סיפור העלייה של סופיה בוחרצבה, בת 24 מטבריה, בזוגיות, סטודנטית לתואר שני בתיירות ומלונאות, סגנית מנהל קבלה במלון "גומא"
ילדות: "נולדתי בעיר ניקופול שבאוקראינה. אני בת יחידה ולא הייתי בקשר עם אבא שלי. אמא שלי גידלה אותי. היה לי קשר חזק עם היהדות ועם ישראל - מדי קיץ השתתפתי בקייטנה של הסוכנות היהודית שנערכה בכפר חב"ד, הלכתי לשיעורים בקהילה היהודית בעיר, ובחגי ישראל קיבלנו מארזי שי. ענדתי שרשרת מגן דוד, ומעולם לא קיבלתי הערות פוגעות, לא הרגשתי אנטישמיות".
עלייה: "כשהייתי בכיתה י', בגיל 16, נחשפתי לפרסום של תוכנית נעל"ה - נוער עולה לפני הורים. זו תוכנית שמאפשרת לבני נוער לעלות לישראל לבד ולסיים את התיכון בארץ. ניסיתי לשכנע את אמא שלי לעלות גם, אבל היא לא רצתה. היא באוקראינה עד היום, סבתא שלי גם גרה באוקראינה ועוד קרובי משפחה, ואמא שלי מחוברת לשם. לא חששתי לעלות לבד, כי יחד איתי עלו עוד 20 חבר'ה".
2 צפייה בגלריה
סופיה בוחרצבה בילדותה באוקראינה. "ענדתי שרשרת מגן דוד ולא הרגשתי אנטישמיות"
(צילום: אלבום פרטי)
התאקלמות: "גרתי בפנימייה באבן יהודה יחד עם בני נוער נוספים שעלו יחד איתי. ההתאקלמות הייתה קלה יחסית, התחברתי מהר לאנשים וקלטתי את השפה במהירות. התגעגעתי כמובן למשפחה ולחברים, אבל לאט־לאט התרגלתי. בחגים ביקרתי באוקראינה, ואני בקשר עם כולם בשיחות וידיאו".
גיוס וסיוע לפליטים: "בצבא הייתי בוחנת תחמושת, ובזמן השירות התחילה המלחמה בין אוקראינה לרוסיה. הייתי בלחץ ודאגתי, כי באוקראינה זה לא כמו כאן. אין ממ"דים ואין כיפת ברזל. בהתחלה כל הזמן קראתי חדשות ופחדתי, אבל לאט־לאט ראיתי איך אמא וסבתא שלי מתמודדות עם המצב. הן נשארו רגועות, ואמרתי לעצמי שאם הן רגועות, אז גם לי אין סיבה להילחץ.
"האזור שבו אמא וסבתא שלי גרו נפגע מטיל, אז הן עברו לאזור אחר, אבל הן לא מוכנות כרגע לעלות לארץ. סבתא שלי מבוגרת וקשה לה לעשות שינוי כזה, ואמא שלי מרגישה שזה עדיין לא הזמן.
"בזמן השירות בצה"ל התחילה המלחמה בין אוקראינה לרוסיה. הייתי בלחץ ודאגתי, כי באוקראינה זה לא כמו כאן. אין ממ"דים ואין כיפת ברזל, אבל אמא שלי וסבתא נשארו רגועות"
"במסגרת השירות הצבאי שלי, אני ועוד כמה חיילים עזרנו לפליטים מאוקראינה שהגיעו לישראל במטוסי חילוץ. עזרנו בקליטת העולים בשדה התעופה - שיבצנו אותם לתקופה ראשונית בבתי מלון וסייענו להם בכל מה שהיו צריכים. עבדתי בלי הפסקה, במשמרת מהבוקר עד הערב, ושמעתי סיפורים קשים על מה שנעשה באוקראינה. שמחתי לתת להם יד ולהרגיע אותם. הם הופתעו לראות חיילות, כי בצבא האוקראיני מגייסים רק גברים. הרגשתי שהתפקיד הזה מקרב אותי למשפחה שלי שנמצאת באוקראינה.
"אמא שלי גם צחקה עליי שלא משנה לאן אני הולכת, המלחמה הולכת איתי. למרות מה שקורה כאן, אני לא רוצה לגור בשום מקום אחר. זה הבית שלנו ואין לי שום סיבה לפחד".
מלונאות: "במהלך הפעילות עם הפליטים עבדתי מול בתי מלון רבים בארץ. הבנתי שהתחום הזה מעניין אותי ועשיתי תואר ראשון בתיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת, והיום אני לומדת לתואר שני. במקביל ללימודים, אני עובדת כבר שלוש שנים במלון גומא שבכנרת (של רשת ישרוטל). התחלתי כפקידת קבלה, והיום אני סגנית מנהל קבלה.
"בתחילת המלחמה גרו במלון מפונים בלבד, ולפני חצי שנה חזרנו לפעילות מלאה. אגב, אמא שלי הלכה בעקבותיי, ובשנתיים האחרונות היא פקידת קבלה במלון באוקראינה".
השאלון:
איזה הרגל אוקראיני ישראלים צריכים לאמץ?
"להיות סבלנים יותר".
למה לא תצליחי להתרגל?
"לאיך שאנשים עומדים כאן בתורים. כל אחד עומד איך שהוא רוצה".
למה את הכי מתגעגעת באוקראינה?
"למשפחה ולחברים".
מה המקום האהוב עלייך בישראל?
"אזור הצפון".
