לפני כשש שנים ישבו עשהאל וגלית רומנלי בחדר ההמתנה של אורולוג ירושלמי. הם הגיעו לשם כדי לברר על וסקטומי, ניתוח לקשירת צינוריות הזרע, שנועד למנוע היריון. מדובר בהליך קצר יחסית, ובמסגרתו חוסמים את מעבר תאי הזרע אל נוזל הזרע. המשמעות המעשית שלו גדולה: לאחר שמוודאים בבדיקות שההליך הצליח, הסיכוי להשגת היריון נעשה אפסי. אמנם קיימות אפשרויות רפואיות לשחזר את הצינוריות או לשאוב מראש זרע במקרה של חרטה, אבל ההחלטה על ניתוח כזה צריכה להגיע מתוך הבנה שמדובר בפעולה ארוכת טווח ולא באמצעי מניעה זמני.
לעשהאל, אז בן קצת יותר מ־40, היה כל המידע. הוא גם ידע שהוא וגלית כבר החליטו שהם לא רוצים להביא לעולם ילדים נוספים, מעבר לשנים שכבר היו להם. ובכל זאת, כשהרגע נהפך מתיאורטי למעשי, הוא חטף רגליים קרות."ישבתי שם בלחץ מטורף", הוא נזכר. "זו בסך הכול הייתה אמורה להיות רק שיחה. אף אחד לא נגע בי, אף אחד לא ביקש ממני להוריד מכנסיים, אבל פתאום הבנתי שזה אמיתי. אמרתי לעצמי: רגע, אני באמת עושה את זה? ומה אם אתחרט? ומה אם פתאום נרצה עוד ילד?".
גלית, שישבה לידו, זוכרת את הרגע הזה היטב. מבחינתה דווקא שם נפל לבן זוגה אסימון חשוב. "אמרתי לו, 'אתה מבין שמה שאתה מרגיש עכשיו לפני השיחה עם הרופא, נשים חוות כל הזמן אצל רופאת נשים? בדיקות, התקנים, גלולות, לידות. זו חוויה חודרנית מאוד והיא חלק מהשגרה שלנו. הרבה גברים פשוט לא צריכים להיות מודעים לכך".
גלית: "לא הייתה לי בעיה רפואית ספציפית עם גלולות או התקן. הבעיה הייתה שזה היה מובן מאליו. עברתי שתי לידות, גלולות, התקנים, בדיקות. באיזשהו שלב אמרתי: 'רגע, למה זה רק עליי?'"
בסוף אותה פגישה עשהאל החליט לוותר על הניתוח. "נבהלתי ואמרתי 'לא'", הוא אומר. "הרגשתי רע עם עצמי כי ידעתי שהגיוני לבחור בצעד הזה וידעתי שזה לא הוגן שכל האחריות לא להיכנס להיריון תהיה על גלית, אבל הפחד היה חזק ממני".
בפברואר האחרון החליט עשהאל לקחת את הצעד הנועז ועבר את הניתוח בארצות הברית, לשם עברו בני הזוג לפני כמה חודשים. "הפעם כבר הייתי בן 47 והיה לי ברור שאני לא רוצה עוד ילדים", הוא אומר. "זה עדיין הלחיץ אותי, אבל כבר לא ניהל אותי. הבנתי שזה הדבר הנכון לנו".
עשהאל הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי ומשפחתי מוסמך. גלית (42) היא דוקטורנטית למגדר ומאמנת אישית. השניים הורים לצח (13) ולילה (11). יחד הם מנהלים את Own Your Shit - מסגרת שבה הם עובדים עם זוגות, מעבירים סדנאות בנושאי זוגיות, אחריות ושוויון בתוך הבית. "הזוגיות שלנו היא המעבדה שלנו", אומר עשהאל. "אנחנו מאמינים שתיקון עולם מתחיל בבית. כל מה שאנחנו מדברים עליו עם זוגות, אנחנו קודם כול בודקים על עצמנו".
גלית מוסיפה: "בגלל שאני עוסקת במגדר, כל הנושא של שוויון בבית מאוד נוכח אצלנו. מבחינתי שוויון בנטל הוא לא רק מי עושה כביסה או מי לוקח את הילדים. זה גם מי מחזיק את האחריות למניעת היריון, והאמת היא שבמשך שנים הרגשתי שהאחריות הזאת פשוט יושבת עליי".
כמיליון אמריקאים בשנה
שניהם ירושלמים במקור. בתקופת הקורונה עברו לכפר סבא, וביוני האחרון היגרו לניו ג'רזי. "מרבית המשפחה של שנינו נמצאת בארצות הברית", מסבירה גלית. "עם כל מה שקורה בארץ הרגשנו שאנחנו צריכים קצת הפסקה".
המעבר, הם מודים, לא היה קל. "לא חשבנו שבאמת נעזוב", אומר עשהאל. "נלחמנו הרבה שנים בארץ, היינו בהפגנות, ניסינו להשפיע. אבל בשלב מסוים צריך גם לשמור על עצמך".
עשהאל: "זה לא פגע לי בחשק המיני, לא בזקפה, לא בהנאה ולא בסקס עצמו. הכול מרגיש אותו דבר. מה שהשתנה הוא בעיקר התודעה. פתאום המיניות שלנו כבר לא קשורה לאפשרות להביא עוד ילד"
דווקא בארצות הברית הם גילו עד כמה הניתוח שעשהאל חשש ממנו כל כך, נחשב להליך הרבה יותר מקובל. "פה זה פשוט הרבה יותר נפוץ", הוא אומר. "לפי מה שקראתי, מיליון אמריקאים בשנה עוברים וסקטומי. אתה מדבר עם גברים, ופתאום כל אחד מכיר מישהו שעשה את זה. היינו בארוחת שישי אצל זוג מבוגר, והגבר סיפר לי שהוא עשה וסקטומי לפני 40 שנה, אחרי הילד השני. גם השכן שלנו, אב לארבעה, אמר בפשטות: סיימנו, אז עשיתי. אפילו האורולוג האמריקאי שלי סיפר לי שהוא עצמו עבר את הניתוח".
למה לדעתכם בארצות הברית ההליך נפוץ כל כך ובישראל כמעט לא מדברים עליו?
גלית: "זה עניין תרבותי. אני לא חושבת שהחברה בארצות הברית פמיניסטית יותר מישראל, אבל שם הוא פשוט נהיה מקובל. זה נגיש, זה מכוסה בביטוח, זה חלק מהשיח. בישראל יש הרבה יותר לחץ סביב הילודה. גם אחרי לידה קשה יכולים לשאול אותך, 'נו, מתי השלישי?'".
עשהאל: "בארץ זה היה הרבה יותר מסובך. המחיר הגיע לאלפי שקלים עבור רופא וחדר ניתוח, והביטוח לא כיסה את כל העלויות. פה שאלתי את חברת הביטוח אם הם מכסים וסקטומי, והם ענו: 'ברור'. וזה לא שיש לי איזה ביטוח מדהים. זה פשוט נחשב הליך בסיסי".
האורולוג עצמו עבר את ההליך
המחשבות על ביצוע וסקטומי התחילו אצל בני הזוג אחרי לידת בתם לילה בשבוע ה־34 להיריון, בניתוח קיסרי חירום, בעקבות מצב רפואי מורכב. "זו הייתה לידה מאוד לא פשוטה", מספרת גלית. "היא הייתה במנח עכוז, והיה חשש אמיתי שאם לא יוציאו אותה מהר, זה עלול להיגמר רע מאוד". עשהאל זוכר היטב את מה שקרה אחר כך. "בחדר ההתאוששות גלית אמרה לי: 'זהו, אין עוד ילדים. נגמר'. ואני אמרתי בסדר, אבל באיזשהו מקום היה לי ברור שהיא תחזור לשים התקן, כאילו זה מובן מאליו".
גלית אומרת ששם בדיוק התחיל הכעס שלה. "לא הייתה לי איזו בעיה רפואית ספציפית עם גלולות או התקן. הבעיה הייתה שזה היה מובן מאליו. עברתי שתי לידות, גלולות, התקנים, בדיקות, התעסקות בלתי נגמרת עם הגוף שלי. באיזשהו שלב אמרתי: 'רגע, למה זה רק עליי?'".
מי העלה בפעם הראשונה את האפשרות של וסקטומי?
גלית: "זה היה דיאלוג. אנחנו אנשים שחוקרים. כששיחה נהיית צרה, אנחנו מנסים להרחיב אותה ולשאול מה האפשרויות הנוספות".
עשהאל: "אני לא אייפה את זה, בהתחלה זה הפחיד אותי. ידעתי שזה לא הוגן שכל האחריות על גלית, ועדיין נבהלתי".
גלית: "ברגע שהוא הבין מה נשים עוברות שחררתי. לא רציתי שהוא יעשה משהו בגוף שלו מתוך לחץ. כמו שאני רוצה שיכבדו את הגוף שלי, אני צריכה לכבד את הגוף שלו".
במהלך שנות ההתלבטות של עשהאל השתמשה גלית בהתקן תוך־רחמי.
עשהאל, מה בסופו של דבר גרם לך להחליט על הניתוח?
"האורולוג בארצות הברית דיבר איתי על הניתוח שלו עצמו בכזאת נונשלנטיות, שזה פתאום שם את הפחד שלי בפרופורציה. אמרתי לעצמי: 'למה אני עושה מזה מפלצת?'".
אבל הפחד התגבר מעט בלילה שלפני הניתוח. "רציתי להיות ער ולא לעבור את הניתוח בהרדמה מקומית, כאילו לפגוש את הפחד שלי", הוא אומר. "אבל הרופא אמר לי, עשה לי טובה, תיכנס לטשטוש. בסוף זה היה הליך קצר. הרבה מקומות בארצות הברית עושים את זה אפילו בחדר של האורולוג, בהרדמה מקומית".
איך הייתה ההתאוששות?
"כאב לי בערך יום. אחר כך הייתה רגישות עוד שבוע, וזהו. זה היה הרבה פחות דרמטי ממה שחשבתי. עכשיו אנחנו צריכים להשלים בדיקות זרע כדי לוודא שההליך הצליח, ורק אז, כשגלית תוציא את ההתקן, הסיפור ייסגר באמת".
ומה זה עשה לזוגיות שלכם?
עשהאל: "אני מרגיש מצוין. זה לא פגע לי בחשק המיני, לא בזקפה, לא בהנאה ולא בסקס עצמו. הכול מרגיש אותו דבר. מה שהשתנה הוא בעיקר התודעה. פתאום המיניות שלנו כבר לא קשורה לאפשרות להביא עוד ילד. היא לא סביב רבייה, אלא סביב הנאה, קִרבה ומשחק. זה כבר לא 'מה יקרה אם', אלא פשוט להיות ביחד. ברגע שעוברים את הפרק הזה של הילודה, הסקס עובר למקום אחר. זה כבר לא המגרש שבו מביאים ילדים, אלא המגרש שלנו כזוג. מבחינתי זה אפילו פותח משהו, כי המתח הזה שיושב לך בתת־מודע שזה ייגמר בהיריון כבר לא קיים".
עשהאל: "אני לא אייפה את זה, בהתחלה זה הפחיד אותי. ידעתי שזה לא הוגן שכל האחריות על גלית ועדיין נבהלתי"
גלית: "אני גאה בו. גם על זה שהוא עשה את זה וגם על זה שהוא מדבר על זה בפתיחות. ואני גם מסוקרנת. מגיל 16 או שאני לוקחת אמצעי מניעה או שאני בהיריון. אני לא באמת יודעת איך זה לחוות את הגוף שלי בלי כלום".
לצאת מהאוטומט
אחרי הניתוח העלה עשהאל פוסט בפייסבוק. הוא כתב על קבלת ההחלטה, החששות, הניתוח ועל האחריות הזוגית. התגובות, כצפוי, היו מגוונות. "היו גברים שירדו עליי, 'יא הומו מסורס', היו נשים שאמרו שזה מדהים, והיו גם נשים שאמרו שזה קיצוני ושיש מספיק אמצעי מניעה אחרים", הוא מספר. "אבל היו גם גברים שכתבו לי בפרטי. כאלה ששקלו את זה ולא מצאו כמעט חומר בעברית. הם רצו לשאול איך זה, מה מרגישים, איך מתחילים".
למה היה לך חשוב לפרסם את זה?
"כי בארץ כמעט לא מדברים על הניתוח הזה, ואני רוצה שגברים ידעו שזו אופציה. אני לא אומר שכל אחד צריך לעבור הליך כזה, אבל כל אחד צריך לפחות לשאול את עצמו למה ברור לו שהאישה היא זו שתמשיך לקחת גלולות, לשים התקן או לפחד מהיריון".
גלית רואה בזה חלק משיח רחב יותר. "זה לא רק וסקטומי. זו האחריות הרגשית בבית, האחריות על הילדים, האחריות המינית. למה האחריות הזאת כל כך מובנת מאליה כשהיא על נשים?".
מה המסר שלכם לזוגות אחרים?
גלית: "לחשוב על הנושא ולשוחח. רגע להתנתק ממה שצריך, ממה שלימדו אותנו, ממה שמקובל. לשאול כזוג: מה מתאים לנו? מה אנחנו באמת רוצים? זו שיחה אחרת לגמרי כשעושים אותה בלי אוטומטים".
עשהאל מפנה את המסר שלו בעיקר לגברים "שצריכים לעבור שינוי תודעתי, לקחת אחריות, וזה מתחיל בבית, ביחסים הכי אישיים. אם אני אומר שאני רוצה שוויון, אני לא יכול להשאיר את כל האחריות על גלית. זה באינטרס שלי שהיא תרגיש חופשייה ומחוברת לגוף שלה. כשגלית מרגישה טוב, גם אני מרוויח. כל המשפחה מרוויחה".
ניתוח וסקטומי: ההליך, ההתאוששות ומה עושים אם מתחרטים?
"במהלך ניתוח וסקטומיה (Vasectomy) או וסקטומי לקשירת צינוריות הזרע, מנתקים את מעבר תאי הזרע מהאשכים אל נוזל השפיכה", מסביר ד"ר ולנטין שבתייב, מנהל היחידה לנוירואורולוגיה ותפקוד מיני בקריה הרפואית רמב"ם. "הגבר ממשיך לשפוך נוזל זרע, אבל בלי תאי זרע שיכולים להפרות ביציות, ובכך נמנע היריון. שיעורי ההצלחה כמעט מוחלטים - 99%, וזה הרבה יותר יעיל מרוב אמצעי המניעה האחרים".
למי הניתוח מתאים?
"לגברים או לזוגות שהחליטו שהם לא רוצים עוד ילדים. יש גם מקרים רפואיים, למשל כשלאישה אסור ליטול גלולות בגלל תופעות לוואי או בעיות כמו קרישיות יתר. במקרים כאלה, במקום שהאישה תעבור קשירת חצוצרות, שהוא ניתוח הרבה יותר מורכב, אפשר לעשות וסקטומי - הליך קצר ופחות פולשני.
"יש גם סיבות סוציאליות: זוג שכבר יש לו שלושה או ארבעה ילדים והחליט שהוא סיים את שלב הילודה, או גבר אחרי פרידה או גירושים שרוצה לשלוט בנושא הפוריות שלו. במקרים כאלה הניתוח מאפשר מניעת היריון יעילה מאוד, בלי שהאחריות תישאר רק על האישה".
איך מתבצע הניתוח?
"הניתוח נעשה בהרדמה מקומית או בטשטוש קצר. מבצעים חתך קטן מאוד, בערך חמישה מילימטרים, בשק האשכים, מגיעים לצינורית הזרע, חותכים וקושרים את הקצוות. לרוב מדובר בפעולה שנמשכת עשר דקות בערך".
איך נראה תהליך ההתאוששות?
"ברוב המקרים אפשר לקום באותו יום או למחרת. ייתכנו כאב קל, רגישות, בצקת או שטף דם מקומי, אבל שיעור הסיבוכים נמוך. בימים הראשונים כדאי להימנע מפעילות שעלולה לגרום לחץ או חבלה באזור".
מתי אפשר לחזור לקיים יחסי מין?
"זה תלוי בתחושה של המטופל. מבחינה רפואית, לרוב אפשר לחזור אחרי כמה ימים, כל עוד אין כאב משמעותי. אבל חשוב לזכור: עד שמתקבלת בדיקת זרע תקינה שמראה שאין תאי זרע, צריך להמשיך להשתמש באמצעי מניעה אחר".
האם הניתוח עלול להשפיע על החשק או על התפקוד המיני?
"לא. אין השפעה הורמונלית, האשכים ממשיכים לייצר טסטוסטרון, ואין שינוי בחשק המיני, בזקפה, בתחושה או בהנאה. גם נפח השפיכה כמעט לא משתנה. ההבדל הוא שבתוך הנוזל כבר אין תאי זרע".
האם אפשר להתחרט ולשחזר את צינוריות הזרע?
"אפשר לנסות לבצע שחזור של צינוריות הזרע, אך מדובר בניתוח מורכב יותר וההצלחה לא מובטחת. גם אם חוזרים לראות תאי זרע בנוזל השפיכה, לא תמיד הכמות מספיקה להיריון טבעי, ולעתים צריך הזרעה או הפריה חוץ־גופית. לכן צריך להתייחס לווסקטומי כהחלטה ארוכת טווח, אך לגברים שחוששים שיתחרטו בעתיד אפשר להציע הקפאת זרע ולהשתמש בו אם יהיה צורך".
למה בישראל הניתוח אינו שכיח?
"במדינות מערביות כמו ארצות הברית, קנדה ואירופה היחס לניתוח הרבה יותר קל. בישראל ההחלטה הרבה יותר מורכבת, כנראה בגלל השפעות תרבותיות ודתיות סביב נושאי פוריות. הניתוח נעשה בעיקר באופן פרטי, ואין רישום מסודר של מספר הניתוחים בארץ".
