בסוף ינואר 2025, ביום שבו החלה עסקת שחרור החטופים השנייה, יצאה מלי זנדר (62) מביתה בראשון לציון כדי לקבל את הנשים והגברים ששבו ארצה. באותה שעה ממש יצאה בתה, חן, לעבודתה בחדשות 13 כדי לשדר מהשטח את הרגעים המרגשים. חן, אז בחודש רביעי, השאירה בבית את אורי, בתה בת השמונה חודשים. סבא עמית התגייס לעשות בייביסיטר.
"היה ברור לשתינו, כל אחת במקום שלה, שאנחנו עושות את מה שצריך", אומרת מלי כשאנחנו נפגשות בביתה. "כשהחלו השיחות על עסקה שלישית, חן ילדה את עומר ואמרה לי, 'אם החטופים חוזרים, אין חופשת לידה, אני חוזרת לעבודה'".
ואת?
"העבודה נעשתה הכוח שלי, העוגן. אם לא אלך לעבודה, אפול".
בן הזוג ניצל
בשנתיים האחרונות קיבלה מלי, מנהלת מערך האחיות בחטיבה הפנימית של המרכז הרפואי שיבא, את אות האבירות ממרכז פרס לשלום ולחדשנות ואות הוקרה בסימן חוסן של מִנהל האֲחָיוּת הארצי בבית הנשיא. היא לא ביקשה לעצמה את הכבוד הזה. עד לפני שנתיים הייתה אנונימית. ב־7 באוקטובר חייה השתנו.
נועה זנדר, בתה הצעירה, הייתה בת 22 כשיצאה לפנות בוקר למסיבת הנובה עם בן זוגה דניאל וחברים. מלי התעוררה מהאזעקות. "התקשרתי לנועה שאמרה, 'אנחנו יוצאים מאזור המסיבה'. בשעה 7:01 נועה שלחה תמונה מהמיגונית עם דניאל, בן זוגה, וכתבה: 'גבר לחתונה שומר עליי, אימוש, נישאר פה גם שש שעות אם צריך'. בשעה 7:35 נותק איתה הקשר.
"בני יובל קם בחמש בבוקר כדי ללכת למסיבה, ומשום מה התלבש והתפשט ושוב התלבש, ובסוף החליט לא ללכת. בשעה שמונה בבוקר הרגשתי מועקה בלב. מוקדנית של המשטרה אמרה לי, 'כל משתתפי המסיבה מוגנים והתקשורת נפלה'. דמיינתי 80 חבר׳ה מסתתרים באיזה סלון. בתשע וחצי קיבלתי הודעה מנועה שהכול בסדר, אבל יובל אמר שנראה לו שזו הודעה שנשלחה בדיליי כי היא עדיין מנותקת קשר. תוך כדי אני מקבלת התרעה מבית החולים: 'אר"ן (אירוע רב נפגעים), נא להגיע'. אמרתי לבעלי, 'אני הולכת לעשות טוב בתקווה שהטוב יבוא אלינו'".
איך נודע לך מה קרה לנועה?
"בשעה 11:18 התקשרה חברה של נועה ואמרה משהו לא ברור. צעקתי 'מה? מה קרה?', והיא אמרה: 'נועה מתה'. אנשים בבית החולים זוכרים עד היום את זעקת השבר שיצאה ממני.
"בשעות הבאות התברר שנועה נכנסה למיגונית סמוכה לרעים יחד עם בן זוגה וחברים. היו שם 41 צעירים. 28 נרצחו, 12 שרדו ובהם בן זוגה ואחד נחטף - עומר ונקרט שחזר בעסקה השנייה. חן כבר ראיינה אותו ושמעה מה קרה שם. אני רוצה לפגוש אותו. זה יקרה בקצב שלו".
"אנחנו עדיין מחכים לתשובות ודורשים ועדת חקירה ממלכתית. איך יכול להיות שידעו להרוג באיראן איש בבניין מספר 8 בדירה 3 וב-7 באוקטובר לא היה מודיעין"
מה סיפרו לך?
"היו במיגונית שתי בנות בסטרס, ונועה הושיבה אותן בפינה ואמרה להן, 'כאן יהיה לכן יותר אוויר'. הן סיפרו לנו את זה בשבעה. מישהו אמר לנו שהיא יצאה לראות מה קורה, כמעט שנתיים שאלתי את עצמי מה גרם לה לצאת? עד לאחרונה חשבנו שיצאה כדי לחפש את דניאל שיצא כדי להתפנות. לאחרונה שמענו מחבר נוסף שסיפר איך הוא עצמו התעלף והתעורר פעמיים, ופתאום לא ראה את נועה לידו. ייתכן שהיא יצאה החוצה כי לא היה לה אוויר. דניאל סיפר שכשהוא יצא הגיעו המחבלים והוא הסתתר במשך שלוש שעות, עד ששוטרים הגיעו ועזרו לו לחלץ תשעה פצועים מהמיגונית".
בהתחלה נועה הופיעה ברשימת החטופים.
"דניאל סיפר שכשהוא יצא החוצה הוא ראה מישהי שוכבת על הרצפה, לבושה בטי־שירט וטייץ שחורים, אבל עוד בנות היו לבושות כך, אז הוא לא היה בטוח שזאת היא. הייתה לנו עוד תקווה שאולי היא ברחה או מסתתרת או שחטפו אותה. במשך שישה ימים חיכינו למידע. הפעלנו את כל העולם ואשתו. מעולם לא הרגשתי כזה חוסר אונים. בתוכי קיוויתי שתכף היא תופיע. נועה שלי כל הזמן אמרה לי, 'אמא, תסמכי עליי', וסמכתי עליה כי היא הייתה אחראית ולא לקחה סיכונים. היא נסעה לסיני ולדרום אמריקה. איזה מזל שנתתי לה. גם כשהיא נכנסה למיגונית חברים אמרו לה, 'בואי נמשיך לנסוע'. היא אמרה להם, 'הבטחתי לאמא שאנחנו נכנסים למקום מוגן'. עד היום אני שואלת את עצמי, אולי אני הכנסתי אותה לשם, למלכודת המוות? אשאר עם השאלה הזו כל החיים".
מי הגיע לספר לך מה קרה לנועה?
"אף אחד. היו לי כל הקשרים, וכולם רצו לעזור, וגם חן דיברה עם כל הכתבים, אבל היה כאוס. התקשרתי לרב אוקנין, הרב של שיבא, והוא אמר, 'אני לא רוצה לתאר לך את המראות שאני רואה'. הבנתי באיזו קטסטרופה אנחנו".
ביום חמישי, 12 באוקטובר, בשעה חמש אחר הצהריים, הטלפון צלצל. "'מדברים ממשרד הדתות, אני מדברת עם מלי?', שאלו. עניתי: 'כן, זו אני'. 'אז איפה תרצי לקבור אותה?'. צרחתי: 'לקבור את מי? על מה את מדברת איתי?'. אף אחד לא הודיע לי שזיהו את נועה. השיחה נותקה. כעבור חצי שעה הגיעו אלינו הביתה שתי עובדות סוציאליות והודיעו לנו. יומיים אחרי, הגיע אלינו ארגז שלא היה כתוב עליו שם, רק מספר סידורי. היו בו בעיקר תכשיטים שלה. אם זו לא שואה, אני לא יודעת מה כן.
"במהלך השבעה אספנו את כל פיסות המידע ששורדים נתנו לנו, ובימים אלה נכתב עליה ספר במסגרת מיזם 'סיפור חיים' שמביא את סיפוריהם של קורבנות 7 באוקטובר, ואני עדיין נחשפת לעדויות חדשות עליה".
רגע לפני הפנסיה
מלי היא הצעירה מבין חמישה ילדים לזוג עולים ממרוקו, שגרו בבאר שבע והקדישו את חייהם לחינוך ילדיהם. אביה היה מנהל עבודה במע"צ, אמה עקרת בית. את תיכון מקיף ו' עשתה זנדר במגמת אחיות בשילוב בית חולים סורוקה, ובצבא התגייסה לתפקיד אחות־חיילת במחלקת הילדים של "שיבא". היא נשארה לעבוד שם גם אחרי השחרור ובמקביל עשתה תואר ראשון ושני בסיעוד. במשך שבע שנים ניהלה את מכון הריאות של בית החולים ובמשך עשור - את מערך האחיות הנוירוכירורגי. בחמש השנים האחרונות היא מנהלת את מערך האחיות בחטיבה הפנימית של בית החולים, הכוללת את כל המחלקות הפנימיות - המיון, דיאליזה, גסטרו, ריאות, עור - ומרפאות החוץ, ויש לה מאות עובדים תחתיה.
"החברים אמרו, 'בואי נמשיך לנסוע'. נועה אמרה: 'הבטחתי לאמא שניכנס למקום מוגן'. עד היום אני שואלת את עצמי, אולי אני הכנסתי אותה למלכודת המוות?"
את בן זוגה, עמית (65), עובד חברת החשמל, הכירה בגיל 21. הם הורים לארבעה: חן (37), כאמור נשואה ואם לשניים; גל (36), עצמאי המתגורר בקפריסין, יובל (30), בעל משרד פרסום, ונועה ז"ל, שעבדה כמנהלת התפעול של רשת "בורגרס" והייתה אמורה לטוס לפתיחת הסניף הראשון של המותג בניו יורק.
יומיים לאחר שהסתיימה השבעה, מלי התלבשה ויצאה לעבודה. "מנהלי בית החולים אמרו לי בשבעה, 'אנחנו צריכים אותך, אבל קחי את הזמן שאת צריכה'", היא מספרת. "הרגשתי שאני רוצה לחזור כי אנחנו מדינה במלחמה. הצוותים שלי שם, ואין מצב שאני נשארת בבית. לא הצלחתי לעזור לבת שלי, אבל לפחות אעזור למי שנשאר בחיים".
ואיך הייתה החזרה לבית החולים?
"בשעות הראשונות נשארתי בחדר. התביישתי לצאת החוצה, לא רציתי את המפגש עם אנשים שאני מכירה. אני מוכרת בבית החולים כאישה עם אנרגיות, שמחה כזאת, חייכנית, וכשחזרתי הייתי מכונסת, עצובה, עם הראש למטה. באותם ימים צה"ל נכנס קרקעית לעזה. באחד הימים שמעתי רעש של מסוקים, ואמרתי, אני מפסיקה לרחם על עצמי ועולה למיון".
מי הפצוע הראשון שפגשת?
"חייל ששכב על מיטה, מאובק כולו, עדיין עם נעלי הצבא שלו. שאלתי אותו, 'מה שלומך? רוצה שאחלוץ לך את הנעליים?'. הוא ענה, 'לא, הן מסריחות, לא חלצתי אותן מהיום הראשון למלחמה'. עניתי, 'זו זכות בשבילי לחלוץ אותן עבורך'. שאלתי אם דיבר עם ההורים. הוא אמר שלא. נתתי לו את הטלפון שלי. שמעתי אותו אומר: 'אבא, אני בחיים'. זה היה רגע שבו הבנתי את המשמעות של המילה. אחרי כמה שעות עליתי לאחת המחלקות ופגשתי חברה שלמדה איתי בתיכון בבאר שבע. הבן שלה נפצע. אמרתי לה, 'המצב קשה אבל הוא חי, הוא לידך, תחבקי אותו'. סיפרתי לה שאיבדתי את הבת שלי. אבל רק לה. לא שיתפתי אחרים. גם לא לשבים שטיפלתי בהם".
"הטלפון צלצל. 'מדברים ממשרד הדתות, אני מדברת עם מלי?', שאלו. עניתי: 'כן'. 'אז איפה תרצי לקבור אותה?'. צרחתי: 'לקבור את מי? על מה את מדברת איתי?'"
אבל את עונדת שרשרת עם התמונה של נועה. אנשים לא שואלים?
"למי ששאל, סיפרתי. זו שרשרת שקיבלתי ממשפחה שעשתה אותה לכל משפחות נרצחי הנובה, עם תמונות של הילדים שלהם. אני לא מורידה אותה".
כאמור, במהלך השנתיים הקשות האלה נהייתה מלי סבתא לשניים מבתה חן. בערב סוכות, שבוע לפני 7 באוקטובר, שמעה נועה על ההיריון של אחותה הבכורה. "שתיהן יצאו לחצר ובכו", נזכרת מלי. "נועה אמרה, 'אני אהיה דודה שרופה'. כשאורי נולדה, זה הרחיב לנו את הלב. חן אומרת שהיא הרגישה את נועה איתה בשתי הלידות. זה מעצים את החור בלב.
החיים קיבלו פרופורציות כשבנה גל התגרש כחצי שנה לאחר הטרגדיה. "אולי אם גל היה מתגרש כשאנחנו משפחה שלמה, הייתי מתאבלת על הגירושים האלה, ואולי שומרת אותם בסוד".
שיבת החטופות מנובה
למלי היו תוכניות לפרוש לפנסיה בגיל 62 ולצאת עם בעלה למסע באוסטרליה וניו זילנד. האסון שינה את הכול. בשנתיים האחרונות היא טיפלה גם בחטופים ובחטופות ששבו הביתה בשתי עסקאות ובמבצע ארנון. "בפעימה הראשונה הגיעו הנשים המבוגרות והילדים", היא נזכרת. "אבל יום אחד פנתה אליי עובדת סוציאלית ואמרה, 'היום נקבל את הבנות מהנובה, את תעמדי בזה?'".
מה ענית?
"לרגע הופתעתי מהשאלה, ואז חשבתי ואמרתי: 'ברור'. בסוף נובמבר הגיעו הנשים הראשונות שהיו במסיבה (לזנדר אסור לציין את שמותיהן, אך מצלמות הטלוויזיה תיעדו את מורן סטלה ינאי ומייה שם נכנסות לבית החולים. אמ"ר). לא היה איש צוות אחד שלא הזיל דמעה. עבורי זו הייתה התרגשות לראותן מתאחדות עם המשפחות שלהן. מישהו שאל אותנו בתחילת המלחמה אם הייתי מעדיפה שנועה תהיה חטופה או מתה, ועניתי: 'זה משנה? מי שאל אותי בכלל מה אני מעדיפה?'.
"הגיע אלינו ארגז שלא היה כתוב עליו שם, רק מספר סידורי. היו בו בעיקר תכשיטים שלה. אם זו לא שואה, אני לא יודעת מה כן"
"בארבע לפנות בוקר, אחרי שקיבלתי את שתי החטופות מהנובה ויצאתי לכיוון הרכב שלי, התחלתי לבכות ולצרוח לשמיים. איך פספסתי? למה לא יכולתי לקבל גם אני את בתי? הנה הן חוזרות משם. גם אם היו עושים לה את הדברים הכי נוראיים, עם המשפחה החזקה שלנו היא הייתה משתקמת. היינו דואגים לזה. זה הצער שלי וזה הכאב שלי. נועה שלי לא חזרה".
ב־8 ביוני שוב הוזנקה מלי לבית החולים לקבלת חטופים במסגרת מבצע ארנון. כשהגעתי המתחם היה סגור ומאובטח. התמונה הראשונה שאני רואה היא נועה ארגמני עם אחת האחיות. צעקתי לה, ׳נועה, כל המדינה חיכתה לך׳. נועה זה גם נועה שלי. בזמן שהייתה שמחה במסדרון אחד, במסדרון אחר נלחמו צוותי הרפואה על חייו של ארנון זמורה, מפקד המבצע".
גם את אלי שרעבי פגשת.
"יום אחרי שהוא הגיע, באתי אליו בבוקר ושאלתי 'איך ישנת?'. הוא אמר לי: 'שלוש שעות'. אמרתי לו שבשביל לילה ראשון זה מדהים. אחותו שישבה לידו שאלה פתאום: 'מי על הלב שלך?', והתכוונה לשרשרת עם התמונה של נועה. נתתי תשובה מעורפלת, 'הבת שלי', כדי שאלי לא יבין. אבל אלי אמר, 'את חייבת לספר לי'. אמרתי, 'טוב, אבל עכשיו אנחנו מתמקדים בך'. הוא התעקש, 'את מבטיחה לי קפה?'. עניתי, 'אני פה בשבילך, ואת הסיפור שלי יהיו לנו עוד הרבה ימים לספר. אנחנו לא נפרדים'".
במהלך העסקה השנייה העלתה ליה ספילקין סרטון לערוץ "כולנו" ברשתות החברתיות, עם תמונתה של מלי זנדר מחייכת בעיניים נוצצות כשהיא מקבלת את דורון שטיינברכר. "תראו את האישה הזו שאיבדה את בתה ומקבלת את החטופים ושמחה בשבילם", נאמר בפוסט שנהיה ויראלי והגיע ל־2 מיליון צפיות. "פתאום התחילו להתקשר אליי אנשים", מספרת מלי, "ואז הגיעו בני המשפחה של השבים כדי לחבק. פנו אליי גם יהודים מקק"ל צרפת שהגיעו לארץ. הם הזמינו אותי להרצות בפניהם על נועה במלון דן בתל אביב ובסוף אמרו שהם רוצים להעניק לי שי קטן. הם הוציאו אותי החוצה והראו לי אמבולנס משאלות שהיה כתוב עליו 'לזכר נועה זנדר', שנתרם לעמותת 'נותנים תקווה'".
5 צפייה בגלריה
דורון שטיינברכר לאחר ששוחררה, מתחבקת עם אחותה, ימית אשכנזי. משמאל: מלי זנדר
(צילום: מעיין טואף לע"מ)
לסיום, אי־אפשר בלי לשאול מי בעצם מטפל בך?
"בשנה הראשונה פסיכולוגים לא ידעו איך לטפל בי. אין בספרות מקרים כאלה כמו שאירעו ב־7 באוקטובר. כשהגעתי למטפלות הן אמרו שזה קשה מאוד. לא הייתי צריכה שמישהו יספר לי את זה. עזבתי. היום אני מטופלת אצל עובדת סוציאלית קלינית, איילת אברמוביץ, מתל השומר. חזרתי לטיפול כשהרגשתי שאני משתגעת, הגעגועים בלתי נתפסים. הזמן לא עושה את שלו כשאת מאבדת ילד.
"בארבע לפנות בוקר, אחרי שקיבלתי את שתי החטופות מהנובה ויצאתי לכיוון הרכב שלי, התחלתי לבכות ולצרוח לשמיים. איך פספסתי? למה לא יכולתי לקבל גם אני את בתי? "
"ביקשתי לפגוש אמא שעברה את מה שאני עברתי. חן הפגישה אותי עם רויטל, אמא של עידן הרמן מקיבוץ פלמחים. התברר שעידן ונועה נרצחו באותה מיגונית והייתה להם היכרות מוקדמת ממסיבות בפלמחים. זה היה לשתות קפה עם מישהי שתבין את הכאב, את החוסר. הבנתי מהמפגש עם רויטל שאנחנו יכולות ליצור קהילה של שותפות גורל מהאסון שקרה לנו, לבכות יחד ולצחוק יחד, וכן, אנחנו, ההורים, עדיין מחכים לתשובות ודורשים ועדת חקירה ממלכתית. איך יכול להיות שידעו להרוג באיראן איש בבניין מספר 8 בדירה 3 וב-7 באוקטובר לא היה מודיעין.
"תשמעי, אני עדיין ב־7 באוקטובר. למרות שטיפלתי בחטופים וראיתי פצועים ואני יודעת מה קרה לנו, אין דבר כזה שאת תופסת בראש שהבת שלך לא תחזור. הרי לא נפרדנו. שנייה שוחחתי עם הילדה ושנייה היא נעלמה. ואין ילדה".
