לאחרונה הזדמן לי להגיע לאירוע נוצץ במיוחד: ערב הגאלה השנתי של פלטפורמת Humanz, שבו הוכרזה רשימת המשפיענים והמשפיעניות המובילים בישראל בשנה האחרונה. כידוע, המשפיענים הם בני האצולה של התקופה. הם מניעים את הכלכלה והכלכלה מניעה אותם. בהינף סטורי הם יכולים להרוויח עשרות אלפי שקלים, ושכרם החודשי של החזקים מביניהם יכול להגיע גם לשש ספרות. פעם כל אחד רצה להיות זמר, היום כל אחת רוצה להיות משפיענית – שכן נשים, כך מתברר, שולטות בתחום הזה ביד רמה.
בעודי דוהרת לעבר הבופה ומתחככת בדרך באושיות כמו דנה זרמון, אור שפיץ, קייסי זפטה ועוד שלל פרצופים שלא הכרתי אך מתברר שהם להיט בטיקטוק, הבנתי כי חיי יכלו להיראות אחרת לגמרי. גם אני יכולתי לעמוד פה כעת, לבושה בשמלת ערב יקרה, אוחזת בכוס שמפניה, ולצחקק בריאיון לגיא פינס. כל זה היה קורה לו רק הייתי חכמה מעט יותר, שלא לומר, קצת פחות סתומה.
"ההמונים נשבים בקסמו של סיפור ההחלמה שלי. המספרים ממריאים ושמי יוצא למרחקים. מפה לשם אני יוצאת עם הרצאה: "מאבחון לטרחון - כך הבנתי שהסרטן הוא מתנה"
אתן ודאי תוהות מה גורם לי לחשוב שיכולתי להיות משפיענית־על. ובכן, בשביל לענות על השאלה הזו עליי לחזור עשר שנים אחורה. בימים ההם התבשרתי לראשונה כי אובחנה אצלי לימפומה נון הודג'קינס, או אם להשתמש בכינוי היותר פופולרי שלה: סרטן. לאחר שהפנמתי שחיי השתנו לנצח, פתחתי מיד ברצף פעולות נמרץ: אינספור בדיקות, סריקות, ביופסיות, פגישות עם רופאים, טיפולים, אשפוזים, נטילת כמויות של תרופות ועוד כהנה וכהנה טרלולים. כה מרוכזת הייתי בתהליך הריפוי, עד ששכחתי את הדבר החשוב ביותר: למנף.
במבט לאחור, כל האירוע הזה היה צריך להיות מנוהל אחרת לגמרי. מהיום הראשון היה עליי לפתוח מצלמה, לפנות לעוקביי (כל ה־300!) באינסטגרם ובפייסבוק ולעדכן אותם במבט מודאג אך נחוש בבשורה הקשה. מאותו רגע הייתי מתעדת כל שלב מטלטל וכל שנייה מתישה בתהליך, ומפגיזה את הרשתות במעין דוקו־ריאליטי מטעם עצמי. סליחה, אם אני סובלת שכולם יסבלו. מה קרה?
"מה עשיתי במציאות? קראתי ספר, פטפטתי בווטסאפ, חלמתי בהקיץ והמתנתי שהתקופה הזו תיגמר. את התמיכה שנדרשה לי קיבלתי ממשפחה וחברים ולא מעוקבים – ממש כאילו מדובר בשנות ה־80"
הנה כמה רעיונות לסטוריז: אני יושבת באשפוז יום עם אינפוזיית הכימו נעוצה בזרוע ומתלוננת שמשעמם לי. שוכבת במיטה בבית, סובלת מבחילות ומבקשת מכולם לחזק אותי. מתעוררת בבית החולים איכילוב ומצלמת את הזריחה מהחלון ("בוקר טוב איכילוב"). מתעוררת בבית החולים שיבא ומצלמת את מגש ארוחת הבוקר (פרוסת לחם יבש וביצה קשה). השיער נושר? עושה סקר ומבקשת מהעוקבות לבחור עבורי פאה. מגלחת את השיער לקרחת? מרימה שידור לייב מהאירוע. עוברת לתזונה מיוחדת? סרטון שלי מנסה לסחוט מיץ מעלי מנגולד. "אני משתפת בסיפור שלי כדי לתת כוח לאחרים", אני אומרת לעוקביי ברצינות תהומית. ביום שבו מתקבלת תוצאת בדיקה נקייה אני מעלה מיד צילום שלה לפיד, ומקבלת 21 אלף לייקים ו־2,531 תגובות נרגשות.
לאט אך בטוח, ההמונים נשבים בקסמו של סיפור ההחלמה שלי. המספרים ממריאים ושמי יוצא למרחקים. מותגי בריאות למיניהם פונים אליי שאוביל עבורם קמפיין. אני מתחילה להופיע בפאנלים ומשיקה פודקאסט. מפה לשם אני יוצאת עם הרצאה: "מאבחון לטרחון - כך הבנתי שהסרטן הוא מתנה". אני מתרחבת לתחום הלייף־סטייל ומשיקה מותג משלי, Tikva by Liora Shuster. אני מוזמנת לצעוד בשבוע האופנה בתל אביב. יש לי סוכנת שמסננת עבורי פניות. בתכנון גם ספר שיתורגם לשלל שפות והשתתפות ב"מחוברים".
מה עשיתי במציאות, אתן שואלות? שום כלום. לא צילמתי ולא תיעדתי, לא שיתפתי ולא תייגתי. מקסימום קראתי ספר, פטפטתי בווטסאפ, חלמתי בהקיץ והמתנתי שהתקופה הזו תיגמר. את התמיכה שנדרשה לי קיבלתי ממשפחה וחברים ולא מעוקבים – ממש כאילו מדובר בשנות ה־80. כזה כשל בתפיסת המציאות עוד לא היה. וכך אני מוצאת את עצמי, עשור אחרי, עם אותו מספר עוקבים מגוחך ואותם חיים אפרוריים. נו מילא – העיקר הבריאות, כך נהוג לומר (טפו, חמסה).
