באחד מימי המלחמה עברה הודעת ווטסאפ בין אלפי אנשים בישראל שלפיה בית יתומים באשקלון זקוק לתרומות של כסף וציוד. גם רקפת עצמון, מנהלת השירות למען הילד במשרד הרווחה, שמעה על כך - ורתחה מכעס. ״אין בתי יתומים בישראל״, היא מבקשת להבהיר, ״לא באשקלון ולא בהוד־השרון. זו תרמית שאנשים תרמו לה כסף. ניצול מזעזע של סיטואציה בלתי סבירה. הודעות כאלה מייצרות מצג שווא שרק מגביר את החרדה. התמונה הזו של בתי יתומים עם עשרות ילדים בעריסות כפי שהיא מוכרת מרוסיה, למשל, לא קיימת בארץ. יותר מזה, משרד הרווחה היה מממן את כל מה שהילדים האלה יצטרכו. אנחנו לא מבקשים תרומות עבור ילדים יתומים. המדינה לוקחת עליהם אחריות מלאה״.
למה בעצם כאן אין בתי יתומים?
"משום שזה מנוגד לתפיסה הבסיסית שלנו בארץ, שלכל ילד מגיע בית. ילדים צריכים לגדול במשפחות, ויש ילדים שבנסיבות מסוימות צריכים לגדול בפנימיות. הדבר היחידי שיש היום זה בית מעבר לילדים שצריכים מקום מעבר לתקופה קצרה מאוד. יש בו מעט מאוד ילדים למעט מאוד זמן. אין כאן בית ילדים כמו באירופה, עם ילדים בעריסות שנותנים להם לבכות שעות".
מה עם מודעות לגיוס חירום של מזון לתינוקות?
"לא ברור לי מי מפיץ את ההודעות האלה, הן אינן הודעות של גורם רשמי במדינה. אין בעיה של תינוקות רעבים, וכל ילד שזקוק לטיפול זוכה לו באופן מיידי. ההודעות האלה מקוממות, מטעות את הציבור ופוגעות בכולנו".
גיל חורב, דובר משרד הרווחה, מבקש להוסיף: "נכון לרגע זה אנחנו יודעים על שמונה תינוקות ללא הורים, והם נמצאים אצל בני משפחה שלהם, בידיים טובות וחמות. 'בית יתומים באשקלון' שנכתב עליו ברשתות, ושלחנו אליו עובדות סוציאליות בכירות, התגלה כמרחב מוגן למשפחות שגרות בסביבה. הציבור מתבקש שלא להפיץ את הסיפור ולא לתרום. משפחות שיש בביתן קטינים שהוריהם נרצחו או נעדרים, מתבקשות לעדכן את שירותי הרווחה במוקד 118 אם טרם עשו זאת".
"מספר של ילדים שנותרו ללא הורים אינו גבוה"
רקפת עצמון (61), עובדת סוציאלית במקצועה, נולדה בבאר־שבע, גדלה בעומר וכיום מתגוררת במרכז הארץ. היא נשואה ואם לארבעה, שלושה מתוכם מגויסים כרגע לצבא (שניים מהם במילואים), והיא גם סבתא לשלושה ועוד אחד בדרך. אחרי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בר־אילן עבדה בתפקידים שונים, בשטח ובמטה - מניהול צוות ועד פיקוח מחוזי וארצי - עד שהגיעה לתפקידה הנוכחי כמנהלת השירות למען הילד. לאורך השנים כבר עבדה במלחמות, במבצעים צבאיים, באסונות ובפיגועים, ״הודעתי בשורות מרות למשפחות, הדבר הזה לא זר לי", היא אומרת, "אבל הנפח והעוצמה וגודל הזוועה הנוכחיים הוא משהו שהדעת לא יכולה לשאת״.
האם יש כרגע ילדים מעוטף עזה שיזדקקו, להערכתך, לאימוץ בהמשך?
״אנחנו עוד לא שם״, היא מדגישה בנחרצות, ״אימוץ זה שלב למתקדמים ואנחנו עדיין ביסודות. אני רוצה שיהיה ברור ששאלת האימוץ בכלל לא עולה כרגע. בכל מקרה, המספר של ילדים שנותרו ללא הורים אינו גבוה. אני יכולה להניח שכאשר תתבהר התמונה ושאלת האימוץ של ילדים מסוימים תעלה, היא תישקל כחלק מפרקטיקת העבודה שכוללת גם צו בית משפט. לרוב ילדים כאלה יגיעו אל בני המשפחה שלהם, לאחר שתיבדק כשירותם. שוב, אנחנו עוד לא שם. חלק מהילדים פשוט לא נמצאים עם ההורים שלהם, כי ההורים מאושפזים, אבל הם יחזרו אליהם בהמשך.
אין בישראל בתי יתומים כמו באירופה. הדבר היחיד שיש זה בית מעבר לתקופה קצרה. התפיסה הבסיסית שלנו היא שילדים צריכים לגדול במשפחות, ובנסיבות מסוימות - בפנימיות"
"מטרתנו כאנשי מקצוע היא להבטיח שכל ילד יהיה בבית טוב ומחבק. אחרי הטראומה שהם עברו, בטוח שהם צריכים להיות עם דמויות מוכרות שמייצרות להן רציפות ועוגן של ביטחון. כולנו, כבני אדם, זקוקים לקביעות, לרציפות ולעוגנים ברורים בחיים שלנו, ומבקשים להתחבר אליהם כשהמציאות מתערערת. כשזה נוגע לילדים אני תמיד אבקש שילד יהיה עם אנשים שהוא מכיר, הורים או בני משפחה מדרגה ראשונה, מתוך הבנה שכשיש חוויית ביטחון אמיתית, הילד יכול להתפנות למשימות התפתחויות. כשזה לא קיים, הילד עסוק בהישרדות, והתפקיד שלנו הוא להבטיח שילדים לא יהיו עסוקים בהישרדות".
ואם אין בני משפחה מתאימים?
"פונים למאגר המשפחות המועמדות לאמץ, שעברו בדיקה כדי להבטיח שהן מסוגלות להתמודד עם המשמעויות של אימוץ ילד. בדרך כלל ילדים מגיעים לאימוץ כי ההורים חתמו על הסכמה או כי בית המשפט פסק כך. אם נגיע לאימוץ של ילדים מעוטף עזה, יש ביניהם ילדים גדולים שחוו טראומות גדולות, ואלה ילדים מורכבים לאימוץ. משפחות מועמדות יצטרכו לעבור בדיקה שהן מסוגלות להתמודד עם המורכבות והקשיים. תהליך האימוץ אחר כך נעשה כולו בבית המשפט".
די־אן־איי מסוכריה
ביום שבת, שבעה באוקטובר, בלילה, מונתה עצמון לאחראית על הטיפול והתמיכה הנפשית במשפחות הנעדרים בעזרת ליווי של עובדות סוציאליות. ״אי־ודאות היא מצב הרסני, ואנחנו לא באמת יכולים לסייע מעבר לזה", היא מודה. "אנשים מגיעים עם עצב, דאגה וחרדה, וככל שחולפים הימים הם מגיעים מפורקים. אנחנו לא מבטיחים סיוע אלא ליווי״.
אני מניחה שיש גם משפחות כועסות, ובצדק.
"אנשים כועסים וחטפנו צעקות. המפגש איתנו זו הפעם הראשונה שמישהו מסתכל עליהם בעיניים ושואל מה שלומם, ואנחנו סופגים את הכעס. ככל שחולפים הימים, רמת הכעס עולה. בהתחלה פגשנו אנשים מאופקים. רמת השקט הייתה מחרידה, לא היה בכי. עוצמות הכאב היו בלתי נסבלות, אבל הייתה חוויה של קדושה במקום. עם הזמן עוצמות הכעס מתגברות, וחוסר היכולת של משפחות להמשיך להכיל את הטירוף הזה גדול יותר ויותר. התפקיד שלי כרגע הוא להכיל את זה, ולכן אנחנו מקפידים לא לומר אפילו רבע משפט שיש בו ספק, אלא רק דברים שיש בהם ודאות. לייצר מצב של בהירות".
"אנחנו מבקשים להחזיר את הילדים שעברו טראומה למסלול, אך המסלול עוד לא קיים. אין שגרת חיים, אנחנו עדיין במצב חירום"
מה המקרה הכי מרגש שטיפלת בו מתחילת המלחמה?
"לא מזמן הגיע למרכז הנעדרים ילד בן שלוש, ניצול תופת שחלק מבני משפחתו נרצחו וחלק מאושפזים. הוא נמצא אצל בני משפחה רחוקים כרגע, והוא היה האדם היחיד שממנו אפשר לקחת בדיקת די־אן־איי. אני מדברת על זה ובוכה גם עכשיו, כי איך את לוקחת ילד בן שלוש שראה דברים נוראיים וראה איך רוצחים את אחותו מול עיניו, ושמה אותו מול אנשי מג״ב על מדים ושוטרים במדים ואנשי פיקוד העורף ועובדים סוציאליים עם הווסטים הכתומים הבולטים שלנו?".
אז איך עשיתם את זה?
"התעקשתי שהפעוט הזה לא ייכנס למרכז לנעדרים. המקום הזה נמצא באזור של מסעדות, כולן סגורות. התיישבנו איתו הרחק מהמבנה, על הרצפה. העובדת הסוציאלית יצאה לקראתו בלי וסט. חוקרי המשטרה יצאו בלבוש אזרחי כדי שהילד לא יראה שום דבר חריג, הרופא שמלווה אותנו ישב בצד, כאילו אדם תמים, ועשינו איזה משחק של 'עכשיו אנחנו נותנים לך סוכרייה ואחר כך נבדוק כמה הפה שלך מתוק מהסוכרייה'. מערך שלם עשה הכול כדי לשמור עליו וכל המערכת התגייסה. במעט שיכולנו לשמור עליו, אנחנו שומרים עליו. אנחנו מחכים שבני המשפחה שלו יתאוששו ויבריאו וישקמו את המשפחה. יש לו הורה אחד שנותר בחיים".
איך מחזירים ילדים שעברו טראומה למסלול חיים נורמטיבי?
"זה תהליך איטי והדרגתי. אנחנו נמצאים במציאות שבה אנחנו מבקשים להחזיר ילדים למסלול, אך המסלול עוד לא קיים. אין מערכת חינוך ואין שגרת למידה ושגרת חיים. אנחנו עדיין במצב חירום. ילדים כאלה צריכים חום, אהבה, מגע, קשב, ואחר כך חזרה לשגרת חיים ברורה שבה יודעים איך היום שלהם בנוי. מצד שני, חשוב לדבר על המציאות ולא להתעלם מקיומה, בשפה שמתאימה לילד לפי גילו ורמת ההבנה שלו וגם לרמת הטראומה שהוא עבר. לגבי ילדים שחוו טראומות מורכבות, צריך לשאול אם נדרש טיפול או ליווי גם למי שעוטף את הילד".
עצמון מוטרדת לא רק ממצבם של ילדי העוטף, אלא ממצבם של ילדי ישראל בכלל. ״התקופה הזו מערערת באופן מזעזע את הקביעות, הביטחון, הרציפות. גם הילדים בצפון ובמרכז שחווים אזעקות נמצאים במצב רגיש. תוסיפי את העובדה שסיימנו חופשת חגים. אני דואגת להרבה ילדים בסיכון שנמצאים במצבים מורכבים, יש לנו הרבה מאוד עבודה לעשות כי הרבה ילדים איבדו את תחושת הביטחון. לצד זה, כשאני רואה את כמויות המתנדבים והאופן שבו כל המערכת מגויסת, זה מייצר אופטימיות. למרות התקופה הנוראית עכשיו והקודמת לה, מבחינת הפילוג - נמצא את הדרך לחזור להיות מי שאנחנו כמדינה, כעם, כחברה״.
איזה מסר את רוצה לשלוח לאזרחי המדינה?
"יש מין תמונה של כאוס טוטלי, והתמונה הזו לא נכונה. אני לא מכירה את כל המערכות, אני כרגע במרכז למשפחות נעדרים, אבל אני יודעת איזה משאבים עומדים לרשותנו. משרד הרווחה עושה עבודה מדהימה. חשוב שהאזרחים במדינת ישראל ידעו שיש פה אנשים שעובדים ברגישות ובמחויבות. עלינו להחזיר את תחושת הביטחון. כן, יש לנו מיליון שינויים לעשות והפקת לקחים אינסופית, אבל בסוף יש פה התגייסות מלאה והמערכות מתפקדות".
פורסם לראשונה: 08:33, 17.10.23
