אחרי שיסתיים מונדיאל 2026, שבו היא כתבת שטח ומנחה על הדשא עבור כאן 11, מתכננת שני בלאט לנסוע לבקר את אבא שלה, מאמן־העל דיוויד בלאט, בארצות הברית. "הוא חי בצ'רלסטון, דרום קרוליינה", היא מספרת. "ההורים שלי כבר לא ביחד, ואבא עבר לשם גם בגלל הטיפולים שיש לו במחלת הטרשת. הוא מוקף בחברים טובים שעוזרים לו, ואנחנו מדברים איתו על בסיס יומי".
השיחות האלה, גם בפייס־טיים, כוללות עצות מקצועיות עבור שני (33), מאמנת כושר, שפרט לשידור המונדיאל היא שדרנית קווים ומנחת התוכנית "ארץ הכדורסל" בערוץ הספורט בחמש השנים האחרונות ואחת מהמנחות של הפודקאסט EuroLeague & Friends. במונדיאל, שמשודר בכל הפלטפורמות הדיגיטליות של כאן 11 (באתר, במובייל, באפליקציית הטלוויזיות החכמות ובכאן BOX) היא משמשת ככתבת שטח. ״זה אירוע עצום", היא מתלהבת, "אני מביאה את כל הבאזז והכיף שקורה מסביב ופורצת לשידורים של טל ברמן, שנמצא באולפן בישראל. מבחינת הקריירה שלי זו קפיצת מדרגה, טפו טפו טפו. המונדיאל זה אירוע גדול שצופים בו גם אנשים שאין להם מושג בכדורגל. המטרה שלי היא להנגיש אותו בצורה הכי מגניבה".
מעברים בין מדינות
כשהיא לא במונדיאל היא מתגוררת במגדל תל אביבי שבו גרים בני משפחתה בקומות שונות. אמה, כנרת, היא בעלת חברת נדל״ן הפועלת בארצות הברית. אחותה התאומה עדי היא רואת חשבון, נשואה ואם לילד. אחיה תמיר (29) הוא שחקן בנבחרת ישראל בכדורסל ובמכבי תל אביב, נשוי ואב לשניים. אחותה אלה (28) היא דוקטורנטית לסייבר ב"רייכמן" ועוזרת הוראה.
הבית שגדלה בו נשם וחלם ספורט וכדורסל, והמשפחה נדדה בעקבות הקריירה של אביה. בשש השנים הראשונות לחייה גרה בבית הלל בצפון, משם עברו לבית יהושע לשש שנים נוספות. בגיל 12 עברו לאיטליה, אחרי שנה עקרו לטורקיה ומשם לרוסיה - בכל פעם אימן אביה בקבוצה אחרת. כשהייתה בת 15 חזרו ארצה לבית יפה באבן יהודה ובהמשך עברו להרצליה ולתל אביב.
"חשבנו שלאבא יש משהו בגב והוא נותח. בדרך חזרה מבית החולים הוא אמר לי, ׳זה לא הגב. אני מרגיש שזה משהו אחר׳"
״היה קשה מאוד לנדוד ממקום למקום במשך שנים״, היא מודה. ״אבל לשמחתי אני אחות תאומה ואנחנו ארבעה אחים, אז היינו ביחד וזה עזר לנו להסתכל על זה כעל הרפתקה. החיים שלי היו עמוסים במעברים בין בתי ספר, תרבויות ומדינות. אז היום אני מסתכלת על זה בהודיה ענקית. וואו, איזו פאקינג חוויה. ידעתי להתמודד עם זה בזכות המשפחה שלי שהיא כל כך תומכת ועוטפת".
ובכל זאת, זה לא פשוט לימודית וחברתית.
"מבחינה לימודית לא היה לי קל. חברתית מצאתי את עצמי דרך קבוצות ספורט או תיאטרון בבתי הספר. היה לי קל להתחבר עם אנשים. החיים האלה עיצבו אותי כאדם".
בגיל 18, כבר בישראל, התקבלה לערוץ הספורט כעוזרת הפקה. אחרי שסיימה שירות צבאי כמדריכת כושר קרבית טיילה במרכז אמריקה וקוסטה ריקה, וחזרה לארץ לבקשת אביה כדי להתחיל תואר במִנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן. היא שבה לערוץ הספורט לתפקיד מפיקה של אתר הערוץ והשתלבה ככתבת קווים ומפיקת שידורים, נטשה לטובת הלימודים וקורס מדריכי אימון גופני ושוב חזרה בהמשך. במשך עשור עבדה כמאמנת בחברת ״שחקן אמיתי״ (של עידן אבשלום ובשותפות הוריה), שם ספורטאים בתחילת דרכם קיבלו הכוונה, ייעוץ תזונתי ואימונים במטרה למקסם את יכולותיהם. "בשנה האחרונה הפסקתי לאמן ספורטאים", היא אומרת, "כי הרגשתי שאני רוצה לנתב את האנרגיות שלי נטו לטלוויזיה, לתקשורת, לדברים שאני באמת רואה את עצמי מתקדמת בהם״.
להיות הבת של דיוויד בלאט, כמה זה מחייב?
״מגיל צעיר שיחקתי כדורסל וכדורגל והתחריתי באתלטיקה קלה. גדלתי בבית שבו הכול היה מותר, אבל ברור שלא היה בבית מאגר של ממתקים ודברים לא בריאים ואוכל מעובד. אמא מבשלת מדהים אוכל בריא. הייתה לנו משמעת כחלק מאורח החיים שלנו. אף פעם לא היינו קיצוניים לפה או לפה, הכול היה מאוזן. חברתית תמיד הבית שלנו היה מלא באנשים. שחקני כדורסל היו באים ויושבים ושותים".
יש מישהו שאת זוכרת במיוחד?
"(צוחקת) כשהייתי ילדה הייתי ממש מאוהבת ביותם הלפרין. היה לי עליו 'קראש' של ילדה בת 12-11. פעם אחת היינו כולנו באיזה אירוע, היו שירים שקטים ורקדתי איתו סלואו בעיניים מצועפות (צוחקת). עד היום אני נזכרת בזה וצוחקת. היום הוא מאמן את הנוער של מכבי תל אביב. לא מזמן הזמנתי אותו להתראיין בתוכנית שלי בערוץ הספורט, אבל בסוף זה לא קרה. הקראש עבר, אני יכולה להיות מראיינת אובייקטיבית".
"היה קשה לנדוד בילדות ממקום למקום. מבחינה לימודית לא היה לי קל, מבחינה חברתית מצאתי את עצמי דרך קבוצות ספורט"
הכרת שחקני כדורסל לדורותיהם. מה הופך בעינייך ספורטאי מוכשר לכוכב?
"משמעת עצמית, היכולת לנפות החוצה רעשי רקע והסחות דעת וגם התשוקה הזו שגורמת לך לעוף ולהיות הכי טוב. יש באנגלית מונח שנקרא Locked in: להיות נעול על משהו. לדני אבדיה היה את זה מגיל צעיר. הוא תותח־על! ראיתי את התכונה הזו גם אצל אחי. מגיל חמש הוא ידע שכדורסל זה מה שהוא הולך לעשות כל חייו, ומאותו רגע פשוט לא זז ימינה ושמאלה, רק לעבר המטרה".
איזה טיפ קיבלת מאבא?
"לפני כל שידור גדול התקשרתי אליו וביקשתי שיתדרך אותי. הוא תמיד אמר, 'תהיי את, ותהיי ערנית כל הזמן למה שקורה מסביב, כדי לשאול שאלות ולהתעניין'".
הקריירה שלו כמאמן ידעה רגעי שיא ורגעי שפל. איך אתם בבית התמודדתם עם זה?
"ברור שזה תמיד נגע בנו. כשהוא הפסיד, גם לנו היה עצוב. מבחינתנו תמיד הגיע לו לנצח, כי הוא הכי תותח ואין עליו. אבל ההורים שלי ובעיקר אמא שלי עשו את ההפרדה הזאת בצורה טובה. הם אף פעם לא נתנו לנו להרגיש את הדיכאון הזה למשך זמן ממושך. זה היה יום־יומיים״.
בקיץ 2005 היה רגע מאתגר בחיי המשפחה כאשר בלאט נבחר לאמן את נבחרת ישראל, אבל לא קיבל את התפקיד בפועל משום שלא הייתה בידיו תעודת מאמן רשמית מווינגייט כנדרש. הוא עבר לאמן את נבחרת רוסיה וזכה איתה באליפות אירופה ב־2007.
״אותי אישית הסיפור הזה עצבן ותסכל. אבא שלי הוא הבן אדם הכי ישראלי והכי מקצוען, ובגלל ביורוקרטיות ועניינים שאני לא ממש מבינה בהם, לא נתנו לו את האפשרות לקחת את המושכות של הנבחרת. זה נראה לי ממש דבילי והעציב אותי״.
אמך כנרת ניהלה את המשפחה ואת הקריירה של אבא ביד רמה.
"היא עמוד התווך של הבית, כמו ציפור שעוטפת את הגוזלים שלה. שומרת, מגוננת, יודעת להגיד את הדבר הנכון. היא מודל לחיקוי - מה שהיא עשתה עם אבא שלי וגם מה שהיא עושה עם תמיר ואיך שהיא מנהלת את כל המערכת הזאת של ארבעה ילדים ועסק מצליח. היא גם עברה בתים ומדינות עם ארבעה ילדים, דברים מטורפים, וכשהיא עשתה אותם זה נראה קל".
ריגושים כל היום
באוגוסט 2019 חשף דיוויד בלאט (67) שאובחן עם טרשת נפוצה. ״המחלה של אבא הגיעה לתודעה שלנו באיטיות״, היא משחזרת. ״הוא סבל מכל מיני דברים ואף אחד לא באמת הצליח לפענח מה יש לו. הוא היה בקליבלנד, אימן שם ב־NBA והיה לו לחץ מטורף. הם היו קבוצה בינונית ופתאום לברון ג׳יימס הגיע ואמר, 'יאללה, אנחנו רצים לאליפות'. זו הייתה אמורה להיות קבוצה בלי שאיפות לזכות באליפות, אבל כשלברון החליט שהוא משחק שם, הדברים השתנו ב־180 מעלות. כמה שאבא שלי הוא מאמן גדול, זה לא פשוט להיכנס לליגה הטובה בעולם. זה כנראה הדליק את המחלה. הוא היה שם לבד, אנחנו לא עברנו לגור איתו בקליבלנד. בהתחלה הוא התלונן שהוא מרגיש קצת חוסר איזון ולאט־לאט זה גבר, עד למצב שהיה לו ממש קשה לעמוד ישר. פתאום במשחקים הוא נפל, ולא הבנו מה יש לו. חשבנו שזה משהו בגב והוא עבר ניתוח בגב. אני לא אשכח את הנסיעה מבית החולים אחרי הניתוח. נהגתי והוא אמר לי, ׳שני, זה לא הגב. אני מרגיש שזה משהו אחר׳. בדיעבד זה היה נכון. עשו לו בדיקות מקיפות, וכשאמרו טרשת נפוצה, זה היה כמו סכין בלב".
גם עבורו?
"כשהוא הבין מה יש לו, עדיין הכול היה קצת באפלה. זו מחלה שאין לה ממש תרופה, רק פתרונות שיכולים לעצור את ההתקדמות. היא יכולה לפגוש אותך בהרבה מקומות בגוף. אצל אבא המחלה התחילה בגפיים ונשארה בגפיים. תודה לאל שזה לא זלג לעוד מקומות. כמובן, זו הייתה מכה רצינית. אבא שלי, למרות שהיה לו קשה, אף פעם לא נתן לנו, הילדים, להרגיש את הקושי. מולנו הוא לא רצה להרוס את הדמות של האבא החזק ששומר עלינו. אבל אני ראיתי את הקשיים ולא הייתי צריכה שהוא ידבר עליהם".
והיום?
"עד היום קשה לי לראות אותו בסיטואציות שבהן הוא לא מה שהיה. ראינו דמות אחת כל החיים: אבא שעומד על הרגליים, ג'נטלמן, מושא לגאווה. הוא הבין בהדרגה שהוא לא באמת יכול ללכת, ונאלץ להפסיק לאמן. זה היה כל עולמו. פעם שאלתי אותו: 'אם לא הייתה לך המחלה, היית חוזר לאמן?', והוא ענה 'כן'. הוא לא נהיה צעיר יותר, וזה מוסיף רובד שהוא, אפשר להגיד, קצת עצוב. אבל הוא בעשייה, עובד בייעוץ מקצועי לנבחרת קנדה בכדורסל ובייעוצי מנהלים וחברות.
"העובדה שהוא גר בארצות הברית מאפשרת לו לדאוג לעצמו, כי יש שם מרכז טיפולים חדשני יותר והוא תחת המון השגחה רפואית. יש בן אדם שבא אליו הביתה ועושה לו את הבדיקות שהוא צריך, והוא מדבר עם המון אנשים שחלו בטרשת ועוזר להם. הוא היה ונשאר בן אדם של אנשים, ועד היום אני מקבלת הודעות ממעריצים שלו שהיה ביניהם מפגש קטן, מילה אחת שאבא שלי אמר להם שהשפיעה עליהם לכל החיים. יש הרבה סטריאוטיפים על מאמן, ואבא שלי הביא נוף אחר לכל הענף".
לפני שלוש שנים הוא זכה להדליק משואה.
״בחזרה הגנרלית הוא כבר התקשה לעמוד וסידרו הכול כדי שיהיה לו הכי קל בעולם. שמו לו כיסא ליד העמדה בטקס. כשהוא נאם, הוא הראה לכולם את האצילות שלו. הוא התרגש אבל לא בכה. גבר צעיר שעלה לישראל בגיל 22, ובסוף הוא עומד אחרי עשרות שנים ומשיא משואה, זו סגירת מעגל מטורפת מבחינתו. אני פרצתי בבכי. אני חושבת על זה עכשיו ויכולה לבכות״.
"שאלתי את אבא: 'אם לא הייתה המחלה, היית חוזר לאמן?', והוא ענה 'כן'. הוא עובד כיועץ, העובדה שהוא גר בארצות הברית מאפשרת לו לדאוג לעצמו"
אבל הוא תמיד נשאר מאופק ואסוף.
"נכון. ראיתי אותו רק פעם אחת בחיי משוחרר ממש, באליפות עם הקבוצה שאימן בטורקיה. יצאנו איתו, אחותי התאומה ואני, עם כל השחקנים לחגוג. אבא עישן סיגר, כל שחקן שניגש אליו הרים איתו שוט. הייתי מתבגרת ולא ראיתי אותו ככה קודם. ראיתי בו צד נינוח ואפילו קצת ילדותי (צוחקת). למזלנו הייתה לנו מונית והוא לא נהג הביתה״.
ולך יש מישהו שמחכה בבית שתחזרי?
״את רוצה את דו״ח הרווקות שלי? (צוחקת). אני רווקה בערך שנתיים. הזוגיות האחרונה שלי הסתיימה כי לא הייתה התאמה בינינו והבנו את זה כשעברנו לגור ביחד, אבל יש לי הרבה כבוד אליו. אז כן, אנשים שואלים אותי, 'מה? איך את רווקה?'. אבל כיף להיות רווקה. אני מפוקסת בקריירה שלי, בחלומות האישיים שלי, אני באיזשהו מקום לא נותנת מקום לזוגיות, להיות פגיעה וחשופה. אני לא רוצה כרגע
"אני צריכה שבן הזוג שלי יהיה מישהו מיוחד, שלא ירגיש לי כמעין מעמסה על החיים או נטל שצריך לתת לו תשומת לב יתרה. אני מאחלת לעצמי מישהו שיבוא וישתלב בחיים שלי ושאני אשתלב בחיים שלו. בן אדם שחי על ריגושים מסוימים. אין מה לעשות, גדלתי בבית שבו כל היום אני רק בריגושים. זה פוגש אותי גם בדברים כאלה, אבל אני מאמינה שיגיע הזמן שארצה להתיישב״.
5 שאלות על המונדיאל
מי לדעתך תזכה?
"ספרד".
בעד מי את?
"ארגנטינה, גם כי אני אוהבת את מסי וגם כי הם אוהבי ישראל".
גמר חלומי מבחינתך?
"ארגנטינה מול פורטוגל. לראות את מסי ורונאלדו בפעם האחרונה במונדיאל, זה נראה לי הסיפור הגדול. זה סוף עידן".
אילו כדורגלנים את חולמת לראיין ומה תשאלי אותם?
"את ליונל מסי הייתי שואלת איך זה מרגיש לשחק במונדיאל האחרון. את הארי קיין מאנגליה הייתי שואלת איך תצליחו להביא את הגביע לאנגליה, הרי לא זכיתם בו 60 שנה. את לאמין ימאל, הכוכב הצעיר של ספרד, הייתי שואלת מה גרם לך להניף דגל פלסטין ונכנסת איתו לדיון עמוק על הסכסוך וגורמת לו לחזור בו כי הוא לא יודע כלום מהחיים שלו".
ואיזו קבוצת כדורגל את אוהדת בארץ?
"אני לא אוהדת, אני ניטרלית!"
