טוב, זה הולך להיות קצת כבד בהתחלה עם ציטוט של יהודה עמיחי! אבל בסוף יש פואנטה ומחוזות קלילים מאפל טי־וי. בקיצור, כשהייתי נערה נחשפתי לשירו של עמיחי "והיא תהילתך". עד היום אני לא בטוחה שהבנתי את כוונת המשורר. תמיד היה לי רושם שהדובר הוא איזה טייקון שלא מפסיק לעבור מיבשת ליבשת - אחרי הכול הוא היה בירושלים, ברומא, אולי הוא עוד יהיה במכה - ובמקביל אלוהים מתחבא והוא צועק איכה. אבל דווקא הפסקה האחרונה של השיר ניטעה בי עמוק. אחרי כל המסע, הוא פתאום עוצר על רגע קטן קטן: "אני רואה אותך מוציאה דבר מן המקרר, מוארת מתוכו באור שמעולם אחר".
ומהמשפט הזה נהייתה לי הארה. הבנתי שהנאות החיים לא מחכות לנו דווקא על פסגות הסקי באספן, אלא יותר ליד המדף של מוצרי החלב. דמיינתי איך הוא רואה את זוגתו שולפת לה זיתים, מלפפון, קוטג' (בכל זאת, טייקון), והוא עומד מאחוריה ומתפעם. זה מה שעושה לו את זה. דווקא הדברים הקטנים, היומיומיים, שמתרחשים בין המקרר לשיש.
מאז, גם אני חייתי ככה. שנים הייתי הולכת לישון עם חיוך, רק מהידיעה שעוד מעט יגיע הבוקר ואפנק את עצמי בקערה מוגזמת של קורנפלקס דבש פריך. כן. קערה של דגנים. זה כל מה שהייתי צריכה כדי להרגיש שהחיים עובדים לטובתי. אלא שבשנים האחרונות נראה שמשהו קרה. אני לא יודעת אם זה הגירושים, המצב במדינה או סתם הזדקנות. אבל הבנתי ש"אור המקרר" שלי הלך ונעלם.
התובנה הזו הגיעה מטקס שלי ושל בתי. מדי ערב, לפני השינה, אני נשכבת לצידה, ואנחנו משתפות במשהו טוב שקרה לנו במהלך היום ובמשהו רע (לא חייבים משהו רע). את המסורת יזמתי כדי לוודא שיהיה רגע אחד ביום שבו באמת אשמע אותה. שאדע מה עובר עליה - בלי רעשי רקע של עבודה, כביסות, צפייה בתוכנית הבוקר ומחשבות על הפלסטיקאי המצוין של ג'ניפר אניסטון.
לאחרונה בתי שיקפה בפניי שאני לא ממש משתפת ב"משהו טוב", שלרוב אני מדקלמת את אותה תשובה בגרסאות עונתיות: "למרות השרב הצלחתי לרוץ", "למרות הגשם הצלחתי לרוץ", "למרות סופות הרעמים... אמממ... לא הצלחתי לרוץ". אה, רגע, זה בעצם הדבר הרע.
ניסיתי להבין איך, בניגוד אליי, לה יש נאומים שלמים על דברים מגוונים וטובים שקרו. הרי מדובר בילדה בת 12 וחצי, לא בטיילור סוויפט. בסך הכול לשתינו יש חיים די דומים: היא הולכת לבית הספר, אני לעבודה. ו"הטוב" שלה? הכי פשוט בעולם: "קיבלתי 100 במבחן", "הלכתי לסרט עם חברות והיה כיף". גם אני הולכת לסרט עם חברות, גם אני מקבלת שבחים על כתבה. אבל אצלי זה נשאב למכל האוטומט. אז החלטתי לנסות להתמקד שוב בהנאות הקטנות. ללכת לישון עם חיוך מהידיעה שבבוקר אפנק את עצמי בקורנפלקס.
רק שאז נזכרתי שכבר שנים אני לא אוכלת קורנפלקס כי זה "לא בריא", שהמרתי אותו בדייסת שיבולת שועל ושבעצם גם אותה הפסקתי לאכול כי "זה משמין". ואולי זה המקור לכול? שהדברים הקטנים שעשו לי טוב פשוט נעלמו אחד־אחד? ואז בתי נרדמה, בהיתי בפניה המתוקות ישנות בשלווה, ודמיינתי את הבוקר, כשיגיע הרגע שבו אגש להעיר אותה, אנשק את לחייה. ופתאום? שוב מצאתי את עצמי הולכת לישון עם חיוך ענק.