הכול התחיל בוקר אחד, כשד"ר אורניה יפה־ינאי, מבכירות הפסיכולוגיות בארץ, הביטה בשלושת ילדיה הקטנים, וראתה משהו שאף אחד אחר לא הצליח לראות. "הסתכלתי עליהם ואמרתי לבעלי דובי: 'הילדים בדיכאון'", היא מספרת. "הוא הביט עליי בתמיהה ואמר: 'לא יכול להיות ששלושתם בדיכאון יחד, ושנית, אני לא רואה את זה'. אבל אני ראיתי. הלכתי לגננות, שאלתי אותן איך הם בגן, אם הם שמחים. גוני, הבת הבכורה שלי, ישבה בחצר עם אצבע בפה. באותו רגע הבנתי הכול.
"גוני הייתה בדיוק בגיל שבו אחי הקטן נפטר. היא הזכירה לי את עצמי כשהייתי ילדה, שמה אצבע בפה כדי לעצור את הדמעות, כדי לא לבכות ליד ההורים. פסיכולוגים לפעמים סוחבים יתרונות וחסרונות, אבל באותו בוקר הידע הציל אותנו. לא התנפלתי עליהם עם טיפולים. עשיתי את העיבוד הפנימי שלי כדי להבין מה שלי ומה אני משליכה על הילדים שלי, והגעתי למסקנה שזו הייתה השלכה".
אותה ילדה עם האצבע בפה היא היום בת 47, נשואה ואמא לשלושה, תושבת עמק חפר. "כששני ההורים שלך פסיכולוגים דוקטורים, כל המיתוסים נכונים", אומרת גוני ינאי־יצחקי. "אבל התחנה ההיא בגן היא בדיוק המקום שבו למדנו לזהות את השרשרת הבין־דורית. הסיפור הזה מראה איך פצעי העבר של ההורה מונחים על כתפיהם של הילדים, ואיך בעזרת מודעות עמוקה אפשר להפוך את הפצע הזה לשביל של ריפוי".
אנחנו נפגשות לרגל צאת ספרן המשותף "ללכת בשבילי משמעות" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר), שנכתב כדיאלוג מרתק ונוקב בין אם לבת, המנהלות כיום יחד את מרכז "לכל אדם יש שביל". הספר החדש מגיע 25 שנה אחרי ספרה המיתולוגי של אורניה באותו שם, שיצא לאור בשנת 2000 ועודו נמכר באלפי עותקים. אם הספר הראשון הניח את התשתית לפסיכולוגיה התעסוקתית־טיפולית בארץ, הספר החדש לוקח אותנו אל מעמקי הפסיכוגנטיקה התעסוקתית, "המדע שחוקר כיצד הדי־אן־איי המשפחתי, על פחדיו, משאלותיו והחמצותיו, מעצב את הקריירה שלנו", הן מסבירות.
טרגדיה משפחתית
חייה של אורניה (80), תושבת תל אביב, אמא לשלושה, התחילו תחת צל כבד. היא נולדה בסיומה של מלחמת העולם השנייה להורים שעלו מאירופה. "הייתי תקוותם, אך גם המקור והתיקון לאשמתם על כך שנותרו בחיים", היא אומרת. שמה, אורניה, נשזר משמותיהם של שני בני משפחה שנספו בשואה: סבתה אניה ואחיה של אמה, אורן. "לאחר שלמדתי על השתלשלות העניינים של הבאתי לעולם", היא כותבת בספר, "התחזקה בי ההבנה שמחקרים רבים מאששים אותה, והיא שזהויותיו ועשיותיו של האדם מתחילות בטרם היווצרו ברחם אמו".
בילדותה חרב עולמם פעם נוספת. אחיה הקטן חלה בטיי־זקס ונפטר בגיל צעיר. "הוריי הגיבו קשה", היא מספרת. "הם תפסו את הגנטיקה שלי כפגומה. מצד אחד הייתי פגומה, ומצד שני הייתי חייבת להיות כוכבת. כשאת נשארת בת יחידה אחרי ילד שמת, מצפים ממך להיות שווה בשביל שניים".
אורניה: "אבא שלי שנא את המקצוע שלו ועם השנים קלטתי שמשהו פגום באהבה שלו. כשאדם לא ממצה את הפוטנציאל הוא לא יכול לאהוב את עצמו או מישהו אחר"
אביה, ירחמיאל יפה, היה איש חינוך ששנא את עבודתו, לדבריה. בכל פעם שנפתחה שנת הלימודים, רמת הסוכר בדמו הייתה עולה עד כדי צורך באשפוז. "עם השנים קלטתי, גם כאילו ללא קשר לעיסוקו, שמשהו פגום באהבה אצלו", היא כותבת בספרה. "התובנה הכי עמוקה שלי, אחרי שנות דור של טיפול היא פשוטה: כשאדם לא מוצא משמעות, לא ממצה את הפוטנציאל שלו ולא מרגיש שהוא שווה בעולם העשייה - הוא לא יכול לאהוב את עצמו, ואדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב מישהו אחר. מציאת המשמעות היא לא פריווילגיה ולא עניין של קריירה בלבד. היא הבסיס ליכולת האנושית שלנו לאהוב".
מותו של אחיה, לצד התסכול שחווה אביה בחייו המקצועיים, הם המנוע מאחורי האמביציה המטורפת שלה. היא ניגנה בכינור, כתבה, קיבלה את פרס הנשיא, ובשנת 1961, כשהייתה בכיתה י"א, אף כתבו עליה במדור "בת הנעורים" של "לאשה" כנערה מצטיינת. "לא הייתי יפהפיית צמרת, הייתי חרשנית מחץ, אמביציוזית", היא מחייכת. בגיל 26 כבר סיימה דוקטורט בהצטיינות יתרה באוניברסיטת לונדון, חזרה לישראל כפסיכולוגית קלינית בכירה ב"הדסה" ולימדה באוניברסיטה העברית.
ארבע שנים קודם לכן הכירה את דב (דני) ינאי ובגיל 31 השניים התחתנו. "הכרנו באוניברסיטה", היא אומרת. "אני הייתי מתרגלת והוא היה התלמיד שלי, המצטיין מכולם". יחד הם הקימו את "מכון אדם" (כיום אדם־מילוא) והיו הראשונים שהכניסו את הפסיכולוגיה הקלינית לתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית.
"חיינו ועבדנו יחד המון שנים, חשבנו וכתבנו יחד, וזה בסופו של דבר אכל את הזוגיות", מסבירה אורניה את הגירושים מדב. כיום היא חולקת את חייה עם אבנר, שאותו הכירה בזמן שהייתה נשואה. "זה לא שעזבתי, זה פשוט נגמר. דב היה חבר מספיק טוב כדי לדעת ולקבל את זה. בשנים האחרונות הוא גר בבית שלו בקיסריה ואני גרתי בתל אביב. כשהוא קיבל שבץ, הייתי שם כדי לטפל בו. לפני שנתיים הוא נפטר".
פסיכולוגיה לעומת עבודה סוציאלית
בחירתה המקצועית של גוני, בתם הבכורה, שגדלה בבית שבו שני ההורים מנהלים אימפריית אבחון תעסוקתי, לא הייתה פשוטה. "יש לי שני אחים קטנים עם כישורים ברורים מאוד", מספרת גוני. "אחותי למדה עיצוב ותמיד ידעה לצייר יפה, כיום היא מתחילה לימודי טיפול באמנות, ואחי הוא גאון טכנולוגי. ואני? לא הייתי חזקה בלימודים ולא באמנות. הכישרון שלי היה בתחום החברתי־רגשי, אבל לא הרגשתי שזה משהו ממשי שאפשר לתלות על הקיר".
הצבא היווה עבורה "מיני פעימה" תעסוקתית, כששירתה כמש"קית ת"ש בגבעתי. "אהבתי את החוויה של יצירת קשרים, להיות זו ששמים אצלה את המכתבים רגע לפני שהחיילים נכנסים ללבנון", היא נזכרת. כשניצבה בפני ההחלטה מה ללמוד זה היה מפחיד, כמו "חתונה קתולית", היא מתארת ובחרה לעשות תהליך אבחון אצל יועצת חיצונית, ולא אצל הוריה. "בסוף עשיתי את המרד הכי גדול שלי כבת בכורה: הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית ולא פסיכולוגיה".
"בוועדת הקבלה שאלו אותה למה לא פסיכולוגיה, והיא ענתה: 'ראיתם פעם פסיכולוג שבאמת מתעניין בחברה?'", מספרת אורניה.
"עבודה סוציאלית חיברה מבחינתי בין האדם לסביבה שלו, בזמן שפסיכולוגיה מתעסקת רק באדם", מפרטת גוני.
היא נהייתה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. נקודת המפנה הגיעה דרך קליניקת הטיפול הזוגי. "הגיע אליי זוג במשבר עמוק", נזכרת גוני. "בתחילת הנישואים האישה הייתה עקרת בית והגבר היה המפרנס המצליח. בשלב מסוים היא החליטה לפתוח מכון יופי, העסק פרח והיא התחילה להרוויח הרבה יותר ממנו. החוזה הזוגי השתנה. הגבר נכנס לחרדה וחוסר אונים ולא הצליח לפרגן לה. התייעצתי עם המדריכה שלי והסברתי: 'יושב כאן משבר תעסוקתי, קנאה ותחרות סביב הגשמה, ואין לי כלים לזה'. הבנתי שבלימודי הטיפול הקלאסיים לא מדברים על קריירה, משמעות והחמצה. ידעתי שזה משהו שאני צריכה להבין".
גוני: "הוריי עבדו קשה מאוד, אפשר לקרוא לזה וורקוהוליזם. אני רציתי לעסוק בטיפול אבל להשאיר מקום לפנאי ולהורות. לפני שנתיים ארזנו את הבנות ויצאנו לשנתיים למזרח"
הרבה פעמים אומרים, "המקצוע בחר בי". כך זה גם אצלך?
גוני: "קשה מאוד לדעת מאיפה זה מתחיל, אני כן יודעת שתמיד עניינו אותי אנשים, תמיד עניין אותי לנתח ולהבין. את החלק של העשייה והמשמעות לקחתי מהבית".
החיבור של גוני לעיסוק של הוריה הוליד את פיתוח המודל של "לכל אדם יש שביל". המושג המרכזי שהן מביאות לקליניקה ולספר החדש הוא, כאמור, פסיכוגנטיקה תעסוקתית.
"כשאדם הולך לרופא, מובן מאליו שישאלו אותו על הרקע הרפואי המשפחתי שלו", מסבירה גוני. "אנחנו לקחנו את זה צעד קדימה לעולם העבודה. הבית הוא הארגון הראשון שלנו, מקום העבודה הראשון. שם אנחנו לומדים מה הערך שלנו, מה היחס לכסף, מהי הצלחה ומהו פחד. אנחנו נולדים להורים עם סיפור, כישורים ומסרים נסתרים. הגנטיקה נותנת לנו מאגר של כישורים, אבל ה'פסיכו' הוא האופן שבו פירשנו את המטען הזה".
"לכל אדם יש פצעי ילדות", משלימה אורניה. "כילדים אנחנו לא יכולים להתמודד איתם, אז הנפש שומרת אותם בקפסולות סגורות. כשגדלים, אנחנו מחפשים משמעות וריפוי לפצע הזה דרך הדי־אן־איי המשפחתי. המקצוע לא פעם בוחר בנו כדי לתקן משהו. מטפלים רבים מגיעים לטיפול כי לא טיפלו בהם כילדים. מורים דגולים הופכים לכאלה כי בילדותם לא ראו אותם".
רוחות רפאים מהעבר שתוקעות קריירה
בקליניקה שלהן הן נתקלות שוב ושוב ברוחות הרפאים המשפחתיות שתוקעות אנשים בקריירה. אורניה מספרת על מקרה מובהק: "הגיע אליי בחור שרצה נואשות להיות יזם עצמאי, אבל בכל פעם שעמד לפרוץ הוא נתקע וחיבל לעצמו בהצלחה. הוא היה קשור מאוד לאמו ודיבר איתה בכל יום. כשהיה מספר לה על חלומות היזמות שלו, היא הייתה נחרדת ואומרת: 'אוי ואבוי, אתה תפשוט את הרגל!'.
"הזמנתי את האם לטיפול יחד איתו, תהליך שמקצר פלאים את הטיפול התעסוקתי. בחדר התברר שגם אביה של האם וגם בעלה פשטו רגל. היא החזיקה פחד קיומי עמוק, ולכן הלכה לעבוד כמנהלת שכירה בקופת חולים כדי להשיג יציבות. אבל כשחקרתי עוד, התברר שהיא הצליחה בתושייתה לקנות חמש דירות למשפחה. אמרתי לה: 'את בעצם נדל"ניסטית ויזמית בנשמתך'. היא נדהמה, מעולם לא חשבה על זה כך. ברגע שהבן הבין שהפחד של אמו שייך להיסטוריה המשפחתית ולא לכישורים שלו, נשבר המחסום הפסיכוגנטי והוא יכול היה לצאת לדרך עצמאית".
במקרה אחר, כשהייתה בסדנה בחו"ל, פגשה אורניה בחור אוקראיני, שכל חבריו עזבו את המדינה כדי להתפתח, אבל הוא לא הצליח לעשות את הצעד הזה. "שאלתי אותו: 'מה קרה במשפחה שלך כשמישהו עזב את מקום מגוריו?'. פניו חוורו. הוא אמר שאביו מת יום אחד בלבד אחרי שעזב את עיר מולדתו. המוח שלו תרגם שעזיבה שווה מוות. ברגע שהמודעות האירה את הקפסולה הזו, הוא אמר: 'עכשיו אני מבין, עכשיו אני יכול לעזוב את קייב'".
אחת התופעות הנפוצות ביותר שאיתן מתמודדות השתיים היא התקיעות. אנשים שמבינים שמסלול הקריירה שלהם לא מתאים, אבל לא יודעים מה הם רוצים לעשות. "אנשים חושבים ש'לא יודע' זו בעיה של חוסר מידע, אבל זו טעות", מסבירה גוני. "'לא יודע' זה מנגנון הגנה, אלה החיילים והש"ג של הנפש שקמים מיד כדי להגן עלינו. לפעמים אנחנו לא יודעים כי המציאות שלנו עדיין לא בשלה למחיר שהידיעה תדרוש מאיתנו. אם תדעי שאת רוצה לעזוב הכול ולהיות מוזיקאית, יכול להיות שהמחיר הכלכלי או המשפחתי יכאב מדי. מנגנוני ההגנה אומרים לך: 'נחזיק אותך בתקיעות, נחכה לרגע הנכון שבו תהיי פנויה רגשית, ורק אז נרשה לך לדעת'. בתקיעות יש סוג של מחאה פנימית שאומרת לך לעצור, כי משהו לא עובד".
האם יש הבדל בתופעת התקיעות אצל גברים לעומת נשים?
גוני: "לנשים יש קהילה של זהויות חזקות ומקבילות. אם אישה תקועה בתעסוקה, למשל, היא יכולה להישען על זהויות אחרות: 'אני אמא נוכחת', 'אני חברה טובה', 'אני פעילה בקהילה'. אצל גברים, הזהות היא לרוב מונוליטית. אנחנו רואות את זה בצורה טראגית בגיל פרישה, כשגברים רבים חולים או מתים זמן קצר אחרי היציאה לגמלאות, כי בלי העבודה אין להם מושג מי הם ומה הזהות שלהם".
אורניה: "המשמעות יכולה לבוא במגוון מרחבי עשייה. יכול להיות שאדם לא מרוצה מעבודתו, אבל הוא נהנה מההתנדבות שהוא עושה, מאפייה או משירה במקהלה. היה אצלי בחור שאחיו חלה בסרטן והוא הפך להיות מתאם הטיפול שלו. הוא סיפר לי את זה כבדרך אגב, אמר שזה נתן לו משמעות. אמרתי לו: 'אתה יודע שיש מקצוע כזה, שהוא גם מאוד מתגמל כלכלית? הוא התפלא, זה יכול להיות מקצוע?".
שוק העבודה הנוכחי משתנה בקצב מסחרר בגלל הבינה המלאכותית, מגפות ומלחמות, והחרדה מתעצמת.
אורניה: "פעם החוזה היה אחר. היית נכנסת לחברת 'סולל בונה', למשל בגיל 20, יוצאת בגיל 65 עם שעון זהב ופנסיה. הייתה נאמנות הדדית. היום אין סנטימנטים. את טובה? מחזיקים אותך, אבל אם מחר המניה יורדת, מפטרים אותך מיד. אין שום עוגן חיצוני להישען עליו".
גוני: "כיוון שאין ודאות, כל אחד מאיתנו צריך להבין שהוא הריבונות, כלומר הוא צריך לדייק למה הוא זקוק כרגע, מה הוא יכול לעשות ומה ימלא אותו".
אורניה: "בעבר היו אומרים לנו, 'תהיה עורך דין, רופא או מהנדס', אחר כך דיברו על הייטק כתחום חדש ומעניין שמבטיח הכנסה ראויה. כיום אנחנו אומרים, 'תעסקו במה שאתם הכי טובים בו, כי כך תוכלו להתחרות עם הטובים ביותר'. בעולם משתנה ותחרותי, האנשים שמצליחים הם אלה שבוחרים את העשייה שלהם באופן אותנטי, כך שאם הם נקלעים לתחרות, הם יצלחו אותה. לדוגמה: אם בחרתי מקצוע שצריך להיות בו אריה, אבל אני חתול במסווה של אריה, בנקודה מסוימת איאלץ להתמודד עם אריה אמיתי וברור שאפול".
גוני: "בכל עשור אנחנו שואלים את עצמנו מחדש מי אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. בדור הזה יש רשות להחליף זהויות, להיות 'סלאשרים' (גם וגם) ולדייק את עצמנו ללא הרף. אנחנו בתקופת מעבר בשוק העבודה. העובדים רוצים כסף ויציבות שנותן ההייטק, אבל הם לא רוצים להיות עבדים, לא רוצים להחתים שעון ולצאת בשבע בערב. אנחנו רואות את זה יותר אחרי המלחמה. אנשים רוצים לחיות, לטייל, ליהנות, וגם נושא המשמעות מתחזק בשנים האלה".
אורניה וגוני עובדות יחד, חושבות יחד ומנצחות על תיאוריה שלמה, אבל הקִרבה הזו דורשת תחזוקה יומיומית. "אנחנו עד היום מתלבטות לגבי העבודה המשותפת", מודה גוני. "אנחנו יכולות לריב, לצרוח, להשלים ולאהוב בעוצמות גבוהות. כדי לשרוד את זה יצרנו גבולות ברורים: אנחנו לא חולקות את אותו מרחב פיזי באותם ימים".
גוני: "עד היום אנחנו מתלבטות לגבי העבודה המשותפת. אנחנו יכולות לריב, לצרוח, להשלים ולאהוב בעוצמות גבוהות. כדי לשרוד יצרנו גבולות ברורים: אנחנו לא חולקות את אותו מרחב פיזי באותם ימים"
גילית אמא אחרת בעבודה הצמודה על כתיבת הספר?
גוני: "בחיים יש אבולוציה של תפקידים: כילד, ההורה הוא המורה שלך. בשלב מסוים אתם הופכים לשווים, ואז חל היפוך והילד הופך למטפל של ההורה שלו. בתהליך כתיבת הספר החדש שלנו, 'ללכת בשבילי משמעות', קיבלתי הזדמנות נדירה: לעזור לאמא שלי ללדת את הספר, שהיה החלום שלה. אמא כבר לא רואה טוב, היא לא יכולה לקרוא בעצמה. אבל הכתיבה בערה בה, היה לה דחוף להביא את התובנות של 25 השנים האחרונות. זו חוויה מיוחדת במינה כילדה".
אורניה, מה היה הדחף שגרם לך להוציא את הספר החדש?
"אחרי שנים שבהן הפסיכולוגיה עסקה בתחום העבודה כתחום נבדל ושאלה מה מתאים יותר לאדם מבחינה תעסוקתית, כיום המגמה היא להתייחס לעשייה של האדם ולמשמעות חייו כחלק רחב יותר ממנה וכחלק מרכזי בהתמודדות שלו. כלומר, פסיכולוגיה של קריירה אמורה להביט על מכלול האישיות של האדם, ההשלכות הבין־דוריות וההיתקעויות שלו ולנסות לענות על שאלות כמו מה מניע את האדם, מה עוצר אותו, איך להעניק משמעות לחייו. הנושא של משמעות ושל כאבי חסרונה מקבל משקל רחב ועמוק יותר".
עבור גוני, הכתיבה המשותפת הייתה גם סגירת מעגל ותיקון לפצע ילדות משלה. "כשאמא כתבה את הספר הראשון שלה כעסתי על הספר ההוא, סירבתי לקרוא אותו. בחוויה הילדותית שלי הוא גנב ממני שעות אמא. היא הייתה שקועה בכתיבה ולא הייתה פנויה אליי. רק שנים מאוחר יותר הבנתי כמה עמוק זה פוגש אותנו, לראות הורה שמגשים את עצמו או הורה שמוחמץ, ואיך זה מעצב את תפיסת העולם שלנו".
בחרת באותו תחום כמו הורייך, במה את שונה מהם?
גוני: "ההורים שלי עבדו קשה מאוד, אפשר לקרוא לזה וורקוהוליזם. אני רציתי לעסוק בטיפול אבל להשאיר מקום רחב לפנאי ולהורות לשלוש הבנות שלי. לפני שנתיים, כשהרגשתי בעצמי תקיעות מקצועית וצורך בשינוי, לא נבהלתי. אמרתי לעצמי: 'גוני, תשהי בתקיעות, תחקרי אותה, היא תביא משהו טוב'. מתוך השהייה הזו הבנתי שאנחנו צריכים לנסוע. ארזנו את הבנות (14, 12, 9. ג"ה) ויצאנו לשנתיים של מסע נוודות במזרח וחזרנו רק באוגוסט האחרון. עבדתי מרחוק עם בגד ים על החוף, בלי שום תפקיד רשמי. מצאתי את עצמי שוב ושוב מנתחת אנשים ומדברת איתם על משמעות תעסוקתית. זה פשוט בתוך הדם שלי".
