שי לי שינדלר. "אני לא מתנצלת על כך שיש לי כסף"

שי-לי שינדלר: "אומרים לסוכנת שלי 'בואי, היא לא צריכה כסף'"

שינדלר נסעה לרילוקיישן בניו־יורק, ונכנסה לדיכאון. היא שבה לארץ וקיבלה תוכנית, אבל בעקבות הקורונה היא בוטלה. כעת חוזרת למסך כמגישת VOD, ומסבירה איך אקזיט המיליונים של בעלה שינה את היחס כלפיה: "יש חוסר פרגון לעשירים. אני מקבלת הצעות לעבודה בסכום הרבה יותר נמוך"

פורסם: 17.10.21, 08:09
שי לי מצטלמת לשער לאשה. צפו בסרטון
( צילום: טל שמעוני)
יום שישי בבוקר. אני מחפשת חנייה בשכונת נווה אביבים בצפון תל־אביב ומקללת בלב את שי־לי שינדלר, שקבעה את הריאיון בקפה השכונתי שלה, בלב אזור בעייתי. כשאני סוף־סוף מוצאת חנייה, מתיישבת ומחכה לה, היא קוראת לי מהמדרכה ממול ומנופפת לשלום. ככה אני מגלה שהגברת הצליחה למצוא חנייה לג'יפ שלה (תירגעו, שנת ייצור 2014) על האף של בית הקפה.
טוב, שיחקת אותה.
"הקב"ה שרוף עליי".
אוקיי.
"אני אשכרה חיה ככה, שהקב"ה שומר עליי ושהכל יהיה בסדר. זה לא בקטע דתי. אני פשוט אדם חיובי, חושבת טוב ומאמינה בטוב, וזה מצליח. איחרתי לך ואני שונאת לאחר, ואמרתי לעצמי שאין, אני מוצאת חנייה ובזה נגמר הדיון. כשאני חושבת על זה, כשאני אומרת שהקב"ה שרוף עליי, אני בעצם אומרת שאני קצת שרופה על עצמי".
תובנה נאה. הלוואי על כולנו.
"זה חדש. לא הייתי שרופה על עצמי מספיק. לפני חצי שנה עשיתי קורס שנקרא 'פריצת דרך' אצל המאמנת מעיין בן ציון. היא לקחה כל מיני תיאוריות - קבלה, הסוד, בודהיזם וקארמה - והורידה לפרקטיקה. זה היה חשוף מאוד. אני יושבת עם 50-40 אנשים, ואנחנו משתפים. נוצרו אינטימיות וביטחון נורא מהר. קיבלתי כלים די פשוטים, והתחלתי לראות דברים קצת אחרת. זה מסדר לך את הדרך שבה את בוחרת לחוות דברים. זה סידר לי אותי מול עצמי, מול ליעד (אגמון, בעלה. ת"ב), מול הילדים ומול ההורים שלי. הבנתי שלא נשמתי. למדתי לקחת נשימה עמוקה. כשמשהו קורה, להכניס שנייה חמצן למערכת ולראות איך אני לא מגיבה על הדבר הזה כמו תמיד, אלא בצורה אחרת".
3 צפייה בגלריה
שי לי שינדלר
שי לי שינדלר
"כשאני אומרת שהקב"ה שרוף עליי, אני בעצם אומרת שאני קצת שרופה על עצמי"
(צילום: עדי אורני, סגנון: שירה לוי מ"ארטקבוק")


אין פיקים

במשך כעשור, להוציא הפסקה בת כשנתיים שבמהלכן שהתה עם משפחתה בניו־יורק, התרגלנו לראות את שינדלר (35) מככבת ערב ערב על המסך. היא הגישה לצדו של גיא לרר את התוכנית הפופולרית "הצינור" ובהמשך ה"צנרת. בשנה וחצי האחרונות נכנסה שינדלר לנמנום קורונה, קצת באשמתה והרבה שלא. עכשיו היא מגיחה מהתנומה הארוכה לעשייה מחודשת: היא מתחילה להגיש את המלצות הצפייה ב"הוט VOD", ואוטוטו עולה באינסטגרם של "סופר־פארם" תוכנית רשת שלה הכוללת ראיונות על הורות. פרט לכך היא עובדת על סרט דוקו שעוד מוקדם לדבר עליו.
ב־2015 עזבה שינדלר עם בעלה ובנם הבכור לניו־יורק. זו הייתה אמורה להיות הרפתקה מהממת. הם התגוררו בדירה שווה בשכונת וויליאמסבורג הטרנדית בברוקלין, ושינדלר, שהשאירה את הקריירה מאחור, הייתה חופשייה להעביר את הזמן בבתי קפה, שופינג ומוזיאונים. אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. במקום זה היא מצאה את עצמה מבודדת ומדוכאת. ב־2017 חזרה לבד עם הבן הבכור והילדה שנולדה שם, בעוד שאגמון נשאר לעבוד בניו־יורק והגיע לביקורים בארץ. ב־2020, כשנמכר הסטארט־אפ, הוא חזר לארץ, והמשפחה התאחדה.
היום, ממרחק הזמן, שינדלר בשלה לספר בפעם הראשונה על המקום הנמוך והאפל שבו הייתה בניו־יורק. "קודם כל, לא היה לי שום צורך לעבור ולא רציתי לעבור. אבל כשלא הייתה ברירה והיינו חייבים לנסוע, היו לי דמיונות איך אני אצליח, יהיה לי גרין קארד ואני אעוף על הקריירה ועל החיים. אני הולכת להיות אלן דג'נרס. הגענו לשם, ובחודשיים הראשונים זה היה אחלה. לקחתי את הילד לגן, עשיתי ספורט, קניות הביתה, פגשתי חברה לקפה, הלכתי למוזיאונים. אבל כמה אפשר לעשות את זה? עשיתי קצת כתבות חוץ ל'חדשות עשר' וראיונות לגיא פינס, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הולך להיות קל. את מבינה שזו כבר לא חופשה, אלה החיים עצמם ומשהו חסר. מצאתי את עצמי פוגשת כל ערב חברה ובוכה את חיי על זה שאני לא בעשייה ומשעמם לי ואני מתגעגעת הביתה. הכל הפך לקשה. הייתי מתחננת לליעד שיחזור הביתה מהעבודה כי קשה לי לקלח ילד אחד. לקח לי זמן להבין שאני בסוג של דיכאון".
"הלכתי לפסיכולוגית, והיא, בשלב כלשהו, שלחה אותי גם לפסיכיאטרית. התחלתי לקחת כדור ממשפחת ה־SSRI, וזה פשוט איזן אותי. אני חיה היום במנעד רגשות שאין בו 1 ואין בו 10. הוא נע בין 2 ל־9"
ואז גם התחילו חרדות. "ליעד נסע המון, הייתי בהיריון, ונשארתי לבד עם הילד. היה חורף והרגשתי נורא בודדה. שכנוּת זה הדבר הכי קשה בניו־יורק. השכן ממולך בקושי אומר שלום במעלית. פתאום התחלתי לדמיין איך אני מתעלפת או גרוע יותר, משהו קורה ואף אחד לא יודע. ממש דמיינתי כל מיני תרחישים נוראיים".
איך טיפלת בזה?
"אני אדם מאוד מטופל. ליעד הכיל את המצב ושאל שאלות שעזרו לי להבין שיש בעיה ושצריך עזרה. הלכתי לפסיכולוגית, והיא, בשלב כלשהו, שלחה אותי גם לפסיכיאטרית. התחלתי לקחת כדור ממשפחת ה־SSRI (כדורים אנטי־דיכאוניים, ת"ב), וזה פשוט איזן אותי. אני חיה היום במנעד רגשות שאין בו 1 ואין בו 10. הוא נע בין 2 ל־9. אני חווה את הכל, אבל אין פיקים, וזה מושלם לי. ליעד ואני קוראים לו 'כדור הפלא'. אני לא מצטערת על מה שעברתי בניו־יורק. זה פרק מאוד חשוב בחיים שלי. עד אז לא הייתי מחוברת לעצמי בשיט".

3 צפייה בגלריה
שי לי שינדלר
שי לי שינדלר
"לא מצטערת על מה שעברתי בניו־יורק"
(צילום: עדי אורני, סגנון: שירה לוי מ"ארטקבוק")

להתרגש מ־80 שקל

מאז העסקה המוצלחת, שהניבה למשפחה הון אישי בסדר גודל של עשרות מיליוני דולרים, שינדלר מוטרדת מהמחשבה על איך הילדים שלה, גילי בן השבע, דני בת הארבע ורוני בן השנתיים, יגדלו ואילו אנשים הם יהפכו להיות. בחלומה היא חוזרת לבית הספר התיכון אל ילדי העשירים שפגשה. "מטריד אותי ברמה היומיומית איך אני מונעת מהילדים שלי להיות מפונקים, יהירים ודוחים. אני רוצה שהם יישארו צנועים וענווים ושיבינו שכסף הוא אמצעי ונוחות אבל הוא לא מגדיר ולא מנהל אותנו. יום אחד, למשל, גילי חזר מבית הספר ואמר בתמימות של ילד שהוא הילד היחיד שיש לו בית פרטי".
איך הגבת?
"מיד אמרתי לו, 'אז מה? מה זה רלוונטי? מה שחשוב זה מה שקורה בתוך הבית. כיף בבית שלנו? יש בו שמחה? אהבה? אז מה זה משנה בית פרטי או דירה בבניין?'. בזה נגמר הדיון. הילד הבין שאני לא מוכנה שזה יהיה בשיח".
"בניתי את בית חלומותיי, אבל הוא לא מנקר עיניים. מבחינתי הייתי קונה הכל באיקאה. אני לא חיה את השואו. עכשיו ליעד ואני חזרנו מחופשה ביוון. טסנו בטיסת צ'ארטר שעלתה מאה דולר"
אם האמביוולנטיות גדולה כל כך, יכולתם לבחור לא לעבור לבית פרטי.
"אם אני רוצה לשדרג את חיי, ותודה לאל יש לי אפשרות, למה שלא אשדרג אותם? כשאני רוצה להתפנק, אני מתפנקת. בניתי את בית חלומותיי, אבל הוא לא מנקר עיניים. מבחינתי הייתי קונה הכל באיקאה. אני לא חיה את השואו. על המטבח אני החלטתי, אז הוא נקנה ממותג ישראלי לא יקר. הרהיטים ממותג איטלקי שליעד רצה. הגענו לאיזונים בינינו. האוטו פה", היא מצביעה על הג'יפ, "הוא משנת 2014 והוא אחלה אוטו. לוקח ומחזיר. עכשיו ליעד ואני חזרנו מחופשה ביוון. טסנו בטיסת צ'ארטר שעלתה מאה דולר.
"כבר קרה לי שקניתי בגדי ים ברשת בגדי ילדים, הכל ביחד יצא 86 שקל, והקופאית הודיעה לי שיש לי 80 נקודות בכרטיס החבר ואני צריכה להוסיף רק שישה שקלים. ממש שמחתי והתרגשתי מהקנייה הזולה. מאחוריי בתור עמדה אמא מהגן הקודם של אחד הילדים, ואמרה לי, 'אין לתאר אותך'. אבל מה לעשות שגדלתי 35 שנים עם הערכה והבנה ברורה של מהו כסף ואיך מרוויחים אותו. זה לא נעלם ביום אחד".

אם כך, איך מצליחים להעביר לילדים ערך של כסף?
"כשעברנו לשכונה הזו, גיליתי שקלפי פוקימונים מאוד פופולריים. כדי שהילד ישתלב חברתית, קניתי לו והוצאתי על זה איזה אלף שקל תוך כמה חודשים. הוא נכנס לזה חזק, אבל כמו כל ילד, בסוף זה עבר לו. כשעשינו סדר בחדר הצעצועים והכנו שקיות לתרומה, גילי אמר שהוא רוצה לתת את הקלפים. אמרתי לו שאין מצב. אם הוא רוצה, הוא יכול למכור. רציתי שיבין שהכסף לא נקטף מהעץ. הקמנו דוכן בגינה למטה, וחבר שלו והוא מכרו קלפים. הייתי כל כך גאה בו והעליתי את זה לאינסטגרם. התחלתי לקבל תגובות מאוד קשות כמו 'למה ילד ממשפחה מיליונרית צריך לעמוד בשמש?', 'למה אתם לא תורמים?'. נעלבתי. אשכרה נעלבתי. מעבר לזה שתצאו לי מהווריד, תראו כמה שיעורים הילד למד. זה גם לחלוק עם חבר, זה גם להבין את הערך של הכסף, וזה גם עצמאות".
יש שנאת עשירים בארץ.
"שנאה זו מילה קשה. יש חוסר פרגון לעשירים. את יודעת כמה פעמים אני מקבלת הצעה לעבודה בסכום הרבה יותר נמוך ממה שהרווחתי לפני שנים? כשהסוכנת שואלת אותם מה קורה פה, עונים לה, 'בואי, היא לא צריכה את הכסף'. אני אומרת גם בפרצוף שאני לא מתנצלת על כך שיש לי כסף. אני יודעת מה אני שווה ואלה לא הסכומים שאני עובדת עבורם".
הריאיון המלא עם שי-לי שינדלר מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.