נטע ריבקין ייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות והייתה הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית. במשך שנים הספורט היה לא רק המקצוע שלה, אלא גם הזהות שלה. ואז הגיעה הפרישה. "אני באה מעולם מאוד נוקשה, עם הרבה ציפיות, הרבה דרישות והרבה ויתורים שעשיתי בדרך", סיפרה בפאנל "נפש שמחה בגוף בריא", שנערך בכנס "משפיעות לטובה" של "לאשה" וטיקטוק בהנחיית כותבת שורות אלה. "עשיתי קריירה מעבר לכל מה שאי פעם חלמתי, וכשהיא הסתיימה זו הייתה תקופה מאוד קשה. הייתי חייבת לסגל לעצמי את הגמישות המחשבתית שתעזור לי להחליף צורה ולהבין מה אני עוד".
צפו בפאנל
(צילום: גו לייב)
מתוך ההתנסות הזאת הגיעה לתובנה שחורגת בהרבה מעולם הספורט. ״אם יש דבר אחד שנדרש כדי להצליח כיום, זה לא חוסן, זה להיות בגמישות מחשבתית".
מה זה אומר, גמישות מחשבתית?
"זה להיות ממוקדות במה אנחנו רוצות להשיג, אבל לעשות את זה בצורה הוליסטית. אנחנו יכולות להיות חזקות ונוקשות ודורשות וגם עדינות ורכות. הגם וגם הזה הוא מה שיגרום לנו להגיע ליעדים שלנו".בעידן שבו הרשתות החברתיות מציגות נשים שמקדישות זמן רב לאימונים, קל להפוך גם את הניסיון לחיות בריא לתחרות נוספת.
רותם ישראל, מגישת טלוויזיה ועיתונאית ספורט ששיחקה כדורסל במשך עשר שנים, הציעה להסתכל גם על הדרך שבה אנחנו מתייחסות לפעילות גופנית בחיי היומיום.
"אנחנו לא בתחרות ואין מקום להשוואות", היא הדגישה. ״אם מה שעושה לך טוב זה לרקוד חמש דקות בבוקר על רקע שיר שאת אוהבת, כי זו התנועה שאת צריכה ליצור, תעשי. זה מה שיהפוך את האימונים מהכרח לבחירה".
גם תנועה קצרה, שאינה עומדת באף תוכנית אימונים מרשימה, יכולה להיות בדיוק מה שאנחנו צריכות. השאלה היא לא מה אחרות מספיקות, אלא מה מתאים לנו ומה גורם לנו להרגיש טוב. אבל מה עושים כשאין כוח? לאה שנירר, מורה לפילאטיס ומנטורית, מאמינה שלא צריך לחכות ליום שבו נתעורר מלאות מוטיבציה. "תנועה מייצרת תנועה", היא אומרת. "מבחינתי, הדרך לצאת ממצב רוח קשה מתחילה בפעולה קטנה של הגוף, שמאפשרת למחשבות לזוז בעקבותיו".
בגיל 68, שנירר מוכיחה שאנרגיות גבוהות לא מוגבלות לגיל. "אני קמה בבוקר ושואלת מה אני יוצרת היום, מה אני לובשת היום, מה אני עושה בשביל עצמי, מה לא עשיתי ומה אני רוצה לעשות. לכל אחת יש את ה'פקלע' שלה, את הרגעים הלא פשוטים, את מה שמעכב, אבל החיים חזקים, צריכים לקום ולנוע". כשנשאלה מה המקום של הספורט בחייה, שנירר ענתה: "ספורט בשבילי זה לחגוג את החיים".
ריבקין ציינה: "הספורט בשבילי היה פעם כל החיים, כל מי שאני ברמת הזהות שלי, וכיום, כמו אצל לאה, זה דרך חיים. משהו שבריא ותומך שאני עושה מבחירה ולא כי אני צריכה".
וישראל סיכמה: "ספורט מהווה תפקיד מרכזי בחיים שלי מיום שאני זוכרת את עצמי, ובעצם בכל פעם התפקיד שלו משתנה. אם בהתבגרות הוא היה המחנך שלי ומי שעיצב אותי, כיום הספורט הוא הפסיכולוג שלי. כשאני בעומס מחשבתי ומנטלי, שכל אישה תזדהה איתו, עם האימון הכול מתרפא מעצמו".
