"אני לא נכנס לממ"ד עכשיו", אומר המתבגר. "די, נמאס לי". "אתה אמיתי?", אני שואלת בחוסר סבלנות, "מה זה השטויות האלה? תיכנס עכשיו". הוא מנסה להתווכח, ואני מרימה את קולי בשיא העצבים. הוא נכנס לממ"ד בחוסר רצון, שומעים בום, ועוד אחד, ואז הוא אומר: "יאללה, אני יוצא". אני מסתכלת על השעון ורואה שעברו בדיוק שתי דקות. אין לי כוח להתווכח שוב, אבל אנחנו לא מדברים פה על נסיעה לקניון או יציאה עם חברים, אלא על שמירה על החיים. איך אני יכולה לוותר? שוב אנחנו מתווכחים ואני מותשת, עצבנית ומודאגת עוד יותר.
הורים רבים לבני נוער וצעירים מתמודדים כיום עם תופעה דומה. כל הליכה לממ"ד או למקלט הופכת למריבה משפחתית סוערת, כשברקע אזעקות, פיצוצים ולפעמים גם קריאות של שכנים שדוחקים זה בזה להתקדם במהירות.
לאחר לילה יוצא דופן ונטול אזעקות, כזה שבו הרגשתי שלשם שינוי המוח שלי עובד ולא הופך לפירה, החלטתי לנסות לפצח את העניין. שוחחתי עם הורים ומתבגרים בניסיון להבין מה יכולות להיות הסיבות לכך שיש מתבגרים שלא מעוניינים להתמגן. הורים רבים דיברו איתי על תחושות של חוסר אחריות, ריכוז עצמי של המתבגר בצרכיו וברצונותיו ותחושה שהילד חי בבועה ולא מבין את המצב. המתבגרים עצמם הציגו סיבות כמו: "די, אין לי כוח יותר", "מיציתי" ו"אני פשוט לא מפחד מזה".
אז בואו נבין מה קורה. גיל ההתבגרות, שלפי מחקרים מתחיל בגיל תשע לערך ונמשך עד גיל 30, הוא שלב שבו הילדים עוברים שינויים הורמונליים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. הגוף שלהם משתנה, וגם מצבי הרוח. חלקם הופכים דעתניים יותר, ואחרים דווקא מסתגרים, ועל פניו נראה שאינם מעוניינים בשיח עם ההורים. אחד הדברים הבולטים בתהליכי ההתבגרות הוא הרצון שלהם להרגיש עצמאות ולגבש זהות אישית. הפסיכולוג אריקסון תיאר את גיבוש הזהות כמאפיין העיקרי של המתבגרים, לצד ניסיון לרכוש עצמאות. כך יוצא שהחשש המוחשי שכולנו חווים במלחמה, מביא חלק מהמתבגרים דווקא להתנהגות הפוכה - התרסה או התנגחות בדור המבוגר. זה שלב חשוב בהתפתחות הטבעית שלהם, אבל זה לא קל, ובייחוד עכשיו.
לעתים מדובר דווקא בהפוך על הפוך. אנחנו חושבים שהילד מתנגח בנו בכוונה או לא מבין את גודל האירוע ואת הסכנות, אבל בעצם הוא בחרדה. מחקרים מראים כי ילדים ונוער במלחמה חווים קשיים רגשיים, נפשיים, התנהגותיים וחברתיים, שבאים לידי ביטוי בדאגות, עצב, חרדה ודיכאון. לעתים התחושות האלה מתבטאות בהתנהגויות קיצוניות של הסתגרות, נתק, אפטיות וכו', שלמתבוננים מהצד נראות כאדישות. לעתים תחושת החרדה של המתבגר גדולה כל כך עד שהוא לא מסוגל לראות את עצמו יושב במקלט בחוסר מעש, כי בדיוק אז מרגישים את החרדה ביתר שאת. זה הזמן שבו הוא מרגיש שהוא חייב להיות בתנועה, "עושה משהו" ולא יושב ומחכה. ישנם כאלה שחשים לראשונה מחנק, עצבנות וקלאוסטרופוביה כחלק מהחרדה.
אולי זה קשור לכך שגם המתבגרים שלנו כבר מותשים מהמלחמה. הניסיונות לייצר בעבורם שגרה (באמצעות לימודים, זומים ושיחות עם המורים) חשובים, אבל לא באמת מצליחים לענות על המצוקה. אנחנו והם לא התרגלנו לשגרת האזעקה־פחד־ריצה למקלט. ישנם ילדים שזה גורם להם לפתח אדישות לכאורה הנובעת מתחושה שהם לא יכולים להמשיך עוד בסחרור הזה.
המצב משפיע בצורה שלילית על המשפחה כולה ועל מערכת היחסים בינינו לבין המתבגרים. אם בכל נושא שבו יש לנו ויכוחים ומריבות עם המתבגרים (בגדים, דמי כיס, מסכים), אנחנו מצליחים למצוא פתרונות מעשיים - הרי שעכשיו התחושה היא של סכנת חיים. כולנו על הרגליים האחוריות. החשש שהילד שלנו ייפגע גורם לנו להגיב בצורה קיצונית, חסרת סבלנות, שמקצינה את המצב בבית ומלבה את המריבות.
מה בכל זאת כדאי לעשות:
- משוחחים עם הילדים ומנסים להבין מה הסיבות להתנהגותם. זכרו שגיל ההתבגרות טומן בחובו מאבקים עם ההורים. ידוע שהתגובות שלנו משפיעות על המתבגרים עצמם ועל התנהגותם. מחקר שנערך ב-2017 באוניברסיטת קליפורניה בחן עמדות ותפיסות של בני הנוער בקשר למריבות עם ההורים. התוצאות הראו כי תגובות ההורים בוויכוח משפיעות על המתבגרים ועל ההתנהגות שלהם. כלומר, מתבגרים שחשבו שהתגובה של הוריהם לכעס שלהם הייתה מוגזמת ושלילית, הגיבו ביתר אגרסיביות. לעומת זאת, הורים שהתייחסו בצורה מעשית ושיתפו את המתבגרים בנקודת המבט שלהם, הצליחו לייצר שיח ולמצוא יחד פתרונות.
- ללא ביקורת ושיפוטיות. כדאי להגיע לשיחה רגועים, ולהחליט מראש שאנחנו לא לוקחים את העניין באופן אישי, לא נעלבים ובטח שלא מתחילים בהאשמות. רצוי שלא להיעלב או לשפוט את הילדים, אלא קודם כל לברר למה הם לא רוצים להיכנס למקלט. האם מדובר בהתרסה או דווקא בחשש גדול.
- מתאמים ציפיות. שוחחנו עם המתבגרים, הקשבנו להם וגם הסברנו מדוע חשוב שהם יהיו במקלט ולמה אנחנו לא מוכנים לוותר. בשלב הזה כדאי לשאול אותם מה יכול לעזור להם להעביר את השהות שם. אולי הם רוצים לעזור לנו במשהו שם או לדאוג לאח הקטן. אולי יש להם רעיונות יצירתיים מה יכול לעזור להם להעביר את הזמן במהירות.
- בוחרים את המלחמות. אולי עכשיו הזמן לשחרר נושאים אחרים שעליהם התווכחתם עד היום ־ סידור החדר, זמן מסכים וכו'. זה הזמן לגלות גמישות, ולזכור שאנחנו עושים בחירות אחרות כי המצב יוצא דופן.
- דרכי הרגעה. אם הבנתם שההתנגדות של המתבגר קשורה לחרדה, חשוב להתייחס לכך ברצינות. אפשר ללמד אותו טכניקות הרגעה פשוטות: נשימות עמוקות, התמקדות בדברים שמסביב, האזנה למוזיקה באוזניות, ועוד. אם אלה אינם עוזרים, מומלץ לפנות לאיש מקצוע.
- סבלנות, והרבה. אנחנו נמצאים במצב לא הגיוני שבו אנחנו אמורים לעבוד, לנהל בית ולהתמודד עם אזעקות ודאגות מתמשכות. בתוך כל זה חשוב לנסות לדאוג גם לעצמנו: לקחת כמה דקות ביום כדי לנשום, לצאת רגע לשמש או פשוט לשחרר קיטור. בתוך כל הכאוס הזה כדאי לזכור: מריבות הן חלק ממערכת היחסים שלנו עם הילדים. יום אחד, כשהשקט יחזור, אולי נביט לאחור ונגלה שדווקא בתוך הרגעים המורכבים האלה למדנו להקשיב קצת יותר. להם וגם לעצמנו.
הכותבת היא חוקרת תרבות הילד והנוער, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים ומחברת ספר ההורות "שוקולד לארוחת בוקר: ניסויים משפחתיים" (2024)
