כשבתי הייתה בת ארבע והבינה לראשונה שלפי מוסכמות החברה מצופה ממנה כשתגדל להתאהב, להתחתן ולהקים משפחה, היא מיהרה להכריז כמו ילדים רבים בגילה, "אמא, אני בחיים לא אעזוב אותך! גם אם יהיה לי בעל, אני והוא נגור איתך".
כשהייתה בת עשר, צפינו יחד ב"בנות גילמור" וראינו איך רורי ואמה יוצאות לטיול גדול באירופה אחרי שרורי סיימה תיכון. שוב מיהרה בתי להכריז שאת הטיול הגדול שלה אחרי הצבא היא תעשה רק איתי. "כי אמא", אמרה, "בדיוק כמו בסדרה, גם את החברה הכי טובה שלי".
והנה, לאחרונה בתי, שחגגה בת מצווה ועומדת לעלות לחטיבה, חזרה יום אחד הביתה וסיפרה איך בדרכה לבית הספר כבר החלה לדמיין את העתיד שלה. "חשבתי איך אסיים תיכון ואז אתגייס לצבא, ושם כבר אכיר את החבר הרציני שלי", אמרה בהתרגשות. "וכשנשתחרר נטוס יחד לטיול גדול בחו"ל, ואחר כך נעבור לגור במושב, ובהתחלה יהיו לנו שני כלבים, ו...".
היא רצתה להמשיך ולספר על השלב שבו היא ואהובה ילמדו לתואר, ימצאו עבודה, יביאו ילדים. אבל אני לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה בחיוך: "אמממ... סליחה... אבל איפה אמא שלך בדיוק בכל הסיפור הזה? לא אמרת פעם שגם אם תתחתני תמשיכי לגור איתי? ושאת הטיול הגדול אחרי צבא נעשה ביחד?".
באותו רגע התפשטה על בתי ארשת פנים מוזרה, ספק עצובה ספק מבוהלת. לא ידעתי אם היא הרגישה רע כי סברה שפגעה ברגשותיי או למעשה אמרה לעצמה בראש: "וואו, אמא שלי השתגעה סופית? היא באמת מחליטה להיאחז במשפטים מטומטמים שאמרתי כשהייתי קטנה? הרי גם אמרתי בגיל ארבע שהיא האישה הכי חכמה ויפה בעולם. ונו, ברור שמאז התפקחתי".
כך או כך, במקום לנסות להבין את פשר מבטה (אני די בטוחה שמדובר בהשערה מספר שתיים), מיהרתי להבהיר לה שאני רק צוחקת כמובן. שאין דבר שיעשה אותי מאושרת יותר מלראות אותה מגשימה את חייה לצד בן זוג אהוב וחברים טובים, שאני כבר חוויתי את התחנות האלו ובקרוב יהיה תורה ושזה בעצם התפקיד שלנו כהורים: לגדל ילד מאושר, שיהפוך למבוגר עצמאי ואז לראות אותו פורש כנפיים, דבר שאני מאמינה בו בכל לבי.
ועדיין, אני מודה, מיד אחר כך תקפה אותי גם חרדה קלה. פתאום זה הכה בי - אני עומדת עוד מעט למצוא את עצמי מתמודדת עם "סינדרום הקן המתרוקן". הוא ממש מעבר לדלת, כמו שליח של וולט. רק שבקן שלי לא יהיה לצידי אפילו יון. היון שהיה כבר עף מזמן, והסתדר לו בקן אחר עם דק עץ וצלון. יהיה זה קן מרוקן לחלוטין. כי זה הדין של גרושות: אין עם מי לנסות לאחות את האינטימיות שנשחקה או אפילו לנהל ריב זוגי מורט נוצות.
לראשונה הבנתי שיש צדק במה שאנשים אמרו לי פעם ואני תמיד ביטלתי בזלזול, שבגלל שיש לי ילדה אחת, אהובה וכל כך קרובה, הלב שלי לא ממש חיפש זוגיות, כלומר, זוגיות גדולה ומחייבת. כזו שאפשר לדמיין בה מגורים משותפים. הרגשתי שהקן הפרטי שלי מכיל ומלא מספיק, שכבר יש בו שותפה נהדרת שאיתה אני מבלה, צוחקת וסועדת בכיף מול הטלוויזיה. אבל תכף הגוזלית שלי תתעופף ואשאר לבדי בין הזרדים. אולי הגיע הזמן להציץ מבעד למסתור הכביסה ולתור, ברצינות, אחר תור? הו, הו. אני הומה.
