בבוקר שבו נכנסתי לאוטו במטרה להשתתף בטקס אבל אפריקאי, רעדתי מפחד. אפילו טמנתי בתיק טיפות הרגעה (טבעיות וחוקיות). רוב הזמן אני אישה סגורה, צוננת, לא נחמדה במיוחד, מה לי ולטקס רוחְני, שבו רוקדים, שרים ואולי גם בוכים? אז זהו, שרציתי את זה, בחרתי לחוות על בשרי את הטקס, ואפילו מפגש הזום המקדים וקבוצת הווטסאפ החדשה שכללה חומרי קריאה רבים באנגלית לא ממש הרתיעו אותי. יש להודות שלא קראתי אותם ולא התכוננתי למפגש בשום דרך אחרת, יהירה שכמותי. לא מצאתי פנאי נפשי לכתוב או לשבת למדיטציה כדי להעלות את השאלות שמצריך הטקס: "ממה אני מוכנה להיפרד? על מה אני מתאבלת? אילו כאבים חיים בתוכי ומבקשים הכרה?".
עשיתי את המינימום והבאתי איתי את רשימת הציוד הנדרשת - נרות, חפצים אישיים קטנים שמסמלים עבורי הודיה ושמחה, תמונות של בני משפחה שכבר אינם בין החיים, בדים בצבע אדום, לבן, שחור, כחול, ירוק וצהוב, ענפים טריים של מרווה ורוזמרין.
הטקס התקיים בבנימינה, באוהל ממוזג מחוץ לביתם המקסים של שניים מהמשתתפים. הוא החל ב־9:00 בהדלקת נר ובהצהרת כוונות ומנה שלוש מנחות ו־20 משתתפים (חמישה מהם גברים), בעיקר בעלי מקצועות טיפוליים. גיל ממוצע: 55. כולם ישבו יחפים על כריות. תשלום: כל אחד לפי רוחב לבו.
חברי הקבוצה הציגו את עצמם בסבב. רובם לא סיפרו על האבל האישי שלהם, אלא על הכאב של המלחמה מכל צדדיה. אסנת לב ארי, אחת המנחות, אמרה שהיא מתאבלת על העתיד שנלקח מאיתנו, מהמדינה, מילדינו. אחר כך התחלקנו לשלשות והונחינו לדבר על האנססטרז שלנו - כלומר, האבות והאמהות הקדמוניים - בקיצור אמא, אבא, סבים, סבתות ואולי קצת דודים.
אחרי ארוחה קלה חזרנו לאוהל - כעת היו בו גם שני מתופפים, עמרי לפידות וחן בניטה - וקיבלנו הסבר על הטקס. הפרטים היו רבים, והרגשתי שאני נאטמת, כמו תלמידה גרועה שעומדת לקבל ציון "נכשל" במבחן. לב ארי לימדה אותנו שיר, ואני נלחצתי אפילו משינון של ארבע מילים מולחנות: "פורה ממאנה/ פורה סאמנה", ובעברית, שגם בה שרנו: "סבים יקרים, כל זה בשבילכם, סבתות יקרות, כל זה בשבילכן".
חילקו לנו חוטים ונשלחנו לקושש זרדים בחצר, אבל לא ככה סתם - עם "כוונה" ותוך התבוננות, הונחינו לחשוב על העץ הגדול שממנו הגיעו הזרדים, על האב הקדמוני שלהם. לא התחברתי למשימה והיה חום אימים, פשוט לקחתי כמה זרדים ואיגדתי אותם יחד. כשהבנתי, באיחור, שהייתי אמורה להקפיד על זרד אחד לכל נושא שאני מתאבלת עליו, שוב הרגשתי שאני מפשלת.
בינתיים הוקמו באוהל שלושה מזבחים (אלטרים, בלשון המנחות): אחד סימל התחדשות, נעטף בצעיפים ירוקים וצהובים, ועליו הנחנו את החפצים המשמחים שהבאנו מהבית. היה מזבח עם תמונות של המתים שלנו (תמונות של אנשים חיים אסורות לשימוש שם), מזכרות מהם או פתקים עם שמותיהם. המזבח השלישי, מזבח האבל, עוטר בעלי רוזמרין טריים מהגינה המקומית. קערת מים עם עלי רוזמרין וחבילת טישו הונחו עליו - ומולו שתי כריות, למתאבל התורן ולמלווה שלו.
תוך חצי דקה ניגש אחד הגברים למזבח, כרע על ברכיו, שטף את פניו במי רוזמרין ופרץ בבכי שכמוהו לא שמעתי מעולם, התפרקות טוטאלית
נכנסנו בחזרה לאוהל לקול תופים. כל אחד הניח את הזרדים שלו על מזבח האבל ("מזמן לא זרדתי", צחק המתופף). שרנו, מחאנו כפיים ורקדנו - כל אחד בהתאם לרצונו וליכולתו. בדיעבד אני יודעת שבשלב הזה הייתי צריכה לעצום עיניים ולהתכנס בעצמי, אבל סירבתי לשחרר. תוך חצי דקה ניגש אחד הגברים למזבח, כרע על ברכיו, שטף את פניו במי רוזמרין ופרץ בבכי שכמוהו לא שמעתי מעולם, התפרקות טוטאלית. מאחוריו התיישבה "שומרת" (אחת המשתתפות), שאליה היה יכול לפנות בעת הצורך, ומאחוריהם המשתתפים כולם, על תקן "הכפר" - שרים, רוקדים ושותפים פעילים בכאבו. הוא ישב שם כעשר דקות, בכה את עצמו לדעת, מחט את הדמעות בטישו, זרק אותו למזבח וחזר לרקוד כאילו כלום. רוב האחרים שבאו אחריו בכו גם הם, עם או בלי דרמות. אפילו החברה הצינית שאיתה הגעתי לטקס הזילה דמעות. כולם נדרשו להשאיר במזבח טישו עם נוזלי הגוף שלהם - נזלת, יזע ודמעות. לא אסתטי במיוחד אבל זה חלק מהאלכימיה של הטקס, הסבירה לב ארי.
קריאה אחרונה
הזזתי את גופי, הנעתי את שפתיי, אולי הוצאתי גם קול, אבל הרגשתי מאובנת ולא רציתי לשבת מול המזבח. בסופו של דבר הייתה "קריאה אחרונה" למי שלא התאבל, והכרחתי את עצמי להתיישב שם. בכל יום את מכריחה את עצמך לעשות דברים, חשבתי, במה זה שונה מלקום מוקדם ולהכין לילדים סנדוויצ'ים לבית הספר? ישבתי, לצאת ידי חובה. רציתי לקום מיד, אבל היה שם די נעים, שונה. לרגע אחד, כשיצאתי מגדרי ועצמתי עיניים, הרגשתי שהאדמה תחתיי רועדת מתופים ומריקודים. זה היה עוצמתי, אולי יותר מדי בשבילי. מיהרתי לפקוח עיניים יבשות, קינחתי את האף וזרקתי את הטישו למזבח. תם הטקס.
שתיים מחברות הקבוצה, שהתנדבו קודם לכן לשמש כ"קברניות", נעלמו לרגע וחזרו בבגדים לבנים. הן לקחו את הבד עם הזרדים והטישו המשומש וקברו אותו באדמה מחוץ לאוהל. כשהן חזרו, חולקו עלי מרווה טריים, הקברניות שכבו, וכולם ליטפו אותן עם העלים לאות תודה. המצב הסלים מבחינתי כשהמשתתפים התחילו ללטף זה את זה עם העלים, מה שהוביל באופן בלתי נמנע לחיבוק.
אם שחררתי משהו מהעול שהכביד עליי, ההשפעה המיטיבה של הטקס בהחלט התפוגגה עם פרוץ המתקפה נגד איראן
לסיום כולם נשכבו והקשיבו לסאונד הילינג מהפנט של חן בניטה. לזה התמסרתי, תודה לאל (ולאבות הקדמוניים). חזרתי הביתה בערב, גמורה, ביליתי את היממה הבאה בשינה ובמשך כמה ימים הייתי שקטה ומכונסת מתמיד. אם שחררתי משהו מהעול שהכביד עליי, ההשפעה המיטיבה של הטקס בהחלט התפוגגה עם פרוץ המתקפה נגד איראן.
להיות בן אדם
"הטקס שעברת הוא וריאציה מותאמת למערב של טקס האבל הקהילתי של בני זוג מנוחים, סובונפו סומה (Sobonfu Some) ומלידומה פטריס סומה (Malidoma Patrice Some), משבט הדאגרה בבורקינה פאסו שבמערב אפריקה", מסבירה לב ארי. "זקני השבט שלהם שלחו את בני הזוג למערב כדי להיות שגרירי הידע של התרבות שלהם בנושא 'מה זה אומר להיות בן אדם', להזכיר לאדם הלבן או ללמד אותו איך לבכות כדי שיפסיק את הרס החיים על האדמה.
"מלידומה, שמשמעות שמו היא 'להיות חבר של האויב או הזר', עשה שני דוקטורטים ושלושה תארים שניים בסורבון ובאוניברסיטת ברנדייס. תלמידו, הפסיכולוג פרנסיס וולר (Francis Weller), לימד את המורה שלי, מריה כריסטינה אוול. בשנה שעברה השתתפתי בקורס שהעביר על אבל בישראל בזמן המלחמה".
"בשבט הדאגרה טקס הלוויה נמשך שלושה ימים. הטקס שאנחנו עברנו קל יותר, הוא כלי לתחזוקה של בריאות נפשית וקהילתית, שנותן מקום לכאב ולשחרור. הטקס הזה, כמו ניקיון הבית, מחזק, מפנה מקום, ואפשר לעשות אותו בכל מקום ובכל זמן ברגע שעולה צורך בו אצל מישהו בקהילה".
זה מה שיש
לב ארי (47), נשואה ואמא לשתיים מחוקוק שבצפון הכנרת, פסיכותרפיסטית, סופרת ילדים ומשוררת ("האדמה בקרקעית לבך", הוצאת לוקוס 2024), הנחתה את הטקס עם יעל מעין, ד"ר לסוציולוגיה ושרון רוט, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית מבוססת גוף. הן החלו להעביר יחד טקסים ברחבי הארץ עם פרוץ המלחמה.
לב ארי: "לפעמים משתתפים מרגישים שהיום לא המקום שלהם להתאבל אלא רק להיות עדים ותומכים"
אילו תגובות אתן מקבלות ממשתתפי הטקס?
"השתאות, פליאה, חיבור אקסטטי ורצון להמשיך להגיע לטקסים נוספים. אנשים מספרים על חוויה עמוקה של שחרור מכאב וחיבור לשמחת החיים. יש גם אנשים שמתארים את הקושי לבכות ולהיות במרחב כל כך אחר מזה שאנחנו מכירים. הכאב יכול להתבטא באופן פראי ומוחצן או מופנם ושקט. הטקס הזה מאפשר לכל אחד להיות בדיוק איפה שהוא, עם הדפוסים וההגנות שלו. אין הכרח או ציפייה לבכי ולקתרזיס. אי אפשר לדחוק באף אחד לבכות או לבטא רגש, הטקס מזמן לתנועה ספונטנית שקורית מעצמה מעצם מתן מקום בטוח. האפשרות לשבת להתבונן ברגשות ולקבל את מה שיש עכשיו היא חלק מהותי מהטקס. לפעמים משתתפים מרגישים שהיום לא המקום שלהם להתאבל, אלא רק להיות עדים ותומכים".
איך הגעת לעיסוק בטקסי אבל?
"תמיד חיפשתי מרחבים של התפתחות ומשמעות. נמשכתי לטקסים מגיל צעיר. בתחילת שנות ה־20 לחיי הייתי חלק ממעגל שחגג ויצר הרבה טקסים. עסקנו בקשר בין תהליכים פנימיים נפשיים לתנועת האדמה, להשתנות העונות ומחזורי האור והחושך דרך נקודת הציון של ימי השוויון, ההיפוך ונקודות האמצע שביניהן. המצאנו טקסים ושירים, יצקנו משמעות לתוך תבניות טקסיות בדרך יצירתית שהייתה מעבדה רבת שנים עבורי לחקירה הזאת. לטקס האבל האפריקאי הגעתי אחרי ששמעתי עליו תקופה ארוכה. השתתפתי בטקס בארץ, שהנחתה מריה כריסטינה אוול, ומיד ידעתי שהוא הולך להיות חלק מהדרך שלי. ביקשתי מאוול ללמד אותי, והתחלתי להנחות את הטקס תחת פיקוחה".
במה טקסי האבל עוזרים?
"הטקס משחרר אותנו מתבניות כמו על מה 'מותר' או 'מקובל' להתאבל. בטקס לא מתאבלים רק על מי שמת. אֵבֶל מתעורר ברגעים רבים בחיי אדם, בכל שינוי, פרידה, משבר, מחלה. מפחיד להתפרק כשאין קהילה שתאסוף אותה חזרה אליה בתרבות שבה אמורים להיות חזקים ומאופקים. רגשות קשים זקוקים לפורקן פיזי ולהדהוד עדות ותיקוף של אנשים נוספים. הפריקה יוצרת שחרור וחיבור מחדש לכוחות חיים, לתחושה של הודיה ולרצון פנימי להתחדשות וגדילה. השותפות שלי ואני קוראות לזה 'טקס אבל והלל', כי גם ברגעים משמחים כמו חתונה ולידה אנחנו יכולות לחוות אבל".
מנגינות הרוח
לב ארי הוציאה באחרונה ספר ילדים ואלבום עם אסף לוינבוק, "שירים מן הכוכבים". "כהורים אנחנו תמיד רוצים לתת לילדינו את הטוב ביותר שהעולם יכול להציע", היא אומרת, "שמחת חיים, יופי הטבע וחיבור עמוק לעולם. השירים נולדו מתוך ההורות של כל אחד מאיתנו, חלק מהשירים נכתבו כשירי ערש או כשירי משחק, הנאה וחיבור לטבע: בעלי החיים, הים, הכוכבים והרוח ששרה מנגינות".
פורסם לראשונה: 11:18, 23.06.25
