האם גם הילדים שלכם מתנגדים ללבוש בגד מסוים ורוצים רק חולצה אחת (שמדי פעם, מה לעשות, נמצאת בכביסה) ולכן כל התארגנות נהפכת לסרט רע? האם הם מסרבים ללכת לים או לשחק בארגז החול ומתלוננים שהחול מציק ומגרד? נמנעים מפינת היצירה בגן ונרתעים מדבק ומפלסטלינה? מראים סימני אי־נוחות וחוסר סבלנות במקומות הומי אדם, או לא מסוגלים לסבול רעש של מייבש ידיים או של שואב אבק?
אם עניתם בחיוב לפחות על אחת מהשאלות האלה, ועד כה חשבתם שהילדים שלכם מפונקים ועושים לכם דווקא, ייתכן שהתשובה נמצאת במקום אחר לגמרי. זה מה שחשבה גם סיון גל, כשלא הבינה מדוע עומר שלה (אז בת שלוש) מתעקשת לריב מחדש בכל בוקר על מה ללבוש לגן.
"נתתי לה לבחור את הבגדים לגן בבוקר, אך ברגע שהיא הייתה לובשת חולצה מסוימת, או גרביים - שהיא עצמה בחרה! - היא הייתה משליכה אותם ממנה בזעם", נזכרת גל. "היא לא ידעה להסביר מה מפריע לה, ואני חשבתי שהיא פשוט מתפנקת. אחרי תקופה כזו של מריבות פנינו להדרכת הורים, שם נחשפנו לנושא של ויסות חושי. ברגע שהייתה לנו הגדרה, הכול היה הרבה יותר קל: הבנו מה מציק לה!".
את צודקת, זה מפריע
גל מהרצליה, אמא לעומר (כיום בת עשר) ולבר (בת שש), חיפשה ספר שיעזור לה לתווך לבתה את מה שהיא מרגישה ומשלא מצאה, החליטה לכתוב ספר כזה בעצמה. הספר "אוף! צפוף!" (איורים: שירלי ויסמן, הוצאת גם וגם) מתאר את התלבטויותיה של רני שרוצה ללבוש את החולצה האהובה עליה לקמפינג, אבל החולצה "צפופה לה".
הורים רבים מתלוננים שהילד מוכן ללבוש רק בגד אחד מכל הארון הגדוש. איך מתמודדים?
קודם כול מבינים. עומר הייתה ניגשת לכל עניין הבגדים בצורה לוחמנית מאוד, וכשהבנו על מה זה יושב והורדנו הילוך במלחמות, לאט־לאט גם היא נרגעה. הבנתי שהיא צריכה להרגיש תנועה וחופשיות בגוף, וקשה לה שהבגדים צמודים. חשוב להכיר בזה ולומר: 'את צודקת, זה באמת מפריע ומציק'. משפט כזה עוזר לילד להבין שהוא לא שונה ומשונה.
"כאשר הלחץ ירד היא גם הסכימה לבוא לחנות, למדוד בגדים. וכשהיא מוצאת סוף־סוף בגד שנוח ונעים לה, אז קונים כמה מאותו סוג. וגם: קונים רק גרביים ללא תפרים. עד אז בכלל לא שמתי לב לתפרים בגרביים. ובעיקר, ברגע שהבנו שהיא לא עושה לנו דווקא, אין יותר מלחמות. היא רוצה להוציא את החולצה האהובה עליה מסל הכביסה? אני משחררת".
מה עוד ראית בהתנהגות של עומר, פרט לבגדים?
"בים, למשל, היא לא הסכימה לשבת על החול. החלטתי לחשוף אותה באופן הדרגתי: כל כמה ימים הלכנו לים והייתי נותנת לה להרגיש עוד קצת את החול, עם כלים או עזרים אחרים, עד שהיא התרגלה. היא גם לא אהבה לשחק בבוץ, בפלסטלינה או בחומרים אחרים, הייתה ממש בוכה מזה".
ואיך עומר מתמודדת כיום?
"אני שמה לב שהיא עושה לפעמים פשרות חברתיות כדי להתלבש לפי האופנה, או בהופעות ריקוד כשהיא צריכה ללבוש בגד צמוד, אבל בשאר הזמן היא לובשת מה שנוח לה. לימדתי אותה גם למצוא פתרונות יצירתיים, למשל, אם יש חולצה עם הדפס שהיא רצתה אבל ההדפס הציק לה מבפנים, תפרתי לה בִּטנה בחלק הפנימי של החולצה שתחצוץ בין ההדפס לגוף. בחולצה אחרת שהיא רצתה והשרוולים הציקו לה, גזרנו את השרוולים ואז הם כבר לא לחצו והיה לה נעים.
"חשוב לי להדריך אותה למצוא פתרונות יצירתיים כדי שתוכל להשתלב. גם בגן יידעתי את הגננות, ואם הייתה פעילות עם פלסטלינה, הבאתי לה בצק כדי שתשב עם כולם. אני רוצה שהיא תבין שהיא יכולה לעשות כל דבר שתרצה ושתמיד אפשר למצוא פתרונות".
פרשנות שגויה
את הספר מלווה הייעוץ המקצועי של הפסיכולוגית החינוכית שרון צונץ, חברה בוועד המנהל של עמותת "אמפטיה" לטיפול הורי.
"ילדים רבים מתמודדים עם קשיים בוויסות החושי, שבאים לידי ביטוי ברגישות למרקמים מסוימים של מזון, לתוויות של בגדים, לריחות מסוימים, לצלילים, למגע חזק או חלש ועוד", אומרת צונץ. "מדובר בקשיים אמיתיים, שלעתים הסביבה מפרשת בטעות כבעיית התנהגות. הילדים מתקשים להסביר מה הם מרגישים, ולכן לרוב מבטאים את הקושי בהתנהגות - בבכי, בכעס ולעתים אף בהימנעות מהפעילות".
שרון צונץצילום: אלבום פרטימהו בכלל ויסות חושי?
"קושי בוויסות החושי (או בעיבוד החושי) מתייחס לאופן שבו המוח קולט ומפרש גירויים חיצוניים ומגיב להם - למשל, רעש, אור, מגע, ריח וטעם - או לגירויים פנימיים, כמו שיווי משקל ותחושת הגוף במרחב. אצל רובנו המוח יודע לסנן 'רעשי רקע' לא רצויים: למשל, להתעלם מרעש המזגן או מהתווית של החולצה. אצל ילדים עם קושי בעיבוד החושי, מערכת הסינון הזאת לא עובדת בצורה יעילה.
"אצל רובנו המוח יודע לסנן 'רעשי רקע' לא רצויים: למשל, להתעלם מרעש המזגן או מהתווית של החולצה. אצל ילדים עם קושי בעיבוד החושי, מערכת הסינון הזאת לא עובדת בצורה יעילה"
"בעיה בוויסות החושי מתבטאת על ציר שבין שני קצוות: ילדים עם רגישות יתר החווים את העולם בעוצמה גבוהה מדי - הם יירתעו, למשל, ממגע של חול, מים או דבק, יתלוננו שרעש מסוים מכאיב להם באוזניים, יסרבו ללבוש בגדים עם תפרים מציקים, ויהיו בררנים מאוד באוכל בגלל מרקמים.
"לעומתם, בקצה השני, נמצאים ילדים עם תת־רגישות הזקוקים לגירוי חזק מאוד כדי להרגיש. הם יחפשו מגע אינטנסיבי, ידברו בקול רם, ייגעו כל הזמן בחפצים ובאנשים סביבם או יתנגשו בהם, ישמעו מוזיקה חזקה מאוד, יסתובבו במקום בלי לקבל סחרחורת.
"חשוב להבין שהילדים האלה לא מפונקים ולא עושים לנו דווקא. הילדים בעלי רגישות היתר חווים הצפה, חרדה וחוסר אונים, מכיוון שהם לא יכולים לכבות את הרעשים ואת התחושות האלה, אפילו אם זה רק מייבש ידיים בשירותים או צפיפות בתור. לעומתם, הילדים בעלי תת־הרגישות מרגישים כאילו הם חיים בתוך ערפל, וכדי 'להתעורר' הם זקוקים להתנהגויות שנראות לעתים סוערות ופרועות מדי".
צונץ נותנת עוד דוגמאות להתנהגויות שיכולות להעיד על קושי בוויסות חושי.
בבית: כששגרת הבוקר נהפכת למאבקים לא נעימים סביב צחצוח שיניים, גריבת גרביים או סירוק שיער; כשיש מריבות בארוחות סביב ריחות או מרקמי מזון; כאשר מעברים בין פעילויות (כמו כניסה למקלחת או יציאה מהבית) מלווים בהתפרצויות זעם.
במסגרת החינוכית: מדובר בסביבות רועשות וצפופות מטבען. ילד עם רגישות יתר יתקשה להתרכז בשיעור בגלל דיבורים של ילדים אחרים או אור חזק בכיתה ועלול להימנע ממשחק בחצר בגלל הרעש והבלגן; ילד עם תת־רגישות יתקשה לשבת בשקט, ייגע בחברים ויפריע למהלך השיעור, מה שעלול להיות מתויג בטעות כבעיית קשב וריכוז או כבעיית התנהגות.
איך הסביבה מגיבה להתנהגויות שנובעות מקושי בוויסות חושי?
"לצערי, מכיוון שמדובר ב'לקות שקופה' (כזו שלא רואים כמו גבס או כיסא גלגלים למשל), הסביבה נוטה לעתים לפרש את ההתנהגות בצורה שגויה: הורים עלולים להרגיש שהילד עקשן, מניפולטיבי או עושה להם דווקא; אנשי חינוך שלא עברו הכשרה מתאימה עלולים לתייג את הילד כ'מופרע' ו'אלים' (במקרים של דחיפות וחיפוש מגע חזק) או לחלופין כ'נמנע' שאינו משתף פעולה; וילדים אחרים עלולים להתרחק מהילד הרגיש שנרתע ממשחק משותף, או לכעוס על הילד שמחפש את המגע ונוטה להתנגש בהם או לחבק חזק מדי. התגובות האלה מייצרות אצל הילד חוויה של דחייה חברתית, אשמה, דימוי עצמי נמוך ותחושה שמשהו אצלו לא בסדר".
צונץ מדגישה כי תפקידנו כהורים הוא להיות המתרגמים והמתווכים של העולם עבור הילדים שלנו ומציידת אותנו בכמה עצות פרקטיות:
הבנה: ההתנהגות היא סימפטום של קושי פיזיולוגי, לא של בעיית משמעת. כשאנחנו מבינים שהילד לא "עושה לנו רע" אלא "רע לו", התגובה שלנו יכולה להשתנות מרגזנית למכילה.
הכנה מראש: חשוב להכין את הילד לקראת אירועים רועשים או שינויים בשגרה (למשל: "מחר נלך למקום שיש בו הרבה אנשים ומוזיקה, אם יהיה לך קשה נוכל ללכת הצידה").
התאמת הסביבה: נעזור לילד לווסת את הגירויים. עבור הילד הרגיש, לדוגמה: להסיר תוויות מבגדים, להשתמש באוזניות מפחיתות רעש במקומות הומים ולאפשר לו "פינת שקט" בבית; עבור הילד שמחפש גירויים, לאפשר למשל פעילות מבוקרת כמו טרמפולינה, עזרה בנשיאת קניות או מסלולי מכשולים בבית.
תיווך רגשי: ניתן מילים לחוויה של הילד. לומר, למשל: "באמת נורא צפוף ורועש כאן. בוא ננשום נשימה עמוקה ונחשוב מה יכול לעזור". כשהילד מרגיש מובן, מערכת העצבים שלו מתחילה להירגע.
