פתאום צצה לי תמונת פרופיל חדשה שלו בפייסבוק, ובמבט אחד הבנתי: הוא התחתן שוב. הוא עמד שם עם אשתו החדשה, יפה ומרשימה כזו, שניהם נראו כאילו אראלה ממפעל הפיס בדיוק התקשרה, ולא מהסוג של "זכית ב־50 אלף", יותר בכיוון של פרס מפעל חיים. ואז זה גם תפס אותי בבטן: תחושת הפספוס. לא, ממש לא הייתי רוצה להתחתן שוב, ובטח לא איתו. בקושי הכרתי אותו. אבל זה בדיוק העניין: שלא נתתי לעצמי בכלל צ'אנס להכיר.
זה קרה לפני חמש שנים. נפגשנו במסיבה, ומהשנייה הראשונה הוא מצא חן בעיניי: שיער כסוף, עיניים כחולות, גוף שלא זקוק למילים כדי להבהיר שמישהו פה מכיר היטב את חדר הכושר. וכשהתחלנו לדבר, כל משפט שלו סימן עוד וי על משבצות הבינגו. הוא היה בגיל המתאים, בעל עבודה מעניינת, והשוס? הוא גר במרחק שלא מצריך ווייז. החלפנו טלפונים, למחרת הוא כתב וקבענו להיפגש בסופ"ש.
יום לפני הדייט נפגשתי עם חברה גרושה. סיפרתי לה עליו בהתלהבות לא אופיינית והראיתי לה תמונה שלו. מבטה מיד התעקם להבעה של "טוב, אני הולכת לבאס אותך אבל זה לגמרי לטובתך". ואז היא אמרה שיש לה חברה שיצאה איתו, שסיפרה שהיה בו משהו "קצת משונה" ובאופן מאוד לא משונה: ירד לי ממנו מיד.
לא היה לי נעים לבטל איתו את הפגישה, אבל כבר הלכתי אליה בחוסר חשק, ולמרות שברגע שראיתי אותו חשבתי שהוא עוד יותר חתיך ממה שזכרתי, לאורך כל הדייט בחנתי אותו בעיניים ביקורתיות. כשהוא ניסה לשעשע, לא צחקתי. כשהוא דיבר רבע שעה על זיכרון הילדות הראשון שלו חשבתי "אולי לזה היא התכוונה?". וכשנפרדנו לשלום והוא אמר: "היה לי ממש כיף יפעתושקה", זה היה עבורי השיא. "יפעתושקה?". גם ב"יפעתוש" הייתי שוקלת לחתוך, אז עוד להוסיף "שקה"? כשחזרתי הביתה, כתבתי לו שהיה מאוד נחמד אבל לא הרגשתי את הכימיה הזוגית. שם זה נגמר.
וכן, סביר להניח שהדייט היחיד הזה איתו היה ממשיך להיות מתויק בארכיון הדייטים המאובק שלי, בקומת המרתף שבלב, לולא תמונת הפרופיל שלו שקפצה לי בדיוק כשצפיתי ב"דיברנו מספיק".
הסרט מ־2013, שזוכה עכשיו לפופולריות מחודשת בנטפליקס מספר על גרושה (ג'וליה לואי־דרייפוס) שפוצחת בזוגיות עם גרוש (ג'יימס גנדולפיני המנוח), אבל אז היא מגלה שגרושתו היא לא אחרת מהלקוחה החדשה שלה: זו שיורדת על בעלה לשעבר בלי הפסקה, וכל ירידה כזאת מחלחלת אל הגיבורה, משנה לה את הזווית ומתחילה להמאיס עליה את בן זוגה הטרי.
חשבתי עד כמה קל באמת לערער את התפיסה שלנו, כשקולות של אחרים נכנסים פנימה. דמיינתי מה היה קורה אם כל גרוש/ה היו מקבלים הזדמנות לשבת עם האקס של הדייט החדש שלהם. איך סביר להניח שזוגיות בפרק ב' הייתה הופכת לזן בסכנת הכחדה, ובעיקר הרהרתי במה שחברתה הטובה של הגיבורה אומרת לה בסרט: "את לא רצית את בעלך לשעבר. זה הופך אותו לאדם שאי־אפשר לאהוב?".
אהבה היא לא עובדה אובייקטיבית. היא כימיה, תחושת בטן, הכלה של דברים קטנים, ומה שמישהי אחרת לא סבלה יכול להיות בדיוק מה שאת תאהבי. הייתי מצטטת כאן את שרלוט "מסקס והעיר הגדולה": "זבל של אישה אחת הוא אוצר עבור אישה אחרת". אבל "זבל"? באמת? לא בתקופה שאני מנסה להימנע מללכלך.