סיפורה של תהילה סממה (29) מירוחם, רווקה, מוזיקאית, מלווה ומלמדת תיכוניסטים לבגרויות:
"כמה ימים אחרי שנולדתי, אמא שלי – שכבר הייתה אם לשניים - הרגישה שמשהו לא בסדר איתי. כשהדליקה אור או כשקירבה אליי חפצים לא הגבתי. מהר מאוד גילו את העיוורון שלי. בירוחם לא היה גן לעיוורים, לכן נסעתי מדי בוקר לגן לעיוורים בבאר שבע. כשהגעתי לגן חובה, הוריי רצו שאשתלב בחינוך הרגיל ומצאו פתרון מקורי: חצי שבוע הייתי בגן בבאר שבע וחצי בגן חובה רגיל בירוחם. המהלך הזה חשף אותי לחברה הרגילה, הרואה, אבל אז עדיין לא הבנתי את מהות המגבלה שלי. בשני המקומות חשבתי שאני כמו כולם וכך גם בכיתות הראשונות של בית הספר הממלכתי־דתי בירוחם.
ההבנה שאני שונה הגיעה בהמשך. אני זוכרת לטובה את המורה לתנ"ך, ששם לב שהבנות משחקות ואני יושבת בצד, מצא קלפים שהיה בהם גם כתב ברייל והביא אותם לכיתה. הייתי טובה במשחק והפכתי למקובלת.
בכיתה ז' עברתי לתיכון דתי לבנות ושם התחלתי להרגיש עוד יותר שאני שונה. הקזתי דם וסיימתי בגרות מלאה בציונים טובים מאוד, אבל מבחינה חברתית לא השתלבתי. בקושי דיברו איתי, בטיול השנתי לא רצו להיות איתי בחדר ולא פעם זרקו הערות מכאיבות. לפעמים אנשים זורקים בדיחה על חשבון מישהו אחר, החבר'ה מסביב צוחקים ואחרי רגע שוכחים, אבל האדם שהבדיחה על חשבונו לא שוכח. לא סתם נאמר 'חיים ומוות ביד הלשון'. אילו הייתה בכיתה תלמידה אחת שהייתה עושה לזה סטופ, חוויית התיכון שלי הייתה נראית אחרת.
"גם הצוות בבית הספר לא ידע איך עיוורת יכולה ללמד, אבל היה מחנך אחד שהחליט לקחת סיכון והכניס אותי לכיתה שלו כסייעת"
בשעות שאחרי הלימודים, לעומת זאת, היו לי חיים פעילים: הייתי חברה במועצת הנוער, השתתפתי בתיאטרון היישובי שבו כל השחקנים מלבדי היו רואים, ומכיתה י' אפילו הדרכתי ב'בני עקיבא'. ברור שהיו לי חששות וידעתי שזה יהיה מורכב, אבל מאוד רציתי את זה וקשיים מעולם לא הרתיעו אותי, אלא אתגרו אותי. ידעתי שגם לחניכים יהיה קשה לקבל מדריכה עיוורת. וזה אכן לקח זמן, אבל נוצר בינינו קשר נהדר. הדרכתי אותם שלוש שנים.
לא ויתרתי על שירות לאומי, ובמסגרתו הייתי שנתיים בתיכון רגיל בירוחם. בהמשך, כשסיימתי, נהפכתי לחלק מהצוות. גם שם, בהתחלה, הצוות לא ידע איך עיוורת יכולה ללמד לבגרות במקצועות שונים, אבל אני ידעתי שאוכיח לכולם שיש לי מה לתרום. היה אדם אחד שהאמין בי: מחנך כיתת 'אומץ' (המיועדת לתלמידים עם קשיים לימודיים או חברתיים. צ"ר) שהחליט לקחת סיכון ולהכניס אותי לכיתה שלו כמלווה ומסייעת לתלמידי י"א־י"ב בבגרויות.
לעולם לא אשכח את היום הראשון. נכנסתי לכיתה מלאה בנים ובנות שאני לא רואה ולא יודעת עליהם שום דבר. ההתחלה הייתה מהוססת. הם לא ניגשו אליי, אבל לאט־לאט עברנו יחד תהליך ארוך שבו הם למדו להכיר אותי והבינו שאני יכולה לעזור כמו כל מורה אחר. יצאתי איתם לטיולים ולסמינרים, הייתי קשובה להם כמו אחות גדולה.
כבר ליוויתי שלושה מחזורים, ועדיין לקראת כל מחזור עולות השאלות: איך יקבלו אותי, איך אלמד לזהות את כולם לפי הקול? זה לא פשוט. אבל השיעור לחיים שהם מקבלים מהמפגש איתי שווה את המאמץ. על העבודה שם זכיתי בתואר 'פורצת דרך בחינוך' מטעם עמותת וראייטי, ואני רוצה להמשיך לעסוק בחינוך, אבל זה רק צד אחד שלי, במקביל ליצירה המוזיקלית. בתיכון, בתקופת המשבר החברתי, כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר עצובה, הייתי מתיישבת ליד הפסנתר וכותבת מנגינות וטקסטים. ככה פרקתי את הכאב.
כשהייתי בסוף כיתה י"ב נולד מופע שלי ושל שני אחיי, ניסן ואורן, שנקרא 'עניין של בחירה'. אנחנו מספרים בו באמצעות השירים את סיפור חיי, כולל המשברים וההצלחות. האחים שלי מספרים איך זה לגדול בבית עם אחות עיוורת. יחד אנחנו מעבירים את המסר העיקרי שלי: הכול עניין של בחירה. גם האלבום הראשון שלי, שהוצאתי לפני ארבע שנים, נקרא 'עניין של בחירה'.
ביולי האחרון הגשמתי חלום נוסף, כשסיימתי לימודים של שלוש שנים בבית הספר רימון, ולאחרונה הוצאתי סינגל בשם 'המלאך השומר שלך', לזכר אבי היקר, שנפטר ביום הולדתי בשנה שעברה ומאז הוא מלווה אותי מלמעלה, כפי שעשה תמיד. השיר מושמע בפלטפורמות דיגיטליות ובתחנות הרדיו, ולשמחתי זוכה להצלחה".
שורה תחתונה: "לא בחרתי בעיוורון, אבל בחרתי לא לוותר לעצמי על כלום".
