"בואו נודה באמת, אף הורה לא רוצה לשמוע שהילד שלו יוצא מהארון", אומרת אהובה סקעת, אם לשני בנים שיצאו מהארון. "יש כל כך הרבה חוסר ידע וחרדות סביב הנושא. עם זאת, אם הילד יוצא מהארון, עדיף שזה יהיה כמה שיותר מוקדם. הראל יצא מהארון מאוחר, בגיל 28".
סקעת, תושבת כפר סבא, אשת חינוך (הייתה גננת 33 שנה), מנחה בהתנדבות בעמותת תהל"ה (תמיכה בהורים של הקהילה הגאה, קבוצות הורים שפועלות בכל הארץ ללא עלות) וההרצאה שלה, שרצה בכל הארץ, נקראת "אלה הם בניי".
"היציאה מהארון לוקחת זמן", אומרת הילה גבאי, עובדת סוציאלית ממושב אודים שמלווה משפחות על הקשת המגדרית, אמא לתאומות בנות 19. "לנערים ולנערות עצמם לוקח זמן להמשיג את מה שהם מרגישים, וגם להורים לוקח זמן להתמודד".
אנחנו יכולים לזהות את זה?
סקעת: "האמת היא שאני לא חשדתי, כי הראל תמיד הביא הביתה בנות, והיו לו רומנים עם נשים".
הילה גבאי: "לפעמים הורים יכולים להבחין בהידרדרות של הילד. בשלבים מוקדמים הוא עוד לא יודע לומר 'אני שייך לקשת המגדרית'"
גבאי: "לפעמים הורים יכולים להבחין בהידרדרות של הילד: הסתגרות, מצבי רוח, נסיגה חברתית, סירוב ללכת לבית הספר. בשלבים מוקדמים גם הילד עוד לא יודע לומר 'אני שייך לקשת המגדרית'".
מה אפשר לעשות בשלב הזה?
"לשקף לילד את מה שאנחנו רואים ולשדר לו ביטחון. למשל: 'אולי אני טועה, אבל אני רואה שבתקופה האחרונה אתה לא יוצא מהחדר ונראה מדוכדך. אני יכולה לעזור במשהו? אני אמא שלך ואני אוהבת אותך, לא משנה מה'".
בואי נחזור רגע צעד אחורה. מהי הקשת המגדרית?
"יש הומוסקסואלים ולסביות שנמשכים למין שלהם; ויש טרנסג'נדרים, שהזהות המגדרית שלהם אינה תואמת את המין הביולוגי. נער כזה מרגיש כלוא בגוף לא שלו, וזה גורם לו למצוקה נפשית רבה – דיספוריה מגדרית. ההתפרצות שלה מגיעה לרוב בגיל ההתבגרות, כי אז הסממנים החיצוניים משתנים (קול, שיער, התפתחות איברים), אבל הוא לא מרגיש גבר, הוא מרגיש בת; או כשהילדה אומרת לנו: 'אני לא מרגישה בת, ואני מבקשת שתפנו אליי בלשון זכר'".
גם אם אנחנו מחשיבים את עצמנו אנשים נאורים, זה הלם.
"נכון", אומרת גבאי. "כל הפנטזיות שלך להכניס את הבת שלך לחופה, שיהיו לך נכדים ממנה – מתנפצות לכאורה. בנוסף, קשה להבין מה זה להיוולד בגוף מסוים ולהרגיש משהו אחר. זו הרגשה שקשה להזדהות איתה".
מי אשם?
"כמו בהרבה דברים שקורים לילדים, הורים מאשימים את עצמם, שואלים 'מה עשיתי לא בסדר?'", אומרת סקעת. "אבל חשוב להבין שאין פה אשמה. ברגע שמבינים את זה, אפשר לקבל. אנחנו חוששים שהחברה לא תקבל את הילד שלנו, אבל קודם כול אנחנו צריכים לקבל אותו".
גבאי: "בעצם הילד התבשל עם העניין תקופה ארוכה, לקח לו זמן להבין מה הוא מרגיש, ועל ההורה זה נופל כרעם ביום בהיר. הורים פונים למנועי החיפוש ושם הם פוגשים תמונה נוראה: אלימות כלפי טרנסג'נדרים, תחלואה נפשית פי שלושה, נטייה אובדנית גבוהה. דברים מדאיגים".
אז איך להגיב?
"האהבה שלנו לילד והרצון שלנו שהוא יהיה מאושר לא נעלמו. נגיד לו: 'אנחנו איתך. גם אנחנו צריכים זמן התארגנות, ואנחנו נעשה את זה יחד, כמשפחה'. התגובה הזו קודם כול עוזרת לו לא להרגיש לבד, וגם מאפשרת להורים זמן. הילדים לפעמים מרגישים מאיתנו דחייה וכועסים: 'ביקשתי ממך לקרוא לי רועי ולא שירה!'. אפשר להגיד בכנות: 'התבלבלתי, לא כי אני לא מכבדת את הבקשה שלך, פשוט כי המוח שלי רגיל לשם מסוים ולפנייה מסוימת'; נשתף באותנטיות: 'אנחנו אוהבים אותך, אבל אנחנו זקוקים לזמן, גם כדי לצאת מהארון מול הסביבה'. מותר לנו להגיד שלא קל לעכל.
"גם הילד עלול לעבור משברים רגשיים", מזכירה גבאי. "נועצים בו מבטים, אומרים לו דברים. חשובה לו התמיכה שלנו, ולצידה חשוב למצוא לו תמיכה מקצועית, כמו איגי, האגודה למען הלהט"ב, קבוצות לנוער להט"בי. בבית הספר הוא מרגיש פעמים רבות חריג, ואולי בהסתרה, ויש מחיר נפשי כשמסתירים כל כך הרבה זמן".
גם אנחנו זקוקים לתמיכה, גם העולם שלנו הרגע התערער.
"נכון. כדי להיות מסוגלים לעזור לילד, אנחנו צריכים לעזור לעצמנו – לקבל תמיכה פרטנית או קבוצתית. היתרון בקבוצה טיפולית כמו שלנו הוא שאתה פוגש עוד הורים כמוך, שאתה לא מרגיש לבד. ההורה חווה תהליך טבעי של אבל – הייתה לי ילדה, ועכשיו יש לי נער. שלבי האבל הקלאסיים נכנסים לתהליך: הכחשה (זה בטח טרנד וזה יעבור), כעס (אני רוצה את הבת שלי בחזרה!) וכן הלאה. להגיע לקבלה לוקח זמן. יש הורים שמגיבים באיום, בדחייה, בחוסר השלמה. לא כולם מגיבים בחיבוק. הרבה הורים מגיעים עם קושי גדול לקבל את המצב, ואחרי תהליך הכוונה וליווי מצליחים".
אבל אנחנו לא חיים בבועה של הורים וילד. יש משפחה מורחבת, בית ספר, שכונה.
"קודם כול הנער צריך לדעת שאנחנו שם: לא נוטשים אותו. בחברה שלנו יש חודרנות, ואם שואלים אפשר לענות 'אני לא בשלה לדבר על זה' או 'הילד שלי שיתף אותי ואני עדיין מעכל את זה, אבל אני איתו'. מה שחשוב זו מערכת היחסים בינינו ההורים ושלנו עם הילד, איך אנחנו מתמודדים כמשפחה מאוחדת, וזה לוקח זמן".
משפחה שונה
"המשפחה עברה מהפך עם היציאה של הראל מהארון, בעיקר בגלל ההד התקשורתי", נזכרת סקעת. "בעקבות זאת הורים ובני נוער התחילו להתייעץ איתי, והחלטתי להרצות, כמובן באישור הבנים שלי. אני מרצה לקהלים מגוונים, מתלמידי תיכון, דרך חברות הייטק ועד הגיל השלישי. ההרצאה היא לא רק על יציאה מהארון, היא על השינוי שקרה לנו במשפחה. הרי עד 2004 היינו משפחה אנונימית. כשהתקשורת התחילה לכתוב על ההעדפות המיניות של הראל, בהתחלה הוא אמר לי 'אל תתייחסי, זה מה שקורה למפורסמים'. בשנים הבאות זה התבהר, וב־2010 הוא יצא רשמית בסרט הטלוויזיה 'הראל שובר שתיקה', שצולם בבית שלנו בהשתתפותנו".
את מרצה לגיל השלישי. איך הסבתות מגיבות?
"בדרך כלל טוב מאוד. הן מגיעות לדבר איתי אחרי ההרצאה ומספרות שהנכדים שלהן יצאו מהארון, ואומרות: 'אלה הנכדים שלנו, אנחנו מקבלות אותם כמו שהם', וזה ממש מרגש".
יש לכן מסר אופטימי להורים?
גבאי: "מרבית ההורים שקיבלו כלים הצליחו להיות שם עבור הילד. אנשים מהקהילה הגאה הם מוצלחים, יש להם משפחות וילדים והם מגשימים את עצמם, משרתים בצבא, עובדים. תתקרבו לקהילה הגאה, תפגשו אנשים שהקימו משפחות, ותבינו שזה אפשרי".
אהובה סקעת: "אני מסתכלת על הראל ורואה איך הילדים שלו מאושרים ואיזה חינוך למופת יש להם בבית. מי קבע שהורים זה רק אבא ואמא?"
סקעת: "פעם הורים היו חוששים לגבי קבלה לצבא ולעבודה, היום הצבא מגייס את כולם, וגם בעולם העבודה: הרי יש חברי כנסת להט"בים, אפשר להתעלם מזה? המסר שלי הוא אותו מסר שהייתי אומרת להורים לילדים בגן בכל 1 בספטמבר: תנו לילד שלכם לחיות כמו שהוא רוצה, במרחב פתוח ובטוח מתוך גבולות. אני מסתכלת על הראל ורואה איך הילדים שלו מאושרים ואיזה חינוך למופת יש להם בבית. מי קבע שהורים זה רק אבא ואמא?".
מקום בטוח
ביקשנו מבני נוער מהקשת המגדרית להעביר מסר להורים:
- תהיו איתם. כשהילדים יוצאים מהארון בפניכם, הם סומכים עליכם. ככל שתבלו איתם יותר זמן ותיתנו להם הזדמנות להביע את עצמם, כך תוכלו להבין טוב יותר. זו הזדמנות נהדרת בשבילכם לחזק את הקשר איתם. נצלו את זה.
- אל תתייחסו לזה כאל בחירה. הקהילה הגאה נמצאת תחת התקפה אקטיבית, אפליה ושנאה. אף אחד לא בוחר בזה. יש מספיק אנשים בעולם שיתייחסו גרוע לילדים שלכם. תנו להם מקום בטוח ואל תצטרפו למתקפה נגדם.
- תתמכו בהם. הילדים שלכם מודעים לקשיים שמצפים להם, הם חיים אותם. המשימה שלכם היא לא ללמד אותם על הקשיים הללו, אלא לתמוך בהם.
- תחשבו על מה שאתם אומרים. יש ילדים שיבקשו שינוי לשון פנייה ו/או שם פרטי. זה שינוי שדורש מכם לחשוב באופן מודע לפני שאתם פונים אליהם. השקיעו את המאמץ הזה. זה אולי נראה שולי, אבל עבורם זה מהותי. חסכו מהם הערות על המראה שלהם, זה עלול להעליב אותם.
- הילדים שלכם משתנים. אתם לא מאבדים את מי שהם היו, אתם מגלים את מי שהם באמת, לעתים יחד איתם. לכן אל תתאבלו על מי שילדיכם היו. הם עדיין פה והם צריכים אתכם עכשיו יותר מאי פעם.
מי ומה על הקשת
טרנסג'נדר (בקיצור: טרנס): נולד כנקבה ומזדהה כבן; טרנסג'נדרית (בקיצור: טרנסית) נולדה כזכר ומזדהה כבת.
א־בינארי: מי שזהותם המגדרית אינה מובהקת.
יש המזדהים עם שני המגדרים (ביג'נדר), יש שזהותם היא שילוב של שני המגדרים (ג'נדרקוויר), יש שאינם מוצאים את עצמם תחת ההגדרות האלה (אג׳נדר) ויש שזהותם משתנה על הקשת המגדרית (ג'נדרפלואיד).
ביסקסואליות/ פאנסקסואליות: משיכה גם לנשים וגם לגברים.
הומוסקסואליות: משיכה לבני/ בנות אותו המין.
