדולה. אמי, ראלה, שהגיעה ארצה כשהייתה יתומה בת 13, הייתה ניצולת שואה מבוקובינה, רומניה, עברה גטאות בטרנסניסטריה, והוריה נספו שם. כשהייתי ילדה ונערה לא הבנתי איזה מאמץ נדרש ממנה כדי להפוך למורה לכלכלת בית בתיכון הקיבוצי. היא הייתה אמא טובה, אבל היו לה קשיים בחיבור האימהי. מבחינתי, בית הילדים והחברים בני כיתתי היו סוג של מפלט".
"הגעתי לחברות שהכירו את הדסה למפל. אחת מהן, בת 92, שאלה אותי: 'למה אביך התאהב דווקא בה', בנימת פליאה ואולי טרוניה"
את נעם תיבון ("נולדנו באותו יום ובאותה שנה"), בן קיבוץ צרעה, הכירה בתיכון כשלמדו יחד ספרות אצל עמוס עוז. בצבא שירתה כמורה חיילת שלימדה אסירים בכלא מגידו קריאה וכתיבה, וכקצינה הייתה מפקדת קורס מורות של הצבא. בהמשך למדה היסטוריה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית: "רציתי להיות מורה ועשיתי זאת 16 שנים, כולל ניהול תיכון במעלות". לפני כ־20 שנה החלה לשקוד על עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל־אביב על שואת יהודי רומניה: "הסיפור של אמא שלי ומשפחתה בשואה הוביל אותי לנושא המרתק הזה". ב־2013 יצאה לפוסט־דוקטורט בן שנה באוניברסיטת קרנגי־מלון בפיטסבורג. "בבקשה אליהם כתבתי את הסיפור האישי שלי ושאני מתעניינת בפערים החברתיים והכלכליים בחברה היהודית בתקופת השואה ובהתנפצות של הסולידריות היהודית בתקופה ההיא", היא משחזרת.
להפתעתה, בקשתה נענתה בחיוב, מה שהעמיד אותה בדילמה: "בעלי עדיין שירת בצבא, בני הבכור אמיר (היום עיתונאי, נשוי ואב לשתי בנות) היה בנחל־עוז, ובני אורי (היום רופא צבאי בגדוד 55 של התותחנים, נשוי ואב לתינוק) התחיל טירונות. עד היום כואב לי ש'נטשתי' אותם. זה לא דבר שאני ממליצה עליו, אבל זה מה שעשיתי - בברכתו של בעלי. זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת. בינינו, מי לוקח אישה בת 50 פלוס לפוסט־דוקטורט? אני מגדירה את זה נס".

הבקשה של ינטה

בפוסט־דוקטורט מקובל להפוך את נושא הדוקטורט לספר מחקר. "לי יצא מזה רומן", היא מספרת על מה שהפך לספרה הראשון, "רשימת האמהות" (עם עובד). "חוט השני של הרומן ובעצם של הדוקטורט מתחיל מדודה של אמי, ינטה פייג־שרצר, שהגיעה מרומניה בשנות ה־90, ערירית, אחרי שאיבדה את שני ילדיה בשואה. כשביקרתי אותה בדיור המוגן בנהריה היא ביקשה שאחרי מותה אשמור אצלי את התמונות של ילדיה, מאשה ובנו, שנרצחו במחנה ההרעבה פצ'ורה בטרנסניסטריה - חבל ארץ שחלקו שייך לאוקראינה, שאליו גורשו בשואה יהודי בסרביה, בוקובינה ואחרים. את התמונות שלהם שמרה במזוודה מתחת למיטתה. אבל כשהיא נפטרה, לא הייתי בארץ, ועד שאמי הגיעה לבית האבות כבר זרקו את כל חפציה לפח. לצערי, לא הצלחתי לקיים את הבטחתי לשמור על התמונות. אבל זה דחף אותי להתחיל לחקור מה היה מחנה ההרעבה פצ'ורה, למה נשלחו אליו אמהות עם ילדים, מי שלח אותם ומה קרה שם. החלטתי שזה יהיה נושא הדוקטורט שלי. גיליתי שאת הטרנספורטים למחנה ביצעה ההנהגה היהודית של הגטו, ואת הרשימות של המיועדים לרצח הכינו אנשי הוועד היהודי. עוד גיליתי שכך היה בכל הגטאות: זה סוד על התפרקות הסולידריות היהודית".
"בדוקטורט חקרתי את מחנה ההרעבה פצ'ורה, וגיליתי שאת הטרנספורטים אליו ביצעה ההנהגה היהודית של הגטו. את הרשימות של המיועדים לרצח הכינו אנשי הוועד היהודי"
לצורך המחקר למדה רומנית ויידיש, הגיעה לארכיון של השירות החשאי ברומניה והצליחה לעיין בתיקים ממשפטים של פושעי המלחמה הרומנים ובעלי התפקידים היהודים שנשפטו. "תיקים שלא נגעו בהם מאז תום מלחמת העולם השנייה", לדבריה. ב־2013, עם סיום הדוקטורט, הקימה עם חברות את המכון למצוינות והומניסטיקה, שמנחה מורים למדעי הרוח איך ללמד מקצועות כמו ספרות, תנ"ך, היסטוריה ואזרחות באופן מושך. בנוסף היא מלמדת את הנושא באוניברסיטת בר־אילן ובמכללות להוראה.

נס שני

"הוצאת 'רשימת האמהות' הייתה נס נוסף שפתח בפניי את עולם הכתיבה", היא אומרת. לאורכו של הספר שזורים ציטוטים ממשפטם של אנשי הוועד היהודי, שהיו אחראים בין השאר לרשימה הקטלנית, ששלחה למחנות ההרעבה אנשים חלשים בחברה. חלק הארי מתוכם - אמהות וילדיהן, נטולי מפרנסים, שהכבידו לכאורה על החברה הרעבה של הגטו. בין לבין מובאים ברומן סיפוריהן של שלוש אמהות, שנשלחו עם ילדיהן למחנה ההרעבה, ובהן הדודה של אמה וילדיה. כך בכל זאת קיימה את הבטחתה לדודתה לשמר את זכרם של ילדיה.
ארבע שנים לאחר מכן יצא ספרה על הדסה למפל: הרומן בין נתן להדסה על רקע מלחמת השחרור וסיפורם של צעירים שבונים מדינה וחברה. בספר שזורים סיפוריהן של שתי נשים יוצאות דופן: מרים, אמו של נתן, שהייתה חריגה בחברה הקיבוצית, ואימאן - נערה ערבייה מהכפר השכן, ששואפת להיות קיבוצניקית - שתיהן נאבקות בתפקידים המסורתיים שהחברה ייעדה להן, שתיהן אמיצות בייחודיות שלהן.
3 צפייה בגלריה
כריכת הספר
כריכת הספר
כריכת הספר

כמה אמת וכמה בדיה יש בספר?
"זו שאלה מכשילה שאני משתדלת לא לענות עליה. המוטו של הספר הוא 'כל המסופר בספר זה בדוי, אך כמעט כולו קרה'".
מה הלאה?
"אם 'רשימת האמהות' נבע מסיפורה של אמי ו'הדס בקצה הלילה' מסיפורו של אבי בפלמ"ח, עכשיו אני כותבת על 'ההורה השלישי' שלי - הקיבוץ".
שוב סיפור אהבה?
"כמו תמיד, סיפור על בני אדם".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button