הילה פלורסהיים-בראון. "ה"היום אני יודעת שזה דבר שחוזר אצל בני הדור השני לפוסט טראומתיים"

"רציתי לפצות את אבא על כל מה שהמלחמה עוללה לו"

בגיל 12 גילתה הילה פלורסהיים־בראון שאביה סובל מפוסט טראומה לאחר שהיה שבוי בכלא המצרי במלחמת יום כיפור. "אני רוצה לזעוק למען אלה שהיו במלחמה, חזרו ממנה פצועים בנפש וחשים שהמדינה הייתה מעדיפה לקבל אותם חזרה בארון מאשר להתמודד עם הטראומות שלהם", היא אומרת על ספרה "זר לא יבין"

פורסם: 15.09.21, 08:32
הילה פלורסהיים־בראון לא תשכח לעולם את הזעקה הנוראית שהעירה אותה באישון לילה כשהייתה בת 12. הזעקה הזו ערערה את עולמה הבטוח. היא גרמה לה להבין שבתוך אביה הגיבור והנערץ כלוא שבוי־מלחמה שחי את הסיוט. כ־30 שנה לאחר מכן הזעקה הזאת גרמה לה לכתוב את הספר "זר לא יבין" (הוצאת נופך). אי־אפשר לקרוא בו בלי לדמוע, להתרגש, לחוש אמפתיה, לאהוב את גיבוריו ורק לנסות להבין מה פירוש ההגדרה "פדוי שבי פוסט טראומתי".
"הספר נכתב אמנם בהשראת סיפור חיי, אך אני רק אחת מיני רבים שנושאים עמם את המלחמה שלא חוו על בשרם", אומרת פלורסהיים־בראון (45), נשואה ואם לשלושה, ממקום מושבה הנוכחי ברוקוויל, עיירה בפאתי וושינגטון, ארצות־הברית. כשאני שואלת אותה מה עיסוקה הנוכחי, היא לוקחת נשימה עמוקה: "היו לי הרבה חלומות - להיות עיתונאית או משפטנית, לעבוד באגף השיקום של משרד הביטחון כדי לשנות אותו מבפנים, ובעיקר להביא שינוי בעולם. בסוף יצא שהתמקדתי בניסיון לגרום לשינוי במעגל הקרוב. קודם כל, אני אמא. מאז שנולד בני הבכור, ילד עם צרכים מיוחדים, כל העיסוקים האחרים, החלומות והתוכניות הפכו למשניים והאימהוּת המיוחדת הפכה לדבר המרכזי. בשנים האחרונות אני עוסקת הרבה בחינוך בלתי פורמלי דרך תנועת הצופים הישראלים אצלנו באזור, מעורבת באירועי תרבות קהילתיים וכותבת את החיים".
עם הוצאת הספר לא סיימת לכתוב את החיים?
"יש עוד כמה פרקים בתכנון, אבל לקחתי הפסקה לנשום, להכיל ולהפנים".
לא בכדי היא אומרת זאת. הספר - שבו משובצים קטעים מזעזעים מחוויות של אביה בשבי המצרי - הוא סאגה שנארגה בדם לבה של ישראלית שורשית, שאירועים שהתרחשו לפני לידתה ניווטו את חייה, ערבלו אותם וממשיכים בכך גם כיום, אלפי קילומטרים מישראל.

5 צפייה בגלריה
הילה פלורסהיים בראון ואביה ג'ורג' פלורסהיים
הילה פלורסהיים בראון ואביה ג'ורג' פלורסהיים
"בתוך האבא הגיבור שלי יש איש פצוע". הילה עם אביה ג'ורג'
(צילום: הילה בן מרג)

חיים חדשים

הוריה הם ג'ורג', שעלה ארצה מצ'ילה בגיל 18 עם גרעין של השומר הצעיר שהתיישב בקיבוץ מגידו, ואתי, ילידת תל־אביב, שהגיעה בצעירותה לחברת הנוער בקיבוץ השכן רמת־השופט. הם הכירו זמן לא רב אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שג'ורג' חזר מהשבי המצרי פצוע בגוף ובנפש. "הצורך של אלה שחזרו מהמלחמה לבנות חיים חדשים היה עצום. אנחנו, ילדיהם, הגענו לעולם הזה מתוך ברית למלא להם את מה שהחסירה המלחמה", אומרת הילה הבכורה. אחריה נולדו שמרית (כיום אדריכלית שגרה ברשפון) וליאן (פסיכולוגית המתגוררת בפלורידה).
איזה אבא את זוכרת מילדותך?
"אבא מאוד נוכח, אינטלקטואל, מצחיק, כיפי, כל־יודע. למרות שבחינוך הקיבוצי חיינו בבתי ילדים, היו ויש לנו יחסי קִרבה עמוקים".
ממתי ידעת שהיה בשבי?
"זה תמיד היה באוויר. אף אחד לא הסתיר. הוא עיוור ומצולק בעין שמאל, ברגליים יש לו צלקות מהשרשראות שנאסר בהן בכלא המצרי, אבל כילדה לא קלטתי שהמלחמה היא משהו כל כך שלילי וקשה. בימי הזיכרון הוא היה בא לכיתה ומספר לילדים סיפורי מלחמה בצורה לא מאיימת, הייתי גאה בו".
"ראיתי את אבא שלי שוכב על הבטן, ברגליים ובידיים פשוטות, מתנועע כאילו הוא מנסה להשתחרר מכבלים ונואק כמו חיה פצועה. אמא שלי לחשה: 'אסור להעיר אותו. זה רק יהיה גרוע יותר'"
כשהייתה כבת תשע עברה המשפחה ממגידו לקיבוץ דן, וכשהייתה בת 12 הם נסעו לשליחות לצ'ילה מטעם הסוכנות והשומר הצעיר. "זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שחייתי עם ההורים בבית", היא נזכרת. "לחדרי היה קיר משותף איתם. באחד הלילות חדרו לחלומותיי זעקות כאב שנשמעו מחדרם. כשהתקרבתי לדלת, ראיתי את אבא שלי שוכב על הבטן, ברגליים ובידיים פשוטות, מתנועע כאילו הוא מנסה להשתחרר מכבלים ונואק כמו חיה פצועה. הייתי בהלם. אמא שלי סימנה לי להיות בשקט ולחשה: 'אסור להעיר אותו. זה רק יהיה גרוע יותר'. ניסיתי לעכל את מה שאני רואה. הרגשתי שבתוך האבא הגיבור שלי, שכולו אנרגיה חיובית, יש איש פצוע. מבחינתי זו הייתה פתיחת דלת למציאות שונה לגמרי, הרגשתי שאני חייבת לפצות אותו על הסבל ולעשות הכל כדי להקל על הכאב שבתוכו. משם זה הפך למצפן של חיי: למלא בשבילו את כל מה שהמלחמה לקחה ממנו".

5 צפייה בגלריה
ג'ורג' פלורסהיים כחייל
ג'ורג' פלורסהיים כחייל
ג'ורג' פלורסהיים כחייל. חזר מהשבי פצוע גופנית ונפשית
(צילום: אלבום פרטי)

אחרי ארבע שנים חזרה המשפחה לקיבוץ ולאחר מכן יצאה לשליחות בארגנטינה. הפעם הילה נשארה בארץ, היא הייתה אז שמיניסטית ומאוהבת. "לאבא היה קשה עם הפרידה ונשארתי כאן בתחושת אשם, כי זה נגד את ההבטחה לעצמי שאגרום לו רק אושר", היא אומרת. אבל מאבקיה בהבטחה רק החלו. כשקיבלה צו גיוס הבינה שהחלטתה תהיה שונה מזו של חבריה. "רציתי להתגייס איתם, אבל הייתה לי תחושה שאסור לי, כי שמעתי מאבא סיפורים כואבים על תחושת הנטישה שהוא וחבריו חשו במעוזים, כעסים על דיבורי ההרגעה והרהב של ראשי המדינה, על כך שצה"ל לא הגיע לחלץ אותו ואת חבריו, על החבר הטוב שנהרג מול עיניו. כשהוא שמע על הצו הוא לא אמר לי כלום, אבל משפת הגוף שלו הבנתי שהוא מרגיש שהוא עומד לתת את בתו היקרה לגוף שלא שמר עליו, ולא יכולתי לתת לזה יד. לא התגייסתי".
ב־1997 קיבלה אחותה צו גיוס. "שם קרה השבר הנורא. אבא הגדול, המצליח, התומך, השתנה פתאום ב־180 מעלות, התכנס לתוך עצמו, לקה בהתפרצויות בכי. משהו התחיל להיסדק בחומות ההגנה שלו", היא אומרת. הילה, שלמדה אז לתואר ראשון בפרסום ושיווק באוניברסיטה בסנטיאגו, צ'ילה (לימים עשתה גם תואר שני במדעי הדמוקרטיה), נכחה במשבר של אביה. "הוא פשוט חזר להיות שם, בשבי שהתרחש 25 שנה קודם לכן. כל העינויים, הפחדים, החרדות, החוויות הנוראיות חזרו לחיות בו. התקשרנו לעובדת הסוציאלית של אגף השיקום, שהייתה שם למען כל פדויי השבי, אבא הוזמן להגיע ארצה לוועדה רפואית ונסענו איתו. זו הייתה חוויה נוראית. הוא יצא משם בטריקת דלת ואמר: 'לא אעשה הצגות כדי לשכנע שאני משוגע'. הוא לא היה מוכן לעבור את ההשפלה שחש בוועדה. עד אז הוא הוכר רק כנכה צה"ל, אחרי הוועדה הוכר כפדוי שבי פוסט טראומתי.
"כשאחותי קיבלה צו גיוס קרה שבר נורא. אבא הגדול, המצליח, התומך, השתנה פתאום ב־180 מעלות, התכנס לתוך עצמו, לקה בהתפרצויות בכי. משהו התחיל להיסדק בחומות ההגנה שלו"
"התחלנו תהליך של להבין מה זה אומר פוסט טראומה ואיך היא מתעצמת במשך השנים. פרופ' זהבה סולומון, שעוסקת שנים בנושא, משווה את זה לסרטן שגדל בגוף וגורם לאדם לקרוס לאיטו, גופנית ונפשית. מדובר בהתמודדות יומיומית, גם אם זה לא ניכר בחוץ. זר לא יבין זאת, גם אני לא, למרות שקראתי הררים של מאמרים וספרים בנושא. קשה לי מאוד עם התחושה שלמרות קִרבתי הרבה לאבי, אני לא באמת יודעת מה קורה אצלו בפנים".

גוזל חסר אונים

את מייקל בראון, יהודי יליד ארצות־הברית, הכירה לקראת סיום לימודיה באוניברסיטה בסנטיאגו. הוא עבד בחברה בינלאומית, שהוא חלק ממנה גם כיום. אחרי כמה חודשים חזרה ארצה. הם שמרו על קשר, ובהמשך נישאו בארץ. כשחזרו יחד לצ'ילה החלה הילה לעבוד בשגרירות הישראלית, ואחרי שנתיים נולד בנם הבכור. "בשבוע ה־23 התגלה זיהום במי השפיר שחייב לידה מהירה. הרופאים רצו להציל אותי והכינו את מייקל לכך שסיכויי התינוק לחיות קלושים". התינוק נולד במשקל 710, והילה סירבה לראותו: "חששתי להיקשר אליו, כי הבנתי שהוא לא יחיה, אבל אז אמר לי אחד הרופאים: 'גם אם יחיה יום־יומיים, הוא הבן שלך והוא צריך אותך'. הלכתי אליו, הוא ירד ל־480 גרם, היה מחובר לצינורות ונראה לי גוזל חסר אונים. החל אצלי תהליך של אבל והמון אשמה, כי אני יצרתי אותו וכנראה עשיתי משהו לא בסדר. במקביל נוצר ביני לבין היצור המדהים שיצא מתוכי קשר נפלא שרק התחזק במשך השנים. זו אימהות אחרת שאני לומדת עקב בצד אגודל, יום יום".

5 צפייה בגלריה
הילה פלורסהיים בראון
הילה פלורסהיים בראון
"זו אימהות אחרת שאני לומדת עקב בצד אגודל"
(צילום: נוי בראון)

שי, בכורהּ, הוא היום בן 18. הלידה המוקדמת גרמה לו לשיתוק מוחין והוא סובל מפגיעה מוטורית ואתגרים קוגניטיביים. "היום הוא בתפקוד הרבה יותר גבוה ממה שהרופאים חשבו. הולך עצמאית, עובד במחשב, דובר ארבע שפות, יש לו חוש הומור מפותח, והוא התקבל ללימודי אנתרופולוגיה בקולג' נחשב בווירג'יניה. מאז ומתמיד הוא חייכן ומלא הודיה ליקום".

ללכת או להישאר

זה ארבע שנים מתגוררת המשפחה, שכוללת גם את נוי (15) וסיון (10), בארצות־הברית. לצעד הזה קדמו התלבטויות קשות המובאות בספר בהרחבה - גם הן קשורות בהיותה דור שני לפדוי שבי. כששי נכנס לכיתה ד' עברה המשפחה לישראל והתגוררה ברשפון. "רציתי שילדיי יחוו את הילדות שאני חוויתי, והייתי באופוריה של הגשמת חלום, אבל בעוד שאני והילדים היינו מאושרים כאן, בעלי נאלץ לחלק את חייו בין ישראל לצ'ילה. גם כשהיה בארץ לא היה לו זמן ללכת לאולפן, ועד היום הוא לא מבין את הקודים התרבותיים של הישראלים. כשאתה לא חלק מזה, אתה תלוש. הייתה לו תחושה שהוא הופך ללא רלוונטי בחיינו. זה גרם לו הרבה תסכולים, ולי היה קשה לקבל את העובדה שבעלי לא שותף לאהבה לישראל".
הדילמה אם להישאר כאן ולהסתכן בערעור המשפחה או לעבור שוב, התעצמה גם מהפחד לגרום צער לאביה, שהיה מאושר מקרבתם של נכדיו. "לא שיתפתי את הוריי בדילמות. הם ידעו שלמייקל קשה ושאני מחפשת מסגרת מתאימה לשי ולא כל כך מוצאת, אבל אף פעם לא הצבתי את זה כשאלה 'מה הלאה'". היא יצרה קשר עם פסיכולוגית, ובתהליך שעברה שמעה לראשונה את המושג "ילד הורי", ילד שמקבל ללא ידיעתו אחריות על חייו ועל אושרו של ההורה. "הבנתי שאני כזו מאז ומתמיד, והיום אני יודעת שזה דבר שחוזר אצל בני הדור השני לפוסט טראומתיים".
"בטיפול הבנתי שמאז ומתמיד הייתי "ילדה הורית", כזו שמקבלת אחריות על חייו ועל אושרו של ההורה. היום אני יודעת שזה דבר שחוזר אצל בני הדור השני לפוסט טראומתיים"
מה קרה לך בעקבות הטיפול?
"הבנתי שאני מנסה לשחרר את אבא שלי מהשבי, את הבן שלי מהאתגרים והמוגבלויות שלו ואת בעלי מתחושת התלישות שלו, כלומר לשחרר את כולם מהשבי שלהם. הפסיכולוגית המדהימה בעצם רצתה לעזור לי להשתחרר מעצמי, להסיר את התרמיל הזה מגבי ולהבין מה אני בעצם רוצה. זה היה תהליך לא פשוט, שעזר לי להבין הרבה דברים שהיו חלק מהדנ"א שלי ומהמציאות שנולדתי אליה".
מה החלטת?
"הבנתי שהאחריות שלי היא למשפחתי הגרעינית, והחלטתי בלב כבד שנעזוב את הארץ לארצות־הברית, כי מבחינה משפחתית זה היה הדבר הנכון. מייקל ממשיך לנסוע לצ'ילה, אבל הנסיעות יותר קצרות והוא הרבה יותר בבית ונוכח כאבא. זו הייתה החלטה נכונה מהבחינה הזאת".
ואת?
"מתגעגעת, אבל גם רגוע לי, עם עליות וירידות. אני עדיין מאוד מחוברת לאבא ומנסה לעשות לו טוב. היום אני מבינה שהסיפור שלו הוא שלו, אבל קשה לי לשחרר לגמרי, כי אני חלק מהסיפור גם אם איני רוצה. הפוסט טראומה זולגת אל הדור השני ונשארת שם".

5 צפייה בגלריה
כריכת הספר "זר לא יבין" מאת הילה פלורסהיים בראון
כריכת הספר "זר לא יבין" מאת הילה פלורסהיים בראון
כריכת הספר "זר לא יבין"

למה החלטת לפרסם את הספר?
"אני רוצה לזעוק את זעקתם של אלה שהיו במלחמה, חזרו ממנה פצועים בנפש וחשים שהמדינה שלהם הייתה מעדיפה לקבל אותם חזרה בארון ולא להתמודד עם הטראומות שלהם - שהן מראה למחדלים שלא נעים לזכור. אני רוצה לומר לבני הדור השני: אתם ילדים כמוני, שנלחמים בשדים, זה קורה לכולנו. תחושת היחד חשובה, כי כשאתה לבד, אתה מרגיש שמשהו בך לא בסדר, וכשפותחים לך צוהר, זו תחושת הקלה חזקה. חשוב לי להגיד לדור השני, שהרבה מהם לא מבינים מה עובר עליהם, 'אתם לא לבד'".
אביך קרא את הספר?
"כן. הייתי חייבת לקבל ממנו אור ירוק. לא היה לו קל. אולי כי לא פשוט להבין שמה שאתה חווית עובר לדור הבא שלך, ואולי כי כשאתה קורא על החוויות שאתה מנסה לברוח מהן - זה כמו מראה וזה לא נוח, בטח לא בפרספקטיבה של בתך שנושאת את זה בדמה, אפילו שלא נולדה כשחווית את התופת הזו".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.