שרונה אוחנה ובעלה איציק ז"ל.

אחרי שבעלה נפטר, ילדה בת חמישית מזרעו: "רציתי עוד זיכרון ממנו"

אף אחד לא הבין למה שרונה אוחנה נאבקת כדי להרות אחרי שהתאלמנה. "אמרו לי, 'ש לך ארבעה ילדים ממנו, מה את צריכה עוד ילד שיגדל בלי אבא?' אבל רציתי עוד משהו קטן ממנו"

פורסם: 25.02.22, 10:08
סיפורה של שרונה אוחנה (40) אלמנה ואמא לחמישה (20, 16, 8 ובת 5 חודשים). עובדת כקופאית בסופרמרקט וכרגע בחופשת לידה. גרה באילת:
"הכרתי את איציק, בעלי, כשהייתי רק בת 18. גרתי ביחידת דיור שכורה בירושלים, הייתי אחרי פרידה, וחברה הציעה לי שנמצא מישהו במודעת היכרויות בעיתון. איציק פרסם מודעה שמצאה חן בעיניי. הוא סיפר שהוא בן 22, רווק. דיברנו בטלפון, נפגשנו בבית קפה, ושלושה ימים אחר כך הוא כבר עבר לגור אצלי. תוך זמן קצר נכנסתי להיריון. המשפחה המאמצת שלי לא אהבה את זה, לא ידעתי מהחיים שלי והסכמתי להפלה. איציק ואני נפרדנו.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

גדלתי אצל הוריי הביולוגיים עד גיל ארבע. הרווחה הוציאה את אחי הגדול ואותי מהבית לאחר שאחי הקטן נספה בשריפה. הבינו שההורים מתקשים לגדל אותנו. שלוש שנים עברתי בין משפחות אומנות, ובגיל שבע אומצתי במשפחה מקיבוץ ניצנים. היה לי גיל התבגרות קשה, ובגיל 15 נשלחתי ללמוד בפנימייה בלוד. נשרתי מהלימודים בכיתה י"א ועברתי להוסטל בירושלים. בגיל 18 פתחתי את תיק האימוץ. גיליתי שהוריי הביולוגיים לא ביחד. פגשתי את אבי פעם אחת. הוא לא רצה קשר איתי, אבל אמי כן, והקשר איתה חודש.
"אהבתי נורא את איציק. הוא היה בן אדם טוב ואבא טוב. שותף מלא בבית. זה היה תיקון לילדוּת שלי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהיו לי שבתות וחגים"
אחרי ההפלה איציק ואני חזרנו להיות יחד. לא יכולתי לוותר עליו. החלטנו לעבור לגור באילת. כמה ימים לפני הנסיעה מצאתי את תעודת הזהות שלו מוחבאת מתחת למיטה. לא הבנתי למה הוא מחביא אותה, וסיפרתי לאמא הביולוגית שלי. כשחזרתי מקניית שני כרטיסי האוטובוס לאילת, אמא שלי התקשרה ואמרה לי שבדקה את הפרטים, ואיציק נשוי. היא אמרה לי: 'אני לא מוכנה לקבל אותו אליי הביתה. הוא עובד עלייך'. בכיתי ולא הבנתי איך זה יכול להיות. חזרתי הביתה ואמרתי לאיציק שהוא לא בא איתי לאילת, אבל שמגיע לי שיגיד לי את האמת. הוא סיפר שהגיע מרקע דתי והתחתן מוקדם, אמר שאשתו והוא בהליכי גירושין ושהוא לא סיפר כי פחד שלא אסכים להיות איתו. בגלל שלא היה לו איפה להיות, הוא עבר אליי אז תוך שלושה ימים אחרי שנפגשנו.
שוב נפרדנו, ואז גיליתי שאני בהיריון. הייתי בת 20 והחלטתי שהפעם אני לא עושה הפלה. אין מצב. חזרנו להיות ביחד ואמרנו שנתחיל מחדש. הוא עבד כטבח במלון, ואני נשארתי עם הבת הבכורה בבית. אחרי שנתיים נכנסתי שוב להיריון וילדתי בן. חברה שלי הציעה אז שנתחתן, שהגיע הזמן. איציק נורא רצה, ואני זרמתי. אותה חברה שהייתה מזכירה בבית תמחוי ארגנה את הכל. גם ארגנו לנו לילה במלון. זו הייתה חתונה יפה ומרגשת. אהבתי נורא את איציק. הוא היה בן אדם טוב ואבא טוב. שותף מלא בבית. זה היה תיקון לילדוּת שלי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהיו לי שבתות וחגים. כעבור שנתיים נולד בננו השלישי.
3 צפייה בגלריה
שרונה אוחנה והתינוקת אנאל
שרונה אוחנה והתינוקת אנאל
שרונה אוחנה והתינוקת אנאל
(צילום: אלבום פרטי)

לפני 11 שנה החלטתי להיות פונדקאית. הייתי בת 29. ההזדמנות הכלכלית קסמה לי, ומה שהשאיר אותי בהליך הקשה הזה היה ההיכרות עם הזוג. ראיתי כמה הם כמהים לילד. באותה תקופה לא נתנו לנשואות להיות פונדקאיות, והחלטנו להתגרש. איציק ואני המשכנו לחיות ביחד כל אותה תקופה. לקח זמן עד שנכנסתי להיריון, רק בהחזרה החמישית זה הצליח. אחרי דילול עוברים (נקלטתי עם ארבעה) נשארתי בהיריון עם תאומים. בשבוע ה־17 נכנסתי לשמירת היריון. בגלל שבאילת אין פגייה, החלטנו שאעבור לגור אצל ההורים של התאומים במרכז. גרתי אצלם שלושה חודשים, ובחודש האחרון אושפזתי בבית חולים. איציק נשאר לבד עם הילדים שלנו והביא אותם אליי אחת לשבוע. בשאר הזמן דיברתי איתם בווידיאו. זה היה כמו נצח, להיות רחוקה מהילדים שלי. עד היום אני בקשר עם ההורים, והם שולחים תמונות של התאומים. אם הייתי יכולה, הייתי עושה את זה שוב, משמחת זוג שכל כך רוצה ילד.
אחרי כן החיים חזרו לשגרה. איציק עבד במפעל, ואני התחלתי לעבוד שם כמזכירה. החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד. אני אוהבת להיות בהיריון ואני אוהבת להיות אמא. הפעם זה לא הלך בקלות. הלכנו לרופא פריון, ובהזרעה שלישית נקלטתי עם הבת שלי, היום בת שמונה.
"לפני הטיפולים הכימותרפיים שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לשמור זרע. ישר אמרתי כן. רציתי שנעשה ילד אחרי שננצח את המחלה. לרגע לא חשבתי על מוות"
לפני שש שנים איציק, שהיה אז רק בן 38, התחיל להרגיש לא טוב. הוא התלונן שכואבת לו הבטן. הרופא שלו לא התייחס לתלונות שלו ברצינות, והעברתי אותו לרופא שלי. בתום סדרת בדיקות וביופסיה התברר שחלה בסרטן כיס המרה. לפני תחילת הטיפולים הכימותרפיים בבילינסון שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לשמור זרע. ישר אמרתי כן. איציק תמיד אמר אמן על מה שהחלטתי. רציתי שנעשה ילד אחרי שננצח את המחלה. לרגע לא חשבתי על מוות. עד היום אני לא מעכלת את זה. המחלה התפשטה, וכשהבנו שאין יותר מה לעשות, עשינו לו הוספיס בית. כל כך אהבתי אותו ורציתי לטפל בו. ביום האחרון לחייו, כשהועבר לבית חולים, התחתנו שוב. זו הייתה המשאלה האחרונה שלו. בארבע לפנות בוקר, שמונה שעות אחרי שהתחתנו, איציק נפטר. תוך שנה מגילוי המחלה הוא כבר לא היה.
"ביום האחרון לחייו, כשהועבר לבית חולים, התחתנו שוב. זו הייתה המשאלה האחרונה שלו. בארבע לפנות בוקר, שמונה שעות אחרי שהתחתנו, איציק נפטר"
הייתי באבל כבד במשך שנתיים. לא ראיתי את עצמי עם גבר אחר. זה הרגיש לי כאילו אני אבגוד באיציק. נזכרתי שכששמרנו זרע, החתימו את איציק על כך שהוא מאשר שימוש בו גם אחרי מותו. החלטתי שאני רוצה עוד ילד ממנו. כל מי שסיפרתי לו לא הבין. יש לך ארבעה ילדים ממנו, מה את צריכה עוד ילד שיגדל בלי אבא? אבל רציתי עוד זיכרון, עוד משהו קטן ממנו. חשובה לי ההמשכיות. בבילינסון ביקשו שאפגוש פסיכולוגית. היא דיברה איתי ונתנה אור ירוק. הייתי בת 37 כשהתחלתי IVF. נכנסתי להיריון בניסיון הראשון, אבל הייתה לי הפלה טבעית בשבוע השישי. התחלתי לדמם באמצע המשמרת בעבודה. כמה בכיתי. אבל אז גם אמרתי, 'זהו, יש לי מטרה ואני אשיג אותה'.
חזרתי ל־IVF. עוד הורמונים, עוד זריקות, עוד טיפול שלא מצליח. בינתיים גדלו לי ציסטות בגלל ההורמונים ועברתי ניתוח. הרופא אמר לי שאני צריכה להתחיל לחשוב על תרומת ביצית. עברתי לפרופסור פרטי וגם לא הצליח לי. עברתי לרופא שלישי, והצלחתי להיכנס להיריון. הייתי נורא חרדתית בהיריון הזה. כל פעם מחדש הגעתי למיון לבדוק שיש דופק. בשבוע ה־35 אמרו לי שאני חייבת להתאשפז, והילדים נשארו עם האחות הגדולה שכבר הייתה בת 19. בשבוע ה־36 הודיעו לי שאני נכנסת לניתוח קיסרי. חברה הגיעה להיות איתי.
לפני חמישה חודשים ילדתי את אנאל. רציתי לקרוא לה ענאל כי האל ענה לי, לרצון שלי להיכנס להיריון. כשהיא נולדה התייעצתי עם רב, והוא אמר לי לאיית את השם עם א', אנאל. אבל המשמעות המקורית נשארה איתי. היא תדע דרך הסיפורים מי היה אבא שלה. אני מראה לה תמונות ואומרת לה 'זה אבא'. כבר לקחתי אותה לראות את הקבר.
3 צפייה בגלריה
התינוקת אנאל
התינוקת אנאל
התינוקת אנאל. "היא תדע דרך הסיפורים מי היה אבא שלה"
(צילום: אלבום פרטי)


לפני שבוע, בדיוק כשהתלבטתי מה לעשות עם מנות הזרע שנשארו, איציק בא אליי בחלום ונפרדנו. קמתי עם התחושה שזהו, אני צריכה לשחרר. אני עדיין נתפסת בו, מדברת איתו כאילו הוא לידי ומבקשת שייתן לי כוחות. אבל אולי באמת מספיק עם הבקבוקים והחיתולים והגיע הזמן להתקדם ולהתחיל לדאוג לעצמי".
שורה תחתונה: "גם כשהכל נראה שחור, תמיד יש אור בקצה המנהרה. אני מקווה שאיציק מסתכל עלינו, רואה את הילדים ואת התינוקת החדשה והוא שמח".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.