בפברואר האחרון הגיעה שרה טנקמן (40) למרכז פרס לשלום ולחדשנות כדי לקבל פרס על ״קרן בריאה״ שהקימה לפני כעשור לשיפור המודעוּת לבריאות נשים. בקהל ישבו בעלה לירן (39), יזם הייטק ממייסדי CyActive שעוסק היום בפרויקט שיקום עזה, ושתי בנותיה, שי (8) ורעות (6). מעטים ידעו כמה התאמצה טנקמן בדרך אל המשפחה שייחלה לה.
המסע הזה התחיל לפני כ־15 שנה, כששרה ולירן היו זוג צעיר ואופטימי. חלום ההורות שלהם הלך והתרחק כשהתברר שהם מהזוגות הלא מוסברים, כלומר אין שום סיבה לכך ששרה לא מצליחה להחזיק היריון. אחרי היריון ראשון שהסתיים בלידה שקטה ושש הפלות נוספות הבינה טנקמן שהיא צריכה לחשוב מחוץ לקופסה, ובשנת 2017 החלה לשקול להיעזר בפונדקאית. ״ידעתי שאולי זו האופציה היחידה שלי״, היא אומרת. ״חקרתי לעומק וגיליתי שהמחקרים שהביאו עמדות שמתנגדות לפונדקאות לא התבססו על שיחות עם נשים פונדקאיות, אלא על עמדה אתית שרואה מראש פונדקאות כניצול וטוענת שהקושי של הנשים הוא לוותר על הילד. אך המחקרים האחרונים בארצות הברית שראיינו נשים לא תיארו קושי בפרידה, אלא סביב מערכת היחסים בין ההורים לפונדקאית. הבנתי שאם אלך על פונדקאות, אשקיע את כולי בקשר עם הפונדקאית״.
הבת הבכורה: אימוץ
טנקמן, שמתגוררת ביפו, נולדה בארצות הברית וגדלה ברעננה, בכורה מבין ארבעה. אביה יזם הון סיכון, אמה כתבת טכנית בהייטק. את בעלה לירן פגשה כשלמדה בירושלים פסיכולוגיה ומזרח תיכון ("שנינו יזמנו פרויקטים חברתיים שקשורים לחברה החרדית״). לפני כעשור, כשעשה אקזיט ומכר את החברה שהקים לפייפאל (בכ־60 מיליון דולר, לפי הערכות), הכסף אִפשר לה לפעול למען שינוי חברתי ולהקים ב־2016 את "קרן בריאה", שמטרתה להשמיע את קולן של נשים בסיטואציות רפואיות ולשנות את המערכת כדי שיקבלו טיפול טוב יותר באמצעות מחקר וקידום מדיניות.
במקביל לפיתוח הקרן וללימודי תואר שני במגדר, הרהרה ברעיון הפונדקאות ושיתפה בכך את חברותיה הטובות. אחת מהן, דקלה, התנדבה להיות הפונדקאית. ״דקלה אמרה, ׳אין לי חלום להיות פונדקאית, אבל יש לי חלום להיות פונדקאית שלך ספציפית׳. כשהחלטנו ללכת על זה, היא אפילו לא הייתה מוכנה לקבל פיצוי כספי״.
שרה: ״בעקבות ההפלה של דקלה היה לי חשש מהעתיד. אולי זו בכלל בעיה גנטית, ואז גם תומר תעבור הפלה? הרגשתי אשמה וגם תחושה שאולי אני לא מקרה שמצדיק פונדקאות, כי אין לי בעיה ברחם"
בשליש הראשון של היריון הפונדקאות עברה דקלה הפלה. ״זה היה שבר גדול", מספרת טנקמן. "גדול כל כך שדקלה לא הסכימה שאצטרף לבית החולים ואמרה: ׳עברת מספיק, תני לי לקחת את זה ממך ולעבור את זה לבד׳. בעקבות השבר, שקלתי פונדקאות בחו״ל. רציתי פונדקאות עם קשר חזק, אבל לא ידעתי אם אהיה מסוגלת לעבור את זה שוב עם חברה. התמימות נגמרה. הבנתי שפונדקאות עלולה להסתיים בהפלה״.
מתי התחלת לחשוב על אימוץ?
"אחרי ההפלה של דקלה התקשרתי לשירות למען הילד, כי כבר היינו רשומים אצלם עם בקשה לאימוץ. הם אמרו: ׳אתם רחוקים בתור, ולא בטוח שזה יקרה׳. הלכתי לבדוק סוכנות פונדקאות שעובדת בגיאורגיה, כי הבנתי שזה יהיה הכי מהיר וקל. אמרתי לבעל הסוכנות, ׳אני רוצה לראות שיש לנו קשר, לי ולפונדקאית׳. הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת ואמר לי, ׳אם היא לא תיקלט, נחליף אותה. מה יש לך לנסוע לשם?׳. היה לי קושי עם הסיפור הזה וממש התלבטתי".
למרבה המזל, טנקמן לא התלבטה זמן רב. כמה ימים אחרי הפגישה ההיא קיבלה טלפון מהשירות למען הילד: "יש לנו ילדה, בואי".
בעצם נהפכת לאמא בן־לילה.
״עברו חמישה ימים מהרגע שהתקשרו עד שהפכנו פתאום להורים של שי, שהייתה בת חמישה חודשים. זה היה בהפתעה. עם זאת, אני מרגישה שהאימוץ הציל אותי מעצמי ברגע ההוא. אני לא יודעת מה הייתי בוחרת, פונדקאות בארץ או בחו״ל, אני רוצה לקוות שהייתי בכל זאת מתעקשת לעשות פונדקאות בארץ".
איך התמודדת עם השינוי המהיר הזה?
"המעבר להורות היה לי קשה בהתחלה, גם בגלל המהירות וגם כי אחת ההמלצות של השירות למען הילד להורים מאמצים היא להתרחק ממשפחה וחברים בתקופה הראשונה כדי לא לבלבל את התינוק ושלא ייחשף ליותר מדי אנשים בתקופת ההיקשרות. זה מה שעשינו, והיינו לבד. זו עצה גרועה. מהאמהות שאנחנו פוגשות דרך הקרן וממקרים של דיכאון אחרי לידה שנחשפתי אליהם הבנתי שמשפחה וחברים הם בדיוק מה שהורים חדשים זקוקים לו כדי ליצור היקשרות טובה.
"שי לימדה אותי להיות אמא. היא הייתה ילדה מדהימה ונוצר בינינו קשר חזק. דרך האימוץ שלה הבנתי כמה תהליך האימוץ בארץ קשה. היום ברוב המקרים האימוץ בארץ נעשה על תנאי. באופן אירוני, אנחנו קיבלנו את האישור, כלומר את צו האימוץ, רק שנתיים וחצי אחרי, ביום הלידה של הבת השנייה שלנו. זה אמור היה לקחת חצי שנה ולקח שנתיים וחצי בגלל עומס של בתי משפט. בכל התקופה הזאת הייתי אמא לכל דבר ועניין, אבל כשאין לך צו אימוץ סופי, את בחוסר ודאות וזה קשה״.
הבת השנייה: פונדקאות
בתה השנייה של טנקמן נולדה בעזרת חברה פונדקאית, תומר קהת־שור (38). "הכרתי את הסיפור של שרה ואת הניסיונות להביא ילד לעולם", מספרת תומר, שמתגוררת בריו דה ז'ניירו, ברזיל, בשיחת זום. "הרעיון להיות פונדקאית הגיע מזה שברוך השם, שני ההריונות הראשונים שלי היו טובים. הייתי אומרת לאנשים, 'בא לי להיות שוב בהיריון, רק שעוד אין לי כוח לתינוק אחר כך'. עבורי להיות בהיריון זו חוויה טובה. נשים שונאות אותי על זה. איכשהו התגלגלתי לקרוא כל מיני בלוגים ושיתופים בפייסבוק של פונדקאיות, ואמרתי לבן הזוג שלי, גלעד, ׳זה דבר גדול, הייתי שמחה לעשות את זה, אבל רק לאנשים שאני מכירה׳״.
תומר: "ההיריון בפונדקאות היה קשה יותר משני ההריונות הקודמים. הגוף כנראה מרגיש שזה לא טבעי. אבל השם ידע שאין לי המון סבלנות למצווה הזאת, אז נקלטתי מהר"
גלעד, בן זוגה, היה ידיד של שרה. דרכו שרה ותומר הכירו אחת את השנייה בשנת 2010, ושני הזוגות נהגו לצאת יחד ברביעייה. תומר היא מורה, מנחת קבוצות ומלמדת בבתי מדרש. היא גדלה בגוש עציון, בתם הבכורה מבין שישה של הרב ד"ר ברוך קהת ושל פרופ' חנה קהת, מייסדת 'קולך', ארגון פמיניסטי דתי. תומר וגלעד הורים לארבעה (10, 8, 4 ושנתיים) ובשנתיים האחרונות הם בשליחות בברזיל מטעם ההסתדרות הציונית.
איך צץ הרעיון להיות פונדקאית של שרה?
"היא כתבה בווטסאפ שהיא ולירן מחפשים פונדקאית, ורציתי ללכת על זה. פונדקאות נראתה לי דבר מסעיר, מעניין, גדול מהחיים. ידעתי שאם אהיה פונדקאית ארגיש שעשיתי משהו טוב בחיים.
"לא הייתי ילדה שאמרה 'אני רוצה להיות אמא'. לא אהבתי להחזיק תינוקות אף פעם, חוץ מאת שלי, ואף פעם לא חשבתי על זה לפני שהפכתי לאמא. הרגשתי שאני מבורכת בחיים טפו טפו. הייתה לי השראה מאמא שלי, שתמיד משנה את העולם, ורציתי לעשות משהו חשוב בעצמי״.
כמה הכסף היה שיקול?
״התשלום הקבוע והלא רשמי בישראל לפונדקאית הוא 165 אלף שקל. הייתה מחשבה שזה יכול להיות נחמד, לא סכום משנה חיים. בשביל סכום כזה את לא מסכנת את הרחם שלך. בתהליך הביורוקרטי את חותמת על כך שאת עלולה למות. אין ביטוח לזה. היריון ולידה זה מסוכן".
שרה: ״אני ממש בעד להגביל בחוק את הסכום, כדי שלא יֵצא מצב שהסכום יהיה גבוה ונשים יבואו רק בגלל הכסף".
תומר: ״בסופו של דבר, זוג ההורים מוציא הרבה יותר על הרופאים ועל התרופות ועל המון דברים אחרים״.
תומר, כשהפכת לפונדקאית כבר היו לך שני ילדים בבית. שקלת להמתין עד סיום הילודה שלך?
"היה אפשר להגיד לי, ׳סיימי קודם את הילדים שלך ואז תעשי ילדים לאחרים׳, אבל ידעתי שבגיל 40-35 כבר יהיה לי קשה לסחוב היריון״.
עם התובנה הזו, שעכשיו זה הזמן המתאים ביותר, קבעו שני הזוגות פגישה. תומר הציעה רשמית לשרה ללכת על זה. ״שרה ולירן הסבירו לנו מה זה אומר כדי שנבין שזה עניין רציני", נזכרת תומר, "וגם סיפרו לנו על שי ושלחו אותנו לחשוב אם אנחנו באמת רוצים את זה״.
שרה: ״בעקבות ההפלה של דקלה היה לי חשש מהעתיד, כי לא ידענו. אולי זו בכלל בעיה גנטית, ואז גם תומר תעבור הפלה? הרגשתי אשמה וגם תחושה שאולי אני לא מקרה שמצדיק פונדקאות, כי אין לי בעיה ברחם״.
עברה חצי שנה עד שיצאתם לדרך.
תומר: ״לקח לנו זמן כי נולד לי אחיין ופתאום חשבנו שאולי אנחנו כן רוצים עוד ילד לפני כן. גם שרה ולירן אמרו שהם לא בלחץ, אבל אחרי כמה שבועות הבנו שאנחנו לא יכולים ולא פנויים להביא עוד ילד שלנו, הייתה לנו כאפה של שני ילדים בהפרשים קטנים. אז אחרי כמה חודשים אמרנו לשרה, ׳בואו נתחיל, מה צריך מבחינת הביורוקרטיה?׳".
אילו תגובות קיבלת מהסביבה על נכונותך להיות פונדקאית?
״היו כאלה שלא קיבלו את זה בכזו עליזות. היה מוזר להם. להורים שלי לא סיפרנו בהתחלה. זה היה מורכב כי לא מקובל שאישה נשואה תעשה את זה, והיינו צריכים לברר את הפן ההלכתי (שהסתדר בסוף). אך מראש ידעתי, פונדקאות היא כזה מעשה חסד גדול, שאנחנו נמצא דרך. אמא שלי מאוד פמיניסטית וקצת חששתי מהתגובה שלה. ידעתי שהיא נגד פונדקאות. שיתפתי אותה בשלב מאוחר יותר של התהליך. היא דאגה לי, אך קיבלה את זה. היא ראתה שזה אחרת מבעבר. פעם בישראל באמת נשים חלשות היו עושות את זה. היום זה כבר לא כך״.
שרה: ״גם אני קצת חששתי משיפוטיות. אני מסתובבת בעולמות הפמיניסטיים, ואני מעריכה מאוד את אמא של תומר. חששתי שאולי היא תראה את זה כמשהו שהוא מנצל או לא בסדר".
היה רגע בתהליך שאת זוכרת במיוחד?
תומר: ״תהליך ההחזרה של העוברית היה מהיר. היה רגע שאמרתי, 'זהו? עכשיו זה מתחיל? עוד כמה שבועות תהיה בדיקת דופק?'.
"ואני אגיד משהו על פונדקאות דרך דוגמה אחרת. אנחנו עכשיו בשליחות בברזיל, והבנתי שחלק מהחוויה שלנו כשליחים פה זה להיות כמו עולים חדשים. אנחנו לא יודעים את השפה, הילדים יודעים יותר טוב מאיתנו. אנחנו בחוויה של זרוּת, אבל זה שווה את המחיר כי אנחנו כאן כדי להיות הגשר הזה בין ישראל לתפוצות. אנחנו לוקחים על עצמנו קצת לחוות מה שהם מרגישים, ואני חושבת שזו אותה חוויה, להבדיל - הפונדקאית אומרת לאמא, ׳אני עכשיו אהיה במקומך׳".
תומר: "בהתחלה לא סיפרנו להורים שלי על הפונדקאות. היינו צריכים לברר את הפן ההלכתי. אך מראש ידעתי שפונדקאות היא כזה מעשה חסד גדול, שאנחנו נמצא דרך"
שרה ולירן ליוו אתכם בבדיקות לאורך ההיריון?
תומר: ״כן. בבדיקת הדופק - בשבילנו זה תמיד היה רגע שמח, ברוך השם - שרה ולירן היו ממש לחוצים. הם בכלל לא רצו להיכנס לחדר. דרכם הבנו גלעד ואני שבשביל אנשים מסוימים בדיקת הדופק היא רגע ממש מפחיד".
שרה, כמה הצלחת ליהנות מההיריון של תומר? אילו רגשות עלו בך בתהליך הזה?
״הפונדקאות הגיעה כשאני עוד עיבדתי את הזהות האימהית שלי, כי לקח לי זמן אחרי האימוץ של שי. עדיין לא הבנתי לגמרי איך אני מתמודדת עם ילד אחד, אז איך אני מתמודדת עם שניים? הייתה גם התרגשות והיה כמובן מתח שהכול יהיה בסדר בהיריון, שלא יקרה שום דבר לתומר. זה הלחיץ אותי יותר מאשר שתהיה הפלה. כל שלב שהגענו אליו בהיריון היה הפתעה משמחת לטובה״.
תומר: ״בקורונה שרה התגנבה עד היישוב שלנו (גרנו אז בנופי פרת) בשביל להביא לי כריות יפניות מיוחדות מחנות יוקרתית מתל אביב, כדי שאצליח לישון, כי לא הצלחתי. היא הגיעה עד פתח הבית, באה במיוחד מיפו, ורק מסרה לי את הכריות והלכה. היא פחדה להיכנס אלינו הביתה, למרות שאנחנו גרים בשכונה על גבעה ואצלנו הקורונה עברה בטוב, במקום עם טבע פתוח".
איך עבר עלייך ההיריון?
"קשה יותר משני ההריונות הקודמים שלי. כנראה הגוף מרגיש שזה לא טבעי. עשינו את הפרוטוקול הכי טבעי שאפשר עם הכי פחות הורמונים. השם ידע שאין לי המון סבלנות למצווה הזאת (צוחקת), אז נקלטתי מהר והכול הלך חלק, ובכל זאת החודש האחרון היה ממש קשה. דמיינתי את הרגע שאני נותנת את התינוקת להורים שלה וכמה מרגש זה יהיה".
הלידה: קיסרי לא מתוכנן
בחודש מאי 2020 נולדה רעות בניתוח קיסרי בבית החולים הדסה הר הצופים. ״היא הייתה במצב לא יציב וכל הזמן הסתובבה בתוך הרחם והראש היה הפוך״, נזכרת תומר. ״רופאת הנשים שלנו אמרה: ׳תעשי היפוך עובר, תדעו שהראש למטה וישר תלכי ללדת עם זירוז׳. זה מה שעשינו".
למה הלידה הסתיימה בקיסרי?
תומר: ״הלידה הייתה ארוכה ולא התקדמה, ופתאום כשהיא התחילה להתקדם נכנסו המון אנשים לחדר ופשוט העיפו אותי לאלונקה והכניסו אותי לחדר ניתוח כי הייתה ירידה משמעותית בדופק. כך זה נגמר בניתוח קיסרי שהכי לא רציתי. זו חוויה נוראית. הייתי בחדר הניתוח, בלי שרה ולירן ובלי גלעד ובלי הדולה שהייתה איתנו. הרגע המרגש שדמיינתי הפך לחוויה קשה וקצת טראומטית. לקח לי זמן להתאושש".
שרה, איפה את היית באותם רגעים?
"בלחץ מטורף! גם דאגנו לתומר וגם בעצמנו כבר חווינו לידה שהסתיימה לא טוב. הרגשתי אשמה על מה שתומר עוברת. עמדנו שם בחוץ, אני, לירן, גלעד, ושמענו אותה צועקת".
שרה: "אחת ההמלצות למאמצים היא להתרחק ממשפחה וחברים כדי לא לבלבל את התינוק בתקופת ההיקשרות. זה מה שעשינו, והיינו לבד. זו עצה גרועה"
תומר: ״עוד לפני שנכנסתי לניתוח לא הצלחתי לנשום מרוב לחץ כי אחת הרופאות אמרה לי שבדקו את אחוז החמצן בדם של התינוקת, ואלה היו ממש רגעים אחרונים לפני פגיעה מוחית. היה ממש חשוב להוציא אותה".
שרה: ״לא ידעתי את זה עד עכשיו. אף אחד לא אמר לי״.
תומר: ״טוב שלא ידעת. כשהרופאה סיפרה לי על כך, זה עזר לי להבין שבאמת לא הייתה ברירה אלא לנתח״.
תומר, מתי ראית את התינוקת?
״היו כמה ימים שלא דיברתי עם אף אחד. הייתי כל כך כאובה ומבואסת מהלידה, שהייתי צריכה רגע זמן להבין מה קרה לי. היחידים שנכנסו אליי היו אמא שלי וגלעד, לקח לי זמן להחלים. מעולם לא התחרטתי על כך, רק חששתי שכל הלידות הבאות גם יהיו קיסריות כי משהו בגוף שלי נפגע. דווקא אמא שלי, שבהתחלה היה לה קשה, היא זאת שאמרה לי, ׳די, תפסיקי, לא מצטערים על מעשים טובים שעושים, ויהיה בסדר׳. היא ממש ניחמה אותי. אחר כך הרגשתי רע שלקחתי את זה כל כך קשה והייתי דרמטית עם הקיסרי. חששתי שזה יגרום לשרה לא לעשות עוד תהליך כזה".
שרה: ״ואני נורא רציתי לכבד את המרחב של תומר, כי בימים הראשונים האלה ידעתי שקשה לה ופחדתי שנגרם לה נזק בריאותי״.
כאשר חגגו שרה ולירן את הולדת הבת בזום, בשל מגבלות הקורונה, סיפרה שרה שבחרו בשם רעות בשל החברות שהפגינה תומר, שבזכותה התאפשרה לידה פונדקאית בישראל. ״כששרה אמרה את זה, הילדים שלנו עשו כל כך הרבה רעש, אז לא שמענו את זה", נזכרת תומר. "בלילה שאחר כך, כשהיה שקט בבית, שמענו את הזום שוב, וממש התחלנו לבכות, בעלי ואני. זה היה רגע מרגש".
לפני ארבע שנים נולד בנה השלישי של תומר בלידה טבעית. ״רק אז הפחד שלי נרגע״, היא מודה. גם שרה מודה שחשה הקלה. "זה היה בשבילי רגע שנשמתי בו״.
תומר: ״היו כמה ימים שלא דיברתי עם אף אחד. הייתי כל כך כאובה ומבואסת מהלידה, שהייתי צריכה רגע זמן להבין מה קרה לי. היחידים שנכנסו אליי היו אמא שלי וגלעד, לקח לי זמן להחלים"
יש לכן תובנות לנשים אחרות?
תומר: ״צמחתי מהפונדקאות. בכל הפורומים של הפונדקאיות שקראתי, כולן סיפרו שאחרי הלידה הן ממש ריחפו מרוב אושר. בשבילי הלידה לא הייתה רגע של ריחוף באוויר, והבנתי שכל אחת והסיפור שלה. יש לך איזה דמיון בראש, אבל אין ערובה. בסופו של דבר כן עברתי תהליך חזק שהוביל אותי לצמיחה אישית גדולה. לא הייתי מוותרת אפילו על הלידה הקשוחה בדיעבד.
"צריך גם לומר שכל החוויה הזו, שאת מסכימה להיות בלי הילד אחרי הלידה, היא קשה רגשית. הפסיכולוגית שלי אמרה לי, ׳אם זה לא היה קשה לך, זה היה מוזר׳. גם גלעד היה שותף בתהליך. זה לא משהו שעושים לבד".
שרה: ״זו גם הסיבה שממש רציתי לעשות את זה עם תומר, כי דמיינתי שאם יהיו אתגרים, נוכל לעבור אותם ביחד. פונדקאות היא סוג של זוגיות״.
שרה, את חושבת על עוד ילדים?
״ללירן ולי עדיין יש שלושה עוברים מוקפאים, אבל כרגע אנחנו מרגישים שטוב לנו להיות משפחה של ארבע נפשות״.
המטרה: שינוי
את הניסיון שצברה בתהליך מנתבת היום שרה לסיוע לאחרות. במסגרת היוזמה האזרחית "פורום הקוד האתי לפונדקאות בישראל", שהיא הייתה שותפה לה יחד עם אנשי מקצוע מתחומים שונים, פורסמו עקרונות היסוד בתחום (אפשר לקרוא אותם באתר surrogacyethicsil.org). ״נוצר קשר ביני ובין קבוצה של נשים שהיו פונדקאיות, כדי לפעול למענן, כי היו כמה מקרים מאוד בעייתיים בארץ", היא מספרת. "הבעיה הגדולה היא שלכאורה משרד הבריאות מפקח על כל תהליך הפונדקאות. אנחנו המדינה היחידה שבה כל חוזה פונדקאות עובר אישור ומראיינים גם את האישה, מוודאים שאף אחד לא מפעיל עליה לחצים, ויש שיחה עם פסיכולוג. אבל מרגע שהחוזה מאושר, אין שום מגע או פיקוח. גם הסוכנויות עצמן לא מפוקחות, ואני ליוויתי את 'משפט הפונדקאיות', קבוצה של פונדקאיות אקטיביסטיות שנתבעו בתביעת דיבה משום שדיברו בקבוצת פייסבוק סגורה נגד סוכנות פונדקאות ספציפית. הסוכנות תבעה אותן (על לשון הרע), ובית המשפט פסק שעליהן לשלם פיצויים לסוכנות. אני לא יכולה להגיד כמה זה מכעיס אותי, כי השתקה של פונדקאיות בקבוצה סגורה היא פתח לבעיות אתיות קשות, ואני לא מבינה איך משרד הבריאות לא בא להגנתן״.
