כל אירוע משמעותי בחיים טומן בחובו שינוי - פרידה ממשהו ישן וכניסה של משהו חדש. "טקס סגירת עצמות" או "איסוף עצמות", שם שנשמע קצת מאיים ומוזר בתחילה, בנוי בדיוק על הרעיון הזה. לאחר לידת התינוק, האישה נפרדת מתקופת ההיריון, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית, ומסע חדש מתחיל. ענת לביא (המכנה את עצמה "מכשפה בהר"), פסיכותרפיסטית גופנית מקיבוץ מעלה גלבוע, עורכת טקסים כאלה ועוזרת לנשים להשתחרר מהעבר ולנוע לעבר העתיד.
מקור הטקס במקסיקו, שבה מיילדות היו עורכות אותו לאמהות טריות כדי לעזור להן לעבור שלב ולהיאסף מחדש, גופנית ורגשית. לביא: "לאחר שכל העצמות והנפש התרחבו לקראת הלידה, הדברים צריכים להיסגר". מטרתו המקורית של הטקס התייחסה לתהליך הלידה עצמו, אך הרעיון נדד אל המערב במשמעות רחבה יותר. לביא, כמו אחרות שעורכות טקסים כאלה, מציעה אותו לא רק לנשים לאחר לידה אלא גם לנשים בתקופות מפנה או שינוי בחיים, כמו לאחר תאונה, מחלה, ניתוח, אובדן של אדם קרוב, גירושים, שינוי מקצוע או יצירה של משהו חדש בעולם. אחרי 7 באוקטובר, מספרת לביא, הגיעו לקליניקה שלה גם נשים שרצו להתמודד עם אירועים אקטואליים, כמו מפונות או אמהות לחיילים פצועים.
להתמרכז מחדש
לביא, שהייתה דולה בעבר, למדה ותרגלה מדיטציה בודהיסטית במשך שנים, והיא מגדירה את עצמה פמיניסטית שמאמינה בכוחה של האישה לרפא את עצמה בסביבה תומכת ומאפשרת. "רוב העיסוק שלי, גם בפסיכותרפיה הגופנית, הוא מול נשים עם פוסט־טראומה או חרדה", היא מספרת. "במהלך השנים עבדתי עם נשים רגישות מאוד שהתמודדו עם פוסט־טראומה, סרטן, פיברומיאלגיה ומחלות אחרות, דיכאון אחרי לידה, אובדני היריון ולידות שקטות, דיכאון וחרדה וגם מצוקות חיים שגרתיות יותר כמו בזוגיות, בעבודה ועם הילדים".
בתהליך שיצרה על בסיס הטקס הקדום ממקסיקו, שילבה את עולמות התוכן שהכירה בחייה המקצועיים. "לאחר הלידה והפתיחה הגדולה של הגוף, הגוף נסגר מחדש. באותו האופן הטקס מסמל מעין הסכמה להתמרכז מחדש, להיאסף ולסגור את העבר", היא אומרת, "לשחרר את כל מה שסיים את תפקידו בחיים שלך ואת רוצה להשיל אותו כדי לצאת לחיים חדשים".
הטקס, שמחולק לשלושה חלקים, בנוי כולו על סמלים של פריון, לידה ומוות. תחילת התהליך, שאורך כשעתיים, בעיסוי רחם וב"עיסוי רגשי". האישה שוכבת ומקבלת עיסוי, בדגש על אזור הרחם והבטן.
לביא: "במהלך העיסוי אני שרה שירה מקודשת, שירה שמיוחסים לה אלמנטים רוחניים, ומשוחחת עם האישה. המטרה היא לא שהאישה תספר לי את הסיפור שלה, אלא שתתחבר לרגשות, לדימויים, לזיכרונות ולתחושות שלה. "אני לא מבקשת מהאישה לשלוף מהמיינד את הסיפור שהיא כבר מכירה, אלא להתמקד במה שהיא מרגישה ומה צף אצלה, בזיכרון התאי שטמון אצלה בתאים וברקמות".
מה עושים עם הרגשות האלה?
"מדברים איתם. אם למשל עולה תחושה של עצב או פחד, אשאל את האישה איך התחושה באה לידי ביטוי, איך היא נראית, איפה היא ממוקמת. אנחנו לא נתעסק במה שהאישה חושבת על הסיפור שלה ועל הרצון שלה שהעצב או הפחד ייעלמו. אנחנו נדבר עם הרגשות האלה, נשאל אותם למה הם זקוקים, מה הם מבקשים. לא ננסה להעלים אותם אלא ניתן להם מקום".
"ברחם נאגרים חוויות, טראומות וסודות מהעבר, עניינים שעברו מדור לדור ולא קיבלו מקום והכרה"
הדגש על הרחם הוא בשל ההקשר לפריון ולידה?
"גם, אבל לא רק. אני מתייחסת לרחם בארבעה היבטים. מעבר להיבט הפיזיולוגי, יש היבט רגשי - המקום שנטמעו בו חוויות רגשיות שקשורות בהפלות, לידות, מסרים משפחתיים על נשיות, מיניות וגופניות, בצורה ישירה או סמויה, וחוויות מיניות. בהיבט האנרגטי - המקום שבו לא נבראים רק תינוקות אלא גם חלומות, מאוויים ורצונות. לסיום, בהיבט הריפוי הבין־דורי - ההנחה בטקס היא שברחם נאגרים ונשמרים גם חוויות, טראומות וסודות מהעבר, עניינים שעברו מדור לדור ולא קיבלו מקום והכרה.
"בשלב הזה אנחנו מאפשרות להם לעלות, לקבל הכרה, להפריד ביניהם ובין החלקים של האישה ולהחזיר אותם למקומם - ליצור הפרדה בריאה בין מה ששייך לשושלת ובין מה ששייך לאישה.
"בשלב הזה אני גם מזמינה את המאמות והסבתות הקדמוניות לבוא ולתמוך במסע של האישה, ללוות אותה או להעביר לה מסר. אני לא קוראת לזה תקשור, המסרים לרוב ייצאו מהאישה בעצמה.
"יש נשים שחוות את השלב הזה כמו מעין מסע פסיכדלי בלי חומרים משני תודעה, כמובן, לפי מבנה האישיות של כל אישה. זה לא קורה לכולן. יש נשים שחוות את התהליך רק במישור הפיזי. נשים יותר אסופות ושמורות יביאו פחות תכנים רגשיים. הכול תלוי ברמת ההתמסרות של האישה ומה היא מבקשת לעבור".
אמבטיית מרפא
בחלק השני של הטקס, בסיום העיסוי, האישה נכנסת בפרטיות לאמבט שלתוכו לביא מוסיפה קדירת צמחי מרפא שרקחה, ובו היא יכולה להירגע ולהמשיך להשיל מעצמה את כל מה שהיא מבקשת להיפרד ממנו. בשלב השלישי של הטקס האישה מתלבשת וחוזרת לשכב על המזרן שבו כבר מחכים לה שבעה צעיפי ריבוזו - צעיפי כותנה ממקסיקו, כמו אלה שמשמשים גם לנשיאת התינוק.
לביא מתחילה לעטוף את האישה, צעיף אחר צעיף. במהלך השהייה בצעיפים לביא נותנת לאישה מגע תומך, ולאחר מכן היא מתחילה לפתוח את הצעיפים - לשחרר את האישה מהעבר.
מה מסמל שלב העיטוף בצעיפים?
"העיטוף בצעיפים יכול לסמל תכריכים, כי מדובר בפרידה ממשהו שמסתיים. הוא גם יכול לסמל רחם או גולם, כי המטרה היא לעבור מעין לידה מחדש. לפעמים בשלב הזה נשים ממש חוות מחדש את רגע הלידה שלהן או את הרגע שבו הן עצמן ילדו".
את קוראת לעצמך "מכשפה". איפה החלק של הכישוף בטקס?
"זה פשוט מה שאני. אני מחברת בין עולמות ופותחת מרחבים אנרגטיים מרחיבי תודעה. מגיעות דרכי נשמות וישויות שמחזירות חלקי נשמה שאבדו לנשים בדרך. אני רוקחת מילים, מנגינות, תפילות, מגע, ריח ותובנות לכדי קסם, כשף וריפוי. אבל בעצם הריפוי הוא היכולת של כל אישה למצוא ברחם שלה באר של תבונה נשית, לדלות ממנה חוכמה ועוצמה ולהגשים את מה שהיא מבקשת לעצמה".
