עבור חנה ג'האן פרוז (54), חוקרת במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב וזמרת, החדשות האחרונות מהחזית האיראנית הן לא רק כותרות בעיתון, הן סגירת מעגל אישית. "זה אושר גדול, שחר של יום חדש", היא אומרת. "מותו של ח'מינאי הוא כמו כתם על העולם כולו שהתנקה. חומיני היה רשע מרושע, אבל חמינאי הגדיל לעשות ואמלל ועינה את בני העם שלו במשך שנים".
לאן איראן הולכת עכשיו?
"זה לא שהורידו את ראש הנחש ואיראן הופכת חופשית. זה עדיין מורכב ויש להם עוד דרך לעשות. אחד כמו ח'מינאי, שהיה בן 86, בוודאי השאיר אחריו צוואה, אולי הבן שלו ימשיך אותו, אולי מישהו ממשמרות המהפכה. הם לא יוותרו בקלות, כמעט כל אוצרות איראן מופקדות בידיים של הקבוצה הזו, שהתפקיד שלה הוא לשמור על המהפכה ולא לשמור על העם".
מה הקולות שנשמעים בעם?
"הם עדיין מפוחדים, זה כמו מישהו ששחררו אותו והוא לא יודע מה לעשות עם החופש ואיך מתנהגים. ראינו איך העם הזה גיבור ואיך הוא יצא בידיים חשופות לרחובות כי נמאס להם, נמאס לעם שאין לו מה לאכול ואין מים, בעוד הם חיים במדינה שהיא אחת העשירות באוצרות טבע".
ג'האן פרוז (בת דודתה של ריטה) משתפת ברשתות החברתיות שלה לאלפי עוקביה מהארץ ומהעולם תובנות על המתרחש באיראן ולעתים פונה לעם האיראני בפרסית. "אני מקבלת פניות מתוך איראן אבל לא מגיבה, כי בכל זאת מדובר במדינת אויב", היא אומרת. מאז חיסול חמינאי גולים איראנים מכל העולם כותבים לה בהתרגשות. "הם אומרים לי 'תמסרי תודה רבה לעם בישראל'. זה מאוד משמח".
היא נולדה בטהרן לסוחר בדים בבזאר המקומי, אותו בזאר שממנו יצאו ההפגנות האחרונות נגד המשטר שחוללו הכול. ב־1979, כשח'מינאי עלה לשלטון, היא הייתה ילדה שראתה את איראן הופכת למקום של אומללות. אחר כך התחילה מלחמת איראן־עיראק, והמצב הפך בלתי נסבל. "היו לוקחים נערים בני 12, שמים על הצוואר שלהם מפתח פלסטיק, כביכול מפתח לגן עדן, ושולחים אותם לשדות מוקשים כדי שיתפוצצו והחיילים יוכלו להיכנס", היא מספרת.
כשהייתה בת 12, הבין אביה שהחיים כיהודים באיראן הפכו לבלתי אפשריים. הם נמלטו במסע מפרך שהתחיל במשאיות לפקיסטן. "הרבה שוחד שולם בדרך והרבה דמעות של אמא שלי", היא אומרת. מפקיסטן הם עברו לצרפת ומשם לישראל. הקליטה לא הייתה פשוטה. "בלי שפה, בלי אפשרויות, את הופכת אוטומטית להורה של ההורים שלך". היא זוכרת רגע משפיל, "אבא שלי הגיע לרשום אותי לתיכון אהל שם ברמת גן וביקש הנחה, ואני זוכרת את המזכירה אומרת לו 'אדוני, פה זה לא שוק'". כיום, כסגירת מעגל נוספת, היא מלמדת לימודי איראן ואת השפה הפרסית באותו בית ספר בדיוק. "לפני שהתחלתי ללמד, חשבתי על אבא שלי שנפטר, ואמרתי לו 'אבא, אני נכנסת לאהל שם ולא סתם, משלמים לי כדי ללמד".
למרות שהיא חיה בישראל עשרות שנים, ג'האן פרוז עדיין אומרת "אנחנו" כשהיא מדברת על איראן. משימת חייה היא להפריד בתודעה הישראלית בין המשטר האכזרי ובין העם והתרבות המפוארת. "איראן היא אוצר תרבותי בן 2,500 שנה. המטרה שלי במוזיקה ובמחקר היא להיות גשר", היא אומרת. במחקריה האחרונים היא חושפת את הצדדים הכואבים של איראן שהתקשורת לא מראה: שבעה מיליון ילדי רחוב שמסייעים לפרנסת המשפחה בעבודות בזנות ומכירת סמים, ואת המתאבקים, גיבורי התרבות העממיים, שיצאו נגד המשטר.
כשהיא נשאלת על עתיד ההנהגה, היא מזכירה את בנו של השאה שחי בגלות, אך נשארת סקפטית: "כדמות וסמל אני מקווה שהוא יוכל לאחד את העם, אבל אני לא יודעת כמה הוא יכול להיות מנהיג. הוא אדם שחי על זרי הדפנה של אבא שלו", היא אומרת. "העם עדיין לא הרים ידיים ורוצה לחבוק את החופש שלו. השאלה הגדולה היא מי ינהיג, אבל קודם כול, שהעם יצא לרחובות".
