באילו מקצים התחרית? "במסגרת 'מכבי וומן' התחריתי בארבעה מקצים למתחרים בגילאי 55 עד 59: טריאתלון מלא, שלושה ק"מ שחייה בכנרת, חצי מרתון בירושלים ורכיבת אופניים בנגב".
איך ההרגשה להגיע למקום השני והמאוד מכובד? "ראשית, זו הייתה זכות גדולה להיות חלק מהמכביה ולייצג את ישראל. חייבת להודות שהקונספט של Maccabi Woman – ארבע תחרויות בשמונה ימים – היה מאתגר מאוד, ואני שמחה שהצלחתי להשלים את כולן בתחושת סיפוק גדולה.
"הסלוגן של המכביה השנה – More Than Ever – קיבל משמעות מיוחדת. לראות אלפי ספורטאים שהגיעו מכל רחבי העולם, דווקא בתקופה הזו, היה מרגש ומעורר גאווה".
מה היה הכי מרגש? "לרכוב בכבישי עוטף עזה, סמוך לאורים. במקום שהכי מזוהה עם אירועי 7 באוקטובר, הרכיבה הייתה עבורי סמל לחיים, לחוסן ולהמשכיות".
מתי התחלת להתחרות בטריאתלונים? "כילדה התאמנתי בשחייה, הייתי בינונית אך נחושה. ב־2002 השתתפתי לראשונה בטריאתלון בבוסטון, ב־2023 התחריתי באליפות העולם - חצי איש ברזל בפינלנד - וזה ריגש אותי בטירוף".
זה באמת כזה כיף? "להגיד שאני תמיד נהנית? ממש לא. אבל אני נהנית מהאנדורפינים ומההישגים, וכיף לי להגיד לעצמי שוואלה, עשיתי את זה".
מהי שגרת האימונים שלך? "אני מתאמנת כל יום, לפעמים פעמיים ביום, אחרת לא טוב לי בגוף. אני רצה בקבוצת Run 2 Tri, שוחה בקבוצת המאסטרס בירושלים ומתאמנת בחדר הכושר שבנינו בבית החולים לעובדים. אני מאמינה בספורט ובמה שהוא עושה לגוף ולמוח".
"אני חיה על הקשקש ומיישמת עצה של אמא שלי: 'את לא צריכה לעשות הכול בבית, קחי עזרה'"
האם בריא להתחרות בספורט מאומץ כל כך? "ברור שיש שחיקה, אבל מבחינת ניהול סיכונים - היתרונות עולים על החסרונות. היתרון של הטריאתלון הוא בגוון: בכל פעם קבוצת שרירים אחרת עובדת, כך שאלה שהתאמצו אתמול יכולים קצת לנוח. יש גם פציעות, בסוף אני אישה מבוגרת, אבל הפיזיותרפיסט שלי, ד"ר חמוטל פתיה, מצליח לתקן הכול. הבעיה היחידה שזה בא על חשבון שעות שינה".
אכן מתבקש לשאול איך את מוצאת זמן להכול? "אני בוחרת מנהלים מצוינים ונותנת להם לנהל, והאמת היא שאת ההחלטות הכי טובות אני מקבלת בזמן שאני רצה, כך שבעצם אני עובדת תוך כדי ריצה".
את מגדלת ארבעה ילדים, וגם לבעלך, ד"ר עמית קורח, מנהל מחלקת כירורגיית לב־חזה בהדסה עין כרם, יש קריירה תובענית. "אני חיה על הקשקש ומיישמת עצה של אמא שלי: 'את לא צריכה לעשות הכול בבית, קחי עזרה'".
איך הגעת לניהול המרכז הרפואי שמיר? "למדתי רפואה בהדסה עין כרם, התמחיתי ברפואת ילדים ודי מהר עברתי לניהול. הייתי עוזרת מנכ"ל הדסה לשעבר, פרופ' שלמה מור יוסף, שפתח בפניי את כל דלתות הניהול. ב־2011 מוניתי למנהלת הדסה הר הצופים, ב־2017 מוניתי למנהלת אסף הרופא, והייתי האישה הראשונה שמנהלת בית חולים ממשלתי. לשמחתי, מאז מונו עוד נשים, אבל עדיין השליטה היא גברית".
"אני מתאמנת כל יום, לפעמים פעמיים ביום, אחרת לא טוב לי בגוף. אני מאמינה בספורט ובמה שהוא עושה לגוף ולמוח"
איך קיבלו אותך עמיתייך הגברים? "זכיתי לפרגון מלא. מדי פעם היו הרמת גבה או ניסיון להקטין, אבל אני לא פראיירית, יודעת לענות כשצריך. פעם יצאתי הביתה מוקדם, וקולגה אמר לי, 'יופי, חצי יום עבודה'. הוא חשב שזו בדיחה, אבל הוא חטף".
הרפואה עצמה חסרה לך? "אני עוסקת ברפואה בהתנדבות, למשל במעון מסילה לנערות בסיכון, אבל הניהול קרץ לי מהתחלה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת? "לא להיות ביקורתית כלפי הילדים".
והעצה הכי גרועה? "בשביל מה את צריכה את זה?"