מי שמחפשת המלצות ספרים באתר Goodreads, פלטפורמת דירוג הספרים של אמזון, תגלה כי אחד ההאשטאגים הפופולריים ביותר הוא Weird Girl Lit (ספרות "הגיבורה המוזרה"). ספרים כמו "על ארבע" (מירנדה ג'וליי), "שנת המנוחה והמרגוע שלי" (אוטסה מושפג) ו"באני" (מונה עוואד) מזוהים עם התופעה. גם ה"ניו יורק טיימס" הקדיש לה כתבה לאחרונה.
הגיבורות המוזרות הן נשים שלא בהכרח מחפשות חיים מסודרים, זוגיות וקריירה, לפעמים גם לא אכפת להן אם נאהב אותן. הן אובססיביות, כועסות או בודדות או כאלה שאיבדו אמון בכל מה שהחברה מציעה להן.
אבל הגיבורות המוזרות לא נולדו עם הטרנד. יונג־יה, גיבורת"הצמחונית" (האן קאנג, 2016), מערערת את הסדר המשפחתי והחברתי כשהיא מחליטה להפסיק לאכול בשר. אסתר גרינווד מ"פעמון הזכוכית" (סילביה פלאת', 1963), מתקשה להזדהות עם מסלול החיים המצופה מנשים, גם כשהיא זוכה לכאורה בכל ההזדמנויות להצליח, ומריאן מ"האישה האכילה" (מרגרט אטווד, 1998), מבטאת דרך הגוף את התנגדותה לתפקיד שמצפים ממנה למלא. כל אחת מהן מוזרה בדרכה, אבל המשותף להן הוא הסירוב להמשיך לשחק לפי הכללים.
פסטיבל "כתוב" של עיריית תל אביב, שיתקיים בפעם הרביעית בין 19 ל־21 בנובמבר בבית אריאלה, יקדיש לתופעה את האירוע "גיבורה מוזרה שלי". הסופרות תהילה חכימי, נועה סוזנה מורג ומעין גולדמן יאפיינו את דמות הגיבורה המוזרה ויסבירו מדוע היא זוכה לעדנה. דיברנו עם שתיים מהן.

קריסת מערכות

"אמנם התרבות מזמינה אותנו, הנשים, לא להיות מושלמות. אנחנו פוגשות לא מעט גיבורות שזוהרות בפגמים שלהן. ועדיין, אני יכולה לראות איך הגיבורות המוזרות משקפות את המציאות העכשווית", אומרת מורג. "המציאות קלוקלת, שבורה, מתעתעת, שוחקת ואבסורדית מבחינה פוליטית, עם קריסה של כל המערכות שהיו יציבות עד לא מזמן".
5 צפייה בגלריה
תהילה חכימי
תהילה חכימי
תהילה חכימי. "ספר צריך פלונטר"
(צילום: אביגיל עוזי)
"גיבורות שלא הולכות בתלם או שמתמודדות אחרת עם המציאות מעניינות יותר מפקיד מס שאוכל כל יום אותה ארוחה", אומרת חכימי. "גם כסופרת מעניין אותי להיכנס לעולם של דמות שעוברים עליה דברים מעניינים, שפועלת בדרכים משלה".
חכימי כותבת בין היתר על עבודה, יחסי כוח ומפגש בין נשים למערכות שבתוכן הן פועלות. ברומן האחרון שלה, "יריתי באמריקה", היא שולחת את הגיבורה שלה, מהנדסת ומנהלת פרויקטים ישראלית, לרילוקיישן בארצות הברית - שם היא יוצאת למסעות ציד עם עמיתיה. מורג, סופרת ועורכת, פרסמה לאחרונה את הרומן "סיום מדומה", ובו היא עוקבת אחר אישה שמתקשה לתת אמון בעולם ולמצוא בו כיוון.
אצל חכימי, החריגות נחשפת דרך החיכוך של הגיבורה עם הסביבה; אצל מורג, היא נובעת גם מהתפרקות האמון במציאות שסביבה. אבל שתיהן אינן ממהרות להגדיר את הגיבורות שלהן כמשוגעות, כקורבנות או כמי שזקוקות לתיקון. הן מבקשות קודם כול להתבונן בהן.
נועה סוזנה מורג: "חשוב שתהיה לגיטימציה לכתוב על סוגים שונים של אנשים"
״כשכתבתי את הגיבורה של 'סיום מדומה', לא חשבתי שאני כותבת על בחורה מוזרה. ניסיתי לבדוק איזו אישה החברה שאנחנו חיים בה מייצרת", אומרת מורג. "אנחנו חיות בעידן פוסט אמת, שבו קשה להאמין לאדם, למוסד או למסר. רציתי ללכת אחרי דמות שאין לה יכולת לתת אמון בשום דבר, ולראות איך היא מתנהלת ומה היא עושה בעולם".
הגיבורה שלה חווה התפרקות של המסגרות בחייה. היא מנסה לבנות את עצמה מחדש, אבל מתקשה למצוא משהו להאמין בו או דרך ללכת בה. במקום לחפש מסגרת חלופית, היא מתמכרת לסרטוני הדרכה, ואלה שולחים אותה למסע ניהיליסטי שאין לו יעד ברור.
היא מתקשה להשתלב בעולם, או שכבר לא מאמינה שהעולם שווה את המאמץ? "היא מבינה שאין שום דרך לסמוך על שום דבר, וזו חוויית בדידות. כדי להתבגר ולהפוך לאדם שלם, אנחנו צריכים משהו ללכת אחריו, אדם, רעיון או מוסד. כשהאמון בכל אלה קורס, את נשארת לבד. היא לא מנסה להשתלב מחדש בעולם, כי היא לא מאמינה שזה אפשרי".
5 צפייה בגלריה
עטיפת הספר
עטיפת הספר
עטיפת הספר
(צילום: אלבום פרטי)
אצל חכימי המוקד הוא המפגש בין הגיבורה למציאות שאינה מובנת מאליה, כמו מסע הציד שאליו יוצאת הגיבורה עם עמיתיה. "רוב הישראליות לא יוצאות לצוד, זה לא נורמטיבי", היא אומרת. "אבל רוב הנשים החילוניות הולכות לצבא ומקבלות נשק. אפשר לשאול אם גם זה נורמטיבי. רציתי לקחת משהו שאני מכירה מכאן, לעשות לו טרנספורמציה למקום אחר ולבדוק מה קורה. עניין אותי המפגש בין שתי תרבויות דרך הגוף והתודעה של אישה בגיל מסוים, והחיכוך התרבותי והמגדרי שנוצר".
הציד מאפשר לחכימי לבחון מחדש את מה שנראה טבעי במקום אחד ומוזר במקום אחר. אצל מורג, לעומת זאת, עצם האפשרות להכריע מה טבעי ומה הגיוני בעייתי, משום שהגיבורה אינה מצליחה לבטוח במערכות שאמורות לספק לה תשובות.

מותר לטעות

הגיבורה המוזרה אינה בהכרח אישה שעושה דברים ביזאריים. לפעמים היא לא מצליחה, או לא מעוניינת, למלא את התפקיד שמייעדת לה החברה. היא יכולה להיות מבולבלת, לא אמינה, לסתור את עצמה ואפילו לטעות. היא לא חייבת לעבור תיקון כדי שהסיפור שלה יסופר.
הגיבורות שלכן חריגות או שהן חושפות עד כמה העולם אבסורדי? מורג: "הסיפור של הגיבורה שלי מתחיל ברגע התפכחות, כשהיא מגלה שלא הבינה את חוקי המשחק כמו שצריך. היא לא עושה אקט מרדני, אלא מבינה איך העולם עובד ופועלת לפיו".
חכימי מסכימה שהעניין אינו טמון בהכרח בתכונה מסוימת של הדמות, אלא באופן שבו היא פועלת בסיפור. "בספר צריך להיות פלונטר ובגיבורה צריכה להיות זווית אחרת".
אתן צריכות לאהוב את הגיבורות שלכן כדי לכתוב? מורג: "אנחנו כבר לא בעידן שבו הדמות אמורה לרַצות את הקורא. אפשר להתחבר אליה בלי להזדהות. קיבלתי פידבקים שקשה להזדהות עם הגיבורה שלי בגלל ההתנהגות שלה, ובכל זאת, היה רצון לראות מה קורה לה. כעורכת, גיבורות חריגות מעניינות אותי מטבען. לפעמים ככל שאת נרתעת מהדמות, את יותר רוצה ללכת אחריה".
חכימי: "הדמויות שלי הן לא אני. יש משהו ממני בנקודת המבט שלהן, אבל הדמיון והמעוף לוקחים אותן למקומות שאולי לא הייתי רוצה להיות בהם. זה כמו ניסוי. אני צריכה לרצות לדעת מה קורה להן. מה שמחזיק אותי הוא מידה של מתח. הדמויות צריכות להיות אחרות ממני ולקבל אופי משלהן".
5 צפייה בגלריה
נועה סוזנה מורג
נועה סוזנה מורג
נועה סוזנה מורג. "המציאות קלוקלת"
(צילום: רוני כנעני)

למה מותר לגיבור גבר להיות אנוכי, אלים, אובססיבי ועדיין להיחשב דמות מורכבת, ואילו מאישה אנו מצפות להיות מעניינת וגם ראויה לחיבה? מורג: "אני מכירה את הטענה שיש בזה משהו שוביניסטי או מיזוגני ושאף אחד לא יגיד על בארטלבי של מלוויל או על הגיבורים של קפקא שהם מוזרים. גברים לא מקבלים אותו תיוג. זה פחות מפריע לי, כי התיוג נובע מחוויית הקריאה של אנשים. אין לי שליטה על האופן שבו אנשים חווים את הספר. מה שכן מציק לי הוא שכמעט אף אחד לא יגיד 'ספרות גברית', אבל יגידו 'ספרות נשית'. זה נובע מיחסי כוחות לא שוויוניים בשוק הספרות. אנחנו מכירות את הספרות הקאנונית, שבה הגיבורים הם בעיקר גברים לבנים וסטרייטים. ומה עם כל האחרים? ככל שפותחים את הספרות ליותר קולות, היא נעשית מעניינת יותר".
5 צפייה בגלריה
עטיפת הספר
עטיפת הספר
עטיפת הספר
(צילום: אלבום פרטי)
מורג: "אני לא אוהבת את הגידור של ספרות נשים, בעיניי לא נחוץ להגדיר ספרות נשית. אני גם לא אוהבת את הרעיון של יום האישה. אם היינו חיות בחברה שוויונית, לא היה צריך לציין שיש נשים. דמויות של גברים לא מקוטלגות ומנותחות באותו אופן. זו שיטה לא טובה, תוצר של חברה לא פמיניסטית מספיק".
יש לכן בעיה עם עצם התיוג של הגיבורות שלכן כמוזרות? מורג: "למוזרות יש המון פנים, וטוב שכך. חשוב שתהיה לגיטימציה לכתוב על סוגים שונים של אנשים. אפשר להבין למה הטרנד צומח, ומצד שני, אלה קצת חדשות ישנות. אנחנו רואות כל כך הרבה דברים מוזרים מדי יום, איך לא יהיו גם גיבורות מוזרות? אני שמחה שיש בספרות גיבורות שנותנת קונטרה לכל מיני תכתיבים. במובן הזה הספרים האלה פותחים את הקוראים למחשבות רעננות וביקורתיות וחדשות".
חכימי: "כשהספר שלי יצא בארצות הברית, אנשי יחסי הציבור שלחו לי רשימה של ספרים שעשויים להתאים לאותו מדף, יצירות שקוראים שאהבו אותן עשויים לאהוב גם את הספר שלי. רבים מהם השתייכו לקטגוריה של גיבורה מוזרה".
אז אם החריגוּת הפכה להיות מיינסטרים, היא כבר לא חריגה יותר. חכימי: "שאלו את בורחס מהי שירה חדשה, והוא אמר שאין דבר כזה. כתבו כבר הכול. מה יש לחדש? מעשה האמנות תמיד מחובר לנפש האדם. ברגע שהנפש ייחודית ועוברת את הדרך שלה, יש סיפור. ואולי בסוף, כפרפראזה על המשפט של טולסטוי, כל הדמויות הרגילות דומות זו לזו, וכל הדמויות המוזרות שונות".