היום, כאשר ליטל שוורץ סיפרה על זיוית, אחותה הגדולה ממנה בשלוש שנים, היא התייחסה בעיקר לעובדה שאין ביניהן שום דמיון חיצוני. "היינו הולכות ברחוב, ואנשים היו עוצרים ושואלים: 'בטוח יש לכן אותה אמא? כי איך היא ככה ואת ככה?'", סיפרה לא פעם בראיונות. "אני עוד הייתי מתעקשת ואומרת: 'מה זאת אומרת ככה?', והם היו עונים: 'נו, היא יפה, ואת כזו...'. גם המורים העירו. אפילו אמא שלי. היא קראה לי 'הברווזון המכוער'".
צפו בווידאו
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: ליאור שרון, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
לאורך השנים סיפרה שוורץ כמה קינאה באחותה הבכורה, ועל כך שהקנאה הזו דחפה אותה למצוא את המקום המיוחד שלה: ההומור. אבל מה שלא סיפרה עד היום הוא שהקנאה ההיא התחלפה מהר מאוד בעצב ודאגה. זאת אחרי שאחותה אובחנה בגיל 23 עם סכיזופרניה, ומאז היא מתמודדת עם מחלת הנפש הקשה שמלווה גם את המשפחה כולה.
"לפעמים יש בי ייסורי מצפון שקינאתי בה כל כך", מודה שוורץ. "אמא שלי תמיד אמרה שעשו עליה עין, שזה בגלל שכל הזמן אנשים אמרו, 'וואו, כמה היא יפה'. לפני שנים אפילו לקחתי את אחותי לכל מיני מקומות בניסיון 'להוציא לה את העין'. אני לא מאמינה בזה, אבל חשבתי שאין מה להפסיד. ותמיד הצטערתי שהיו לי מחשבות לא נחמדות כלפיה כשהיינו ילדות. למרות שהייתי קטנה, כן? וגם אז, אף פעם לא ייחלתי שיהיה לה כזה רע. במקסימום התפללתי שאחד מבני הזוג שלה יזרוק אותה וישבור לה את הלב, כי ממני כולם נפרדו ואותה כולם רצו. אבל זה היה רק ברמה הזאת".
איך אובחנה אצלה המחלה?
"בדיעבד, הסימנים התחילו עוד בזמן שאחותי הייתה בצבא. היא הייתה בטוחה שאנשים מדברים עליה, התעקשה כל הזמן לסגור את החלונות והתריסים בבית, וכשהיינו שואלים אותה למה, היא ענתה שהשכנים מסתכלים עליה והיא לא רוצה שיראו. אבל בתקופה ההיא הייתה פחות מודעוּת, וההורים שלי לא ראו בזה משהו יותר מדי יוצא דופן. הם חשבו שזה עניין של גיל ההתבגרות. בגיל 23 היא כבר עשתה תואר ראשון בחינוך גופני בווינגייט והיה לה בן זוג כמה שנים, אבל היא עדיין גרה איתנו בבית. ואז, יום אחד, היא התחילה לשמוע קולות".
"אנחנו יכולות לשבת ופתאום אחותי תגיד: 'אני שומעת קולות'. אז אני אומרת לה: 'נו, תעני להם. תראי מה הם רוצים'. ואז שתינו מתחילות לצחוק ומסיימות על הרצפה"
מה זאת אומרת?
"היא אמרה שהיא שומעת כל מיני דברים באוזן. שמדברים עליה, שמדברים נגדה, שרוצים להרוג אותה או רוצים להרוג את המשפחה שלה. פה כבר כולנו הבנו שיש בעיה ושחייבים לקחת אותה לטיפול. אחותי לא התנגדה כי היא מאוד סבלה. זה היה מאוד קשה מן הסתם, עבור כולנו, לשמוע את האבחנה: שיש לה סכיזופרניה.
"מאז ועד היום מעולם לא היה צורך לאשפז אותה, היא רק צריכה לקחת תרופות. אבל התרופות לא מנטרלות לגמרי את התסמינים. הן רק מפחיתות את תדירות ההתקפים ואת העוצמה שלהם".
איך המחלה השפיעה על הזוגיות שלה?
"בן הזוג שלה היה מהמם. גם אחרי האבחנה הוא נשאר איתה ובהמשך הם התחתנו. הם לא הביאו ילדים לעולם, כי הרופאים אמרו שהמחלה גנטית ואחותי לא רצתה. בן הזוג שלה מאוד אהב אותה וקיבל את זה. היו ביניהם יחסים מדהימים. אחותי עבדה כמדריכת ספורט, והם אפילו גרו יחד שלוש שנים בחו"ל. אבל לפני עשור הם התגרשו. אני מניחה שבסופו של דבר, אחרי כל השנים האלה, הוא הרגיש שהוא בכל זאת רוצה להיות אבא. הוא באמת הקים משפחה אחרי שהם נפרדו".
מה שלום אחותך היום?
"אחרי הגירושים היא עברה לגור עם אמא שלי בקריית ביאליק, וזה מצוין עבור שתיהן. אבא שלי נפטר לפני שש שנים, והן מהוות עוגן אחת עבור השנייה. כשאמא שלי החליקה בבית ושברה את הירך, למשל, היה מזל גדול שאחותי הייתה איתה ויכלה להזמין אמבולנס.
"חשוב לי לציין שאחותי היא בחורה עצמאית, מדהימה, ושאין מספיק מילים להגיד כמה אני אוהבת אותה וגאה בה. דווקא אחרי שהיא חלתה היא הפכה למצחיקה נורא, ובבגרותנו כבר הפכנו לחברות ממש טובות. אני חושבת שהמחלה בצורה מסוימת ריככה אותה וקירבה בינינו. היא בחורה טובת לב שקל מאוד להתאהב בה. אחותי גם מאוד אוהבת את החיים ומאוד אוהבת את עצמה. יש לה חברות טובות, היא אוהבת לעשות שופינג, להתפנק בבתי מלון. היא ממש לא דיכאונית, וזה מזל גדול במחלה הזו".
"כל החטופים חייבים להיות בבית. אין שום שאלה בכלל. בעיניי גם כולם רוצים עסקה. לא רק השמאל. המשפחה של בן הזוג שלי מצביעה ביבי וגם הם רוצים עסקה"
איך המחלה שלה באה לידי ביטוי ביומיום?
"ההתקפים שלה מופיעים בממוצע פעם ביום, ובמהלכם היא חושבת שמדברים עליה או שזומבים רודפים אחריה. כשאני נמצאת איתה, זה קורע. אנחנו יכולות לשבת ופתאום היא תגיד: 'אני שומעת קולות'. אז אני אומרת לה: 'נו, תעני להם. תראי מה הם רוצים'. ואז שתינו מתחילות לצחוק ומסיימות על הרצפה. אבל אם היא לבד כשזה קורה, זה לא ממש נעים".
למה עד היום לא דיברת על מחלתה?
"בכנות? כשהיא רק חלתה, היא התביישה, ההורים שלי התביישו, ואני מודה: גם אני התביישתי. ממש התבאסתי מזה. קינאתי בחברות שלי שיש להן אחים נורמלים. אבל מהר מאוד זה עבר לי. הבנתי כמה אני גאה באחותי, ושמחלת נפש היא לא משהו שצריך להתבייש בו. אחרי שהתפרסמתי התחלתי להופיע בהתנדבות עבור עמותת אנוש, התייעצתי הרבה פעמים לגבי אחותי עם צופית גרנט (נשיאת עמותת אנוש שאחיה מתמודד עם סכיזופרניה. י"מ), ואמרתי לאחותי שכמו שעושה צופית, בעיניי חשוב מאוד שאדבר על זה בתקשורת כדי להעלות את המודעות. אבל היא לא הסכימה, וכיבדתי אותה".
ועכשיו היא מסכימה?
"כן. אחת לכמה זמן היו לי שיחות איתה בעניין. הסברתי לה כמה זה חשוב בעיניי. אני יודעת על עצמי שבזכות אחותי הפכתי להרבה יותר רגישה לאנשים עם בעיות נפשיות. הנה, ממש לא מזמן הייתי בקניון, ובחורה צעירה התחילה לצרוח שם: 'אני רוצה שמישהו יקנה לי את התמונה הזו, אני חייבת לתת אותה לאמא שלי'. אנשים הביטו עליה בסלידה, חלק אפילו צעקו, 'תלכי מפה, חולת נפש', ואני לא יכולתי לשאת את זה. ניגשתי אליה, שאלתי באיזו תמונה מדובר וקניתי לה אותה. אחרי זה התחלתי לבכות כי הבנתי את המצוקה שבה היא נמצאת ומאיפה זה מגיע.
"ואז שוב חשבתי על אחותי, וכמה פעמים אנשים צעקו עליה ולפעמים אפילו הזמינו לה משטרה, רק כי היא דיברה לעצמה – היא לא עשתה לאף אחד שום דבר רע. חשבתי כמה הייתי רוצה שאנשים יבינו, יכבדו אותה ולא יצעקו לה 'משוגעת'. הסברתי גם לאחותי וגם לאמא שלי שהחשיפה הזו תוכל לעזור גם לאחרים, שאלה שמתמודדים עם מחלות נפש אולי יפסיקו להיות שקופים. ובעיקר, שיבינו שבאמת־באמת אין מה להתבייש בזה, בטח במדינה כמו שלנו, שבה לדעתי רוב האוכלוסייה חיה על כדורים. אני חושבת שאם את חיה כאן ולא לוקחת כדורים ומרגישה בסדר, אז משהו בך ממש לא בסדר".
זה לא שמאל ולא ימין
שוורץ (48) נחשבת לאחת הקומיקאיות המובילות בישראל, ומריצה כבר שנים מופעי סטנד־אפ מצליחים. בנוסף היא נהייתה אחת היוצרות המוערכות בטלוויזיה, בעיקר הודות לסדרת הלהיט שלה "חברות" (שאותה כתבה יחד עם שי בן עטר וליאת שביט) שעלתה ב־2013, וארבע עונות שלה שודרו עד היום. בקרוב תשחק בסדרת הדרמה "תוצרת בית" שתשודר ב־yes.
ובימים אלה את גם כותבת סרט קולנוע.
"נכון. זו קומדיה מטורפת שמספרת על חבר'ה שעובדים בטלמרקטינג ורוצים להחליף אותם ב־AI. כמובן גם אשחק בו. זו הסיבה שהתחלתי לכתוב: כדי לייצר לעצמי תפקידים".
ממש בקרוב היא אמורה לעלות עם מופע סטנד־אפ חדש, ובאוקטובר אמורה לצאת לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית. "המופע הזה מכיל המון חומרים חדשים, כי החיים שלי ושל כולנו השתנו מאוד", היא אומרת. "זה כולל בין היתר הרבה בדיחות שעוסקות באנטישמיות".
שוורץ מספרת שלראשונה בקריירה שלה היא עומדת לסגור את המופע עם מסר רגשי שיש בו יותר דרמה מצחוק. "פעם נורא פחדתי לגעת ברגש במופע, אבל חשוב לי לסיים עכשיו עם אמירה מלכדת, בעיקר בגלל כל סיפור התקיפה שעברתי".
תזכורת: במרץ 2024 נקלעה שוורץ לאחת החוויות הקשות בחייה, שלדבריה היא עד היום מתקשה לעכל. אחרי שחזרה מכיכר החטופים, יעד קבוע מבחינתה מאז 7 באוקטובר, מפגיני ימין שזיהו אותה וסברו ששבה מהפגנות בקפלן נגד הממשלה, החלו לקלל ולתקוף אותה. האירוע תועד בסרטון שנהפך לוויראלי ובו נראית שוורץ משיבה בצעקות, מכנה אחד מהם "מפלצת" ואף מאיימת "אני אהרוג אותו". הסרטון הצית כלפיה עליהום ציבורי, מה שהותיר אותה בטראומה קשה.
"המקרה הזה כל כך ערער אותי ששלושה חודשים לא יצאתי מהבית", היא אומרת. "זה היה מזעזע. בעיקר כי אנשים לא ראו את כל הסיפור, את הרקע. ראו רק את החלק שבו אני צועקת ומאיימת, לא את מה שקרה לפני כן, איך המפגינים זרקו עליי דילדואים, צרחו עליי וקיללו אותי, כשאני שתקתי. רק ברגע שהם התחילו לקלל את הבנות שלי, איחלו להן דברים נוראיים, איבדתי את זה. זה היה הקו האדום מבחינתי. הייתי המומה אחרי זה מכל השנאה שקיבלתי ברשתות, בעיקר כי אני לא רגילה לדבר כזה. תמיד הייתי אדם אהוב, ופתאום הפכתי להיות אישה ששונאים".
"לא מזמן הייתי בקניון ובחורה התחילה לצרוח שם. אנשים הביטו עליה בסלידה, חלק אפילו צעקו, 'תלכי מפה, חולת נפש', ואני לא יכולתי לשאת את זה. ניגשתי אליה, ואחרי זה התחלתי לבכות"
וכל זה כשהגעת בעצם ממקום כל כך טוב: תמיכה במשפחות החטופים.
"בדיוק. זה מה שהכי תסכל אותי, שכל כך לא הגיע לי שיתקפו אותי. מצד אחד באמת לא הייתי בקפלן, מצד שני הרגיז אותי שאני צריכה בכלל להסביר את זה, כי גם אם באמת הייתי בהפגנות של קפלן, אין שום הצדקה למה שקרה. ועדיין, אני באמת לא אדם פוליטי. אני לא אומרת את זה בגלל שאני מפחדת להגיד את מה שאני חושבת, מחשש שזה יפגע לי בקהל. ככה אני מרגישה. מעניין אותי רק צדק. אני זועמת על עוולות חברתיות, ומאז 7 באוקטובר, כל מה שחשוב מבחינתי זה רק החזרת החטופים. בדיוק כמו שאלי שרעבי אמר: 'זה לא שמאל ולא ימין. זה ישר'".
"כולם חייבים להיות בבית. אין שום שאלה בכלל. בעיניי גם כולם רוצים עסקה. לא רק השמאל. המשפחה של בן הזוג שלי מצביעה ביבי וגם הם רוצים עסקה. איך ההורים של החטופים יכולים להמשיך לחיות ככה? זה נורא. אם אני לא יכולה בוקר אחד לנשק את הבנות שלי כשהן מתעוררות, אני מתה".
- הראיון המלא עם ליטל שוורץ מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
ע. סגנון: נטלי לונדון, ניהול סט: דור רביב מרדכי, איפור ושיער: ניב בוגוסלבסקי
