"אבל לפחות הרווחתי מכל הסיפור הזה את הילדים שלי", הוא אמר לי בחיוך עצוב ועיניים לחות. ופתאום זה זרק אותי כמה שנים אחורה, לכתבה שכתבתי לפני כמה שנים: "האם נישואים שורדים בגידה". נזכרתי עד כמה הופתעתי מאמירה של אחת המרואיינות שלי, מטפלת זוגית ותיקה. היא גרסה שדווקא "גברים, כשהם מגלים שהאישה בגדה, פחות ממהרים להתגרש".
הייתי בטוחה שלא שמעתי טוב, הרי איך זה מסתדר עם כל מה שאנחנו יודעות על האגו הגברי? הלא בתסריט הקלאסי מצופה שהגבר הנבגד ימהר לעזוב בטריקת דלת ובפרצוף של ברנש כועס מסרטי "הנוקמים". אבל אז היא הסבירה, ופתאום זה נשמע הגיוני לגמרי: בלי קשר לשאלה אם הייתה בגידה או מי בגד במי, ברוב מקרי הגירושים, דווקא החיים של הגבר הם אלה שמתפרקים באופן מעשי. לרוב הוא זה שנאלץ לעזוב את הבית, להתרחק מהשגרה של הילדים ולשלם מזונות. "הרבה גברים מרגישים במקרה כזה שחרב עליהם כל עולמם", הסבירה. "מעבר לטלטלה הרגשית שבגילוי הבגידה, הם גם נאלצים לוותר על כל החיים שהם מכירים. ולכן, דווקא הם לעתים נאחזים יותר ברצון לשלום הבית".
מאז שהתגרשתי, יצא לי לפגוש כמה גברים שסיפרו לי על פרידות מהסוג הזה. איך כשגילו, אחרי השוק הגדול והזעם, הם לא מיהרו מיד לשבור את הכלים. אחד מהם, למשל, הסכים לנסות עם אשתו מערכת של נישואים פתוחים. לא כי זו הייתה הפנטזיה שלו, אלא כי היא אמרה שמה שהיה חסר לה זה גיוון, ריגוש. אז הם גיוונו. והתרגשו. והתגרשו. אחר נשאר עם אשתו כי הוא האמין לה שזו הייתה מעידה חד־פעמית. עד שהוא גילה שזה כמו קופסת פלסטיק חד־פעמית של סלט מהסופר. נועדה להיזרק, אבל איכשהו ממשיכה לאחסן קציצות גם שנה אחר כך. בסוף, אגב, היא זו שהתעקשה להתגרש. היו לה מתברר הרבה קציצות במקפיא.
ובכל הסיפורים האלה חזר אותו מוטיב - אכן הם אלה שנאלצו לעבור דירה, לשלם מזונות ולנסות לגרד את הראש מהרצפה. ובניגוד לחברותיי הגרושות, גיליתי שאצלם יש קושי נוסף, מחסור ברשת תמיכה - פחות שיחות עומק עם החבר'ה שבהן יכלו לספר, לחשוף ולהישבר. מקסימום משחק כדורסל, עם הרשות להתרסק על האספלט. ודווקא בדייטים הם משחררים. אולי כי מדובר באישה. אולי כי זו מישהי זרה. אולי גם וגם.
אבל ככה גם פגשתי אותו. ואחרי שיחת חולין וכמה לגימות בירה הוא התחיל לספר. איך חלפו שנתיים, אבל הוא עדיין מרגיש אבוד, ואיך גם איבד רבים מחבריו שבחרו ללכת איתה. אבל אז הוא לקח עוד לגימה והוסיף: "אבל לפחות הרווחתי מכל הסיפור הזה את הילדים שלי".
הוא סיפר איך בעודו נשוי נהג לחזור הביתה מאוחר בכל ערב. איך לפעמים ראה בשהות עם הילדים אפילו סוג של מטלה. אבל הגירושים אילצו אותו פתאום לבלות עם ילדיו זמן רב. ואז הוא זכה להכיר אותם באמת, להבין עד כמה כיף לו איתם, וגילה שהוא אבא טוב. בעצם אפילו אבא מעולה. "אם לא היינו מתגרשים", הוא אמר, "אולי לא הייתי מגלה את זה אף פעם".
וכשנפרדנו, חשבתי איך בתוך כל האבל, המזונות, והמזונות בקופסה - כולנו, גברים ונשים, מחפשים את אותו דבר: סיבה, צידוק, קו עלילה. משהו שיגרום לכל הדבר הזה להרגיש קצת פחות כמו טרגדיה וקצת יותר כמו סדרת דרמה עם סוף פתוח ותקווה לעונה שנייה.
