המלחמה הזו בין ארצות הברית לאיראן שהסתיימה בהסכם ההזוי הזה, מעלה אצל אנשים אסוציאציות שונות. אחד אמר לי שזה מזכיר לו רוטוויילר ואמסטף שנובחים זה על זה בגינת כלבים ומפחידים את כל השכונה, עד שהרוטוויילר נזכר שהוא בכלל ירד רק בשביל פיפי זריז עם רצון לחזור מהר הביתה. אחר דימה זאת לריב על הכביש בין ערס עם פתיל קצר לבריון עם אגו בגודל טקסס, שלא מעז לצאת מהאוטו. עבורי, מצעד האיומים המביך הזה העלה דימוי אחר לגמרי: זוג שנפרד בצורה הכי מכוערת שיש.
זה מתחיל בזה שאחד מבני הזוג, שמרגיש פתאום אריה בבית, מחליט שבן הזוג השני לא מתנהל לרוחו. יש לו רשימת דרישות ארוכה כמו הגלות, והוא מתייצב יום אחד בסלון ומכריז בדרמטיות שאם הצד שמולו לא יתנהג ככה וככה, הוא רוצה להתגרש. הוא בטוח שהצד השני ירעד מפחד, אבל להפתעתו, בן הזוג שמולו מגלה חוסן מפתיע. לא רק שהוא לא נבהל, הוא פותח במתקפת צרחות, קללות, אגרטלים מעופפים ומאיים בחזרה: גם הוא רוצה להתגרש, ושאם כבר, הצד הראשון הוא זה שצריך להשתנות ולפצות אותו.
וכך מתחיל ביניהם קרב התשה: פיצוצים, מטחים כבדים של חילופי האשמות והפגזות שמרעידות את הבית. עד שבשלב מסוים, שאגת האריה של הצד הראשון מתחילה להישמע הרבה פחות משכנעת. הוא נלחץ מהצד השני ומתחיל להתקפל. להתרפס. הוא כבר בכלל לא מבקש את מה שדרש קודם, הוא רק רוצה שקט. ובן הזוג שמולו, שמזהה היטב את ריח הפחד, רק מציב לו עוד ועוד תנאים דרקוניים. והכי גרוע? כל חילופי האש האלה, כל משחקי האגו, מתרחשים מעל הראש של הילדה שלהם.
בזמן שהם רבים ומתגוששים, הקטנה הזו חיה בחרדה מתמשכת, הבטן שלה מתהפכת, היא לחוצה ובכל לילה הולכת לישון בלי לדעת לאיזו מציאות היא תתעורר. בזמן שהמבוגרים האלה עסוקים בניצחון שלהם, היא עסוקה רק בלשרוד.
עד שפתאום, בבת אחת, המאבק מסתיים בהסכם גירושין כנוע. הצד הראשון ויתר על רוב הדרישות שלו, חתם על מסמך, הלך ונטש. והילדה הזו גילתה את מה שמגלים לא מעט ילדים להורים מסוכסכים: שברגע האמת, המבוגר שהבטיח להגן עלייך יכול פשוט לקום, לחתום על הסכם שנוח לו ולהיעלם. והיא? נותרה מאחור עם צלקות נפשיות, עם חרדה משתקת וחוסר ביטחון קיומי.
ובכל זאת, בתוך הסוף הקודר הזה, היא צריכה להזכיר לעצמה דבר אחד: שהיא אמנם קטנה, אבל ישות ריבונית. שיש לה לא רק זכות, אלא גם חובה, לעשות לעצמה את מה שהכי טוב עבורה. ובעיקר, לשמור על תקווה. להאמין שגם אם כרגע היא פצועה ומפוחדת, עם השנים היא תתחזק ותלמד להגן על עצמה גם בלי לפנטז שדוד עשיר מאמריקה יבוא להציל אותה.
ואם רגע נצא מהמשל ונחזור למלחמת איראן 1, 2, 3, הסיפור הזה בעיקר גרם לי לחשוב על כך שבעוד שיש מלחמות גדולות שאין לנו שום שליטה עליהן, יש מלחמות קטנות, ביתיות, שבהן השליטה היא לגמרי בידיים שלנו. מלחמות שבהחלט אפשר וצריך למנוע.
אז אם אתם שם בחוץ נמצאים בעיצומו של הליך או חושבים להתגרש, אנא מכם, עשו את זה יפה. ותרו על האגו, ותרו על מפגני כוח משפילים. כי גם במלחמות כאלה אין אף פעם מנצחים. יש בעיקר ילדים מצולקים שנאלצים לגור עוד שנים ארוכות בין ההריסות.
