ארבע שנים אחורה: אנחנו נשואים פלוס שלושה, חיים בבית סבתא קטן שרכשנו ב־2008 בשכונה שבה גדלתי, רגע לפני המשבר הכלכלי הכי גדול בכל הזמנים. בבית היו שלושה חדרים וחצר ענקית עם עצי פרי (כולל מנגו מהסוג הכי טעים שאני אף פעם לא זוכרת את שמו וליצ'י). בשלב מסוים, מספר החדרים לא תאם את המשפחה שגדלנו להיות, אבל לכו תיפרדו מבית עם חצר ענקית ועצי פרי (כולל מנגו מהסוג הכי טעים שאני אף פעם לא זוכרת את שמו וליצ'י).
אחרי עשור של התלבטויות (כאלה אנחנו, קלילים) הגענו למסקנה שאנחנו חייבים להמשיך הלאה. הכיוון: להשכיר את הבית שלנו ולשכור בית בשכונה חדשה יותר, כדי שהילדים יפסיקו לנסוע לבית הספר בהסעות ויהיו קרובים יותר פיזית לחברים ולחוגים שלהם.
זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שגרנו בשכירות (לפני שהתחתנו גרנו ביחידת דיור של ההורים). הייתם מצפים שהמעבר מהבית עם החצר לבניין יהיה קשוח - אבל לא. מהר מאוד הרגשנו בבית, בעלי הדירה שלנו היו נעימים ומתוקים, האישיות האקסטרוברטית שלי נהנתה לדבר עם השכנים במעלית, ובגדול הרגשנו שהצעד שעשינו היה נכון.
כעבור שלוש שנים באותה דירה קרה משהו שקורה לי מדי פעם: התחיל לגרד לי בגוף. בבת אחת הפסקתי להסתכל על כל מה שאהבתי בדירה הזו, כמו התקרות הגבוהות, הנוף הפתוח והסלון המרווח, וראיתי רק את החסרונות: את המקלחות הלא מפנקות, את המחסור במקומות אחסון, את מטבח הקבלן המשעמם, את העובדה שאין פרקט, והכי־הכי, אין לי אי. עשיתי משהו רע למישהו? באיזה קטע השנה היא 2026 ולי אין אי? נכון שאני מתרחקת מהמטבח כמו מאש וליטרלי שורפת קורנפלקסים של אלופים לארוחת הבוקר, אבל זה לא אומר שזה סבבה לא לתת לי דבר בסיסי כמו אי. די, אני כבר בגיל שמגיע לי בית של גדולים.
מרגע שהחלטתי שזה מה שאני רוצה, לא יכולתי לדבר עם בעלי על שום דבר אחר. כמו מחט תת־עורית חדרתי לו לווריד ולא הפסקתי לטפטף מסרים שיקרבו אותי למטרה - בית חדש. משפטים כמו "חיים רק פעם אחת", "ראית מה קרה ב־7 באוקטובר" וגם - "לא מגיע להם שקל ירושה! שמעת איך הם מדברים אלינו!?" - עפו באוויר כמו קרדית האבק. לא ראיתי בעיניים ולא בחלתי באמצעים.
בעל הדירה החדשה מבקש להיפגש איתנו כי "יש בעיה". במילים פשוטות, הוא מבקש לבטל את החוזה. להתנער ממנו. פוף. נעלם. לא קרה
בהתחלה הדיבור היה על קנייה. בחדשות הביאו מומחים שהסבירו שיש ירידת מחירים, אבל בעלי, איש מתוק עם ראש מלא בטבלאות אקסל, ניסה בכל כוחו להסביר לי למה זה לא כלכלי ולמה כדאי לנו בעצם להמשיך לשכור. אני אומרת "ניסה" כי אני דיסקלקולית ומהר מאוד יוצא לי עשן מהאוזניים כשמדברים איתי על מספרים. אניוויי, נאלצתי להאמין לו ועברנו לפלאן בי - חיפוש דירה משודרגת יותר להשכרה.
במשך שנה וחצי חיפשנו את הבית הבא שלנו, וכלום. בהתחלה ניסינו בעצמנו, ואז נעזרנו במתווכים שהיו מלאי מוטיבציה בקטע מעורר קנאה. בחיי, אם היה לי רבע מהמוטיבציה של המתווך הכי פחות מוטיבציוני שפגשתי, הייתי שוברת תקרות זכוכית מתוך שינה. מדירה לדירה הלכנו והתייאשנו, ואני הרגשתי איך פיזית האי של חלומותיי מתרחק ממני בציפה. ואז היא הגיעה.
אהובית רבי-גולן צילום: בן גבאיחצי שנה אחורה: המתווכת התורנית מכניסה אותנו לדירת גן מתוקה עם עצי פרי, פרקטים בכל הבית ו־ניחשתם נכון, אי. החדרים לא הכי מפנקים שראיתי ובמקלחות יכלו להשקיע יותר, אבל היתר - סוכרייה. אחרי כל כך הרבה אכזבות נראה שיש כאן משהו להתעכב עליו. נכון, המחיר נמצא מעבר לקו האדום שלנו, אבל קו אדום זה לא קיר. וחוץ מזה, בשנה וחצי האחרונות זו הדירה היחידה שענתה על רוב הדרישות שלנו. אז מה, לא נעשה מאמץ? ספוילר: עשינו מאמץ. סגרנו סכום, שילמנו שכר תיווך של חודש מלא למתווכת וחתמנו על חוזה שכירות.
נרגשים ומאושרים חזרנו הביתה והודענו לבעלי הדירה הנוכחית שלנו שבסוף יולי הקרוב אנחנו עוזבים. הם הזילו דמעה כי אנחנו שוכרים מושלמים, אנחנו הזלנו דמעה, כי הם משכירים מושלמים, וחיכינו ליום המעבר. בינתיים הדירה שבה אנחנו גרים חזרה לשוק והושכרה למשפחה חדשה שצריכה להיכנס אליה ברגע שאנחנו בחוץ. איזה כיף?
לפני כחודשיים: בעל הדירה החדשה, זו שאנחנו אמורים לעבור אליה, מבקש להיפגש איתנו כי "יש בעיה", כך הוא מסמס. מתברר שהבית שהוא בונה עבור משפחתו לא יהיה מוכן בזמן ולכן הוא לא יוכל לעמוד בהסכם שלנו. הוא לא מבקש עוד חודש או חודשיים או חצי שנה - לא. הוא מבקש להוריד את לוחות הזמנים מעל צווארו ולהישאר בבית שלו כמה שיחפוץ, זאת למרות שעל פי החוזה הבית אמור לעבור אלינו. במילים פשוטות, הוא מבקש לבטל את החוזה. להתנער ממנו. להחזיר את הגלגל לאחור ולעשות כאילו לא נחתם מעולם. פוף. נעלם. לא קרה.
בהתחלה עוד ניסינו לדון על הדברים ולשפוט את האיש לכף זכות. אני זוכרת את עצמי אומרת משפטים כמו: "מסכן, באמת לא פשוט לבנות בית במדינה שלנו, עם כל המלחמות באמצע והעלויות המשוגעות". אוח, בא לי לסטור לעצמי מרב תמימות. בכל מקרה, גם אם הבנאדם נקלע לצרה עם לוחות הזמנים וגם אם פשוט מצא שוכר שישלם לו יותר - העובדה היא שהוא לא רואה אותנו או את החוק ממטר. בכל פגישה שקיימנו במטרה להבין לאן אנחנו הולכים מכאן, השיח הסלים עוד קצת. כשאמר לנו חודש לפני יום המעבר: "אני הייתי ממש בסדר, הודעתי לכם מספיק זמן מראש", הבנו חגיגית שאין עם מי לדבר והתחלנו לחפש דירה אחרת.
לפני חודש: יום המעבר מתקרב, הדיירים החדשים אמורים להיכנס לדירה שאנחנו גרים בה ועדיין אין לנו מושג לאן פנינו מועדות. זו הייתה יכולה להיות הרפתקה נחמדה אלמלא היו מעורבים בה גם שלושה ילדים, חתולה, כלב וציוד של חיים שלמים שרק אלוהים יודע לאן נעביר אותו.
לרוב אני סוג של עצלן, שרק רוצה לנשנש משהו וללכת לישון, אבל אני מודיעה חגיגית שלא אנום ולא אשנוץ עד שהאיש הזה ישלם בריבית דריבית
בינתיים, אנחנו מחפשים דירה חלופית על טורבו ואורזים. תנו לי לספר לכם, מבאס נורא לארוז כשאת לא יודעת לאן פנייך מועדות. בו־זמנית אנחנו צופים בחרדה בעלייה דרמטית במחירי הדירות השכורות בשכונה שלנו (בסופו של דבר, הכול עניין של היצע וביקוש ו־וואלה, אין כל כך היצע). באורח נס, אין מילה אחרת לתאר את מה שקרה שם, שמענו על דירה מתאימה שמתפנה בול בזמן שאנחנו אמורים לעזוב את הדירה שלנו. אמנם אין לה גינה או עצי פרי, והמחיר שלה גבוה משמעותית מהדירה שהיינו אמורים להיכנס אליה (אבל יש בה אי) ומי נכנס לדקויות כשהוא פסע מאוהל וגזייה בגינה.
לפני שבועיים: ימים ספורים לפני שהמובילים הגיעו, חתמנו על חוזה, ולפני שבועיים נכנסנו לדירה החדשה שלנו. הפסדנו המון כסף, הפסדנו גם כמה שנים מהחיים אם מחשבים את הסטרס ואת עוגמת הנפש, אבל הרווחנו התחלה נקייה וחדשה בדירה מהממת ובעלי דירה מקסימים.
לוחמי הצדק שבינינו, אל תדאגו, זה לא סוף פסוק. נכון שלרוב אני סוג של עצלן שרק רוצה לנשנש משהו וללכת לישון, וביורוקרטיות הן הדבר השנוא עליי ביקום, אבל אני מודיעה חגיגית שלא אנום ולא אשנוץ עד שהאיש הזה ישלם על המעשים שלו בריבית דריבית. מספיק אנשים חיים במדינה הזו בתחושה שהם מעל החוק. הארין ברוקוביץ' שבי התעוררה אחרי שפגעו לה בקן, ויהיה קשה מאוד להרדים אותה עכשיו.
