בזמן שהמשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי ממתינה בבית הקפה לתחילת הפגישה שלנו, אביה מתקשר אליה. "סוף־סוף היה לי זמן לשבת ולדבר איתו בנחת. אני מספרת לו שאני עומדת להתראיין ל'לאשה' ומאוד מתרגשת, והוא עונה לי שבצדק אני מתרגשת ומרחיב: כאשר הגיע לארץ כעולה חדש מרומניה, הוא למד עברית בעזרת 'לאשה'. כיוון שלא היה מקום בדירת החדר שבה כולם גרו בבאר שבע, הוא עבר לגור אצל דודתו ולמד עברית מהעיתון שקראה באדיקות בכל שבוע. 'לאשה' היה הספרות שלו. תארי לך שמישהו שעלה עכשיו לארץ לומד עברית בעזרת הריאיון שלנו", גידלי מתרגשת ועגילי הצוענייה שלה מתנודדים כשהיא צוחקת.
אנחנו נפגשות לאחר ששבה מיריד ספרי הילדים בבולוניה, מגרש המשחקים הגדול שאליו היא נוסעת כבר שנים כסופרת בינלאומית מצליחה וטווה קשרים עם סוכנים, מו"לים וקולגות. "אני נוסעת עם תיק גב קטן לבגדים ותיק ענקי מתקפל, שאני יודעת שיחזור לארץ מלא ב־30 קילו ספרי ילדים מופלאים שייכנסו למרחבי ההשראה של כולנו. מחר, למשל, כל תלמידי קורס ספרי הילדים שלי ב'סדנאות הבית' באים לספרייה הביתית שלי ואנחנו עושים 'בינג' בולוניה' - קוראים אחד לשני את הספרים בכל מיני שפות, תוך שימוש בגוגל כדי לתרגם מקוריאנית, סינית, איטלקית, צרפתית ועוד".
הילדים בעולם בכלל עוד קוראים או שהכול בטיקטוק?
"אני לא יודעת, אבל אני יודעת שיש ספרי ילדים נפלאים ושאני ילדה בת 52 שקוראת אותם בכל ערב. זו שירה, יצירות שאת לוקחת מהמדף בשביל לנוח בתוך יופי".
סוס במתנה
אבל ספרי ילדים הם לא רק לצורכי פיוט, אלא גם כדי לצחוק, להשתולל, לחלום, לשמוח ולהתפרנס. בימים אלה הוציאה את "משפחת קאובוי" (כנרת הוצאה לאור, עורכת: יעל גובר), המלווה באיורים יפהפיים של עינת צרפתי. זהו ספר על גבול המטורף שמגולל סיפור אהבה במערב הפרוע, וכאשר קוראים אותו מתגלגלים מצחוק, אז על אחריותכם עניין הילדים לפני השינה. ולראיה, אחייניתי, שאביה הקריא לה את הספר, ביקשה במתנה סוס. בהצלחה להורים.
את "משפחת קאובוי" לא לקחה במזוודה לבולוניה, כי עוד לא הודפס אז. היא נסעה גם כדי לפגוש את עומר הופמן, מאייר ישראלי שגר בהולנד ושאיתו הוציאה שני ספרי ילדים: "מוכנה מוכנה" ו"חד קרן מסוג קרנף". "הקמנו דואו יצירתי ויש לנו פליידייט שבועי שבו אנחנו ממציאים בכל פעם ספר. ליריד הלכנו כזוג מקצועי כדי למצוא לנו סוכנות באירופה".
איך היחס לישראלים בזירה הספרותית באירופה כיום?
"לא הרשו לנו לפתוח דוכן של ישראל ביריד, וזה קורע לב. למזלנו, נשיאת האקדמיה הגרמנית לספרות ילדים, קלאודיה פכר, הוציאה בשיתוף המכון הישראלי לתרגום חוברת עם המלצה על עשרה ספרי ילדים מישראל. במעשה פוליטי חתרני ואמיץ היא הציגה את הספרים שלנו בדוכן שלה. הלכתי ביריד ופתאום אני רואה את 'מוכנה מוכנה' ו'בראבו' שהוצאתי בהוצאה אוסטרית".
אותה הוצאה שלחה לגידלי ולמאיירת קרן כץ חוזה עוד לפני שהיה עמוד אחד כתוב או מאויר, כי האמינה בהן ובספר. "זה היה לפני שנה וחצי, בעיצומה של המלחמה, וכשהצענו להם שיוציאו את הספר בלי השמות הישראליים שלנו, הם סירבו באומץ ואמרו שהם רוצים ספר שלנו, עם השמות שלנו".
איך היה להסתובב ביריד כישראלית?
"כשניגשתי לדבר עם המאיירת הידועה ביאטריס אלמנייה, הזהירו אותי שכל האינסטגרם שלה פרו־פלסטיני. הייתה לנו שיחה קצרה אבל חשובה. ביקשתי שתבוא לדבר עם תלמידים שלי. אמרתי לה: 'כולנו שומרים על הלב התמים של האנשים בתוך אזור אסון משני הצדדים. אם יש לנו סיכוי להינצל - הוא כשנזכור לשכוח, כשנהיה שוב ילדים שמסוגלים להחזיק חזון שלא מחושב מאלימות העבר, אלא מחזיון העתיד הנקי והמשותף'".
איך היא הגיבה?
"זה היה רגע של מפגש אמיתי שבו שאלנו איך נרפא את עצמנו ממה שאנחנו כבר יודעות. שתקנו יחד והיא אמרה שהיא תחשוב ותענה לי. היא עוד לא ענתה".
כעת היא מקווה להמשיך לשתף פעולה עם האקדמיה הגרמנית ולהביא עבודות של מאיירים ישראלים לספריות ברחבי גרמניה. בינתיים הוזמנה להגיע עם 'בראבו' ו'אנשים נגעו בירח' (איירה: תמי בצלאלי) לפסטיבל ברלין, "אחת הבמות החשובות בעולם לספרי ילדים", לדבריה.
האיזון הופר
לא רק בשדה ספרות הילדים גידלי קוטפת פרסים והצלחות. היא החלה את דרכה כמשוררת, זכתה להערכת הביקורות, קיבלה את מלגת פולברייט היוקרתית שבזכותה למדה בתוכנית הבינלאומית לכותבים באוניברסיטת איווה - אבל חזרה מוקדם מהצפוי. לדבריה, לאחר 7 באוקטובר הזעם על ישראל שרחש קודם מתחת לפני הקרקע נהפך לקשה מנשוא. "עד 7 באוקטובר הייתה רשת עדינה של זיקות וקשרים. החבר הכי טוב שלי בתוכנית היה ממדינה ערבית. אחר כך כבר לא היה אפשר לגשר יותר על הפערים הפוליטיים. זה היה כמו ללכת בתוך מוגלה".
את המלגה קיבלה על מכלול יצירתה, כולל הספר "התאומים" (הוצאת מקום לשירה, עריכה: יערה שחורי), טקסט נוטף כאב על המשבר שהוביל לגירושיה. כמי שיודעת שאין רטיות מרפאות יותר מהכתיבה, גם גידלי הניחה מילים על בשרה המדמם. "כתיבה היא מרפאה במובן הזה שהיא עושה אותך חולה יותר. היא מאפשרת לך להציף את הכאב, להתבונן בו ולתת לו להיפתח אל מלוא העושר שלו".
"לא הרשו לנו לפתוח דוכן של ישראל ביריד. למזלנו, נשיאת האקדמיה הגרמנית לספרות ילדים, קלאודיה פכר במעשה פוליטי חתרני ואמיץ היא הציגה את הספרים שלנו בדוכן שלה. הלכתי ביריד ופתאום אני רואה את 'מוכנה מוכנה' ו'בראבו' שהוצאתי בהוצאה אוסטרית"
התפרקו לך החיים ואת בוחרת במילה חיובית כל כך?
"בסופו של דבר אני חותרת לחירות. להצליח להרגיש את הכאב שעובר בי במלואו בלי להירתע ממנו, אבל גם לא לקרוס ממנו".
ולא קרסת?
"אני מקווה שתבעתי לעצמי את מלוא העושר של החוויה. במקום להסתיר אותה מעצמי או לברוח ממנה, להיות בה. בשביל אדם כותב, דף הוא הרחבה מאוד נדיבה של העצמי, הדף לא מפריע אלא מקשיב עמוקות ואז נוצר מקום שלישי שאפשר להתמיד בו ולהניח דברים עד להשגבה לכדי אמנות. זה הכול נתיבים לגילוי ולהתגלות והצצה מעבר לחורים של המטריקס".
לראיין משוררת, זה גם להתעלף על עושר הדימויים והשפה של המרואיינת, אני אומרת לה ושפתיה מתעגלות לכדי חיוך.
אינפלציה על המדף
היא גרה ברחובות בדירה שנראית כאילו יצאה מ"אליס בארץ הפלאות" עם ספרייה ענקית במרכזה. היא אמא של הלל "שסיים אתמול קורס קצינים", היא אומרת בדאגה או גאווה, של עופרי שנמצאת בשנת שירות עם נערים בסיכון ושל ענר, תיכוניסט.
אשכול נבו והיא הם החלוצים של בתי הספר לכתיבה בישראל. הם הכירו בקורס קופירייטינג כאשר עוד הייתה חיילת, ונהיו חברי נפש. את התשתית ל"סדנאות הבית" הניחו השניים לפני כ־25 שנה (גילוי נאות: הכרנו בתחילת שנות האלפיים, כשגם אני למדתי שם). בית הספר מקיים כיום כמאה סדנאות שנתיות ברחבי הארץ. מ־7 באוקטובר הוא גם מלווה משפחות שכולות, משפחות חטופים, הלומי קרב ופצועים שמוצאים בכתיבה עוגן רגשי ומזור.
ובתוך כל זאת, אנחנו בתוך צונאמי של ספרים שיוצאים בשנים האחרונות במימון המחברים, עד כדי כך שאבי שומר, הבעלים של רשת צומת ספרים, אמר באחרונה שהוא מציב לקטורים שיחליטו אילו ספרים יימכרו אצלו.
יש תחושה שיש יותר כותבים מקוראים. לך ולאשכול יש חלק גדול בכך.
"אני לא בטוחה שהספרות צריכה את כל הכותבים שבה. אבל אני בטוחה שכל הכותבים צריכים את הספרות. עד היום זכינו לגדל 130 ספרים בסוגות שונות. זה המפעל שלנו ואני מאמינה שהוא הזדמנות להבראה אישית וקולקטיבית".
השאלה היא אם כל מה שנכתב, ראוי שיֵצא לאור. מי קובע מה מתפרסם בעידן של מיעוט שומרי סף בכל התחומים?
"סדנת כתיבה טובה לא מרבה גרפומנים, אלא להפך. היא מטפחת ומעודדת כתיבה משובחת, אמיצה, עמוקה ובעיקר נאמנה לחד־פעמיות של הכותב שלה ולכן חשובה. ולראיה, התלמידים שלנו קיבלו כל פרס אפשרי, מתורגמים לשפות רבות ומצליחים לדבר את הדבר שייחודי להם ולהפוך אותו למרחב של רגש, חשיבה וגדילה גם לקוראיהם. אם יש לנו בעיה של ריבוי גרפומנים, זו בעיה של פחות מדי סביבות שמשלבות מקצועיות חסרת פשרות עם קשב סקרני, מדויק ומלא תשוקה. אם נעמיק עוד רמה, הסיבה שיש כל כך הרבה כתיבה לא טובה היא שאנחנו לא עוסקים בדברים הנכונים בתוך השיח שלנו. היומיום והשיח שלנו משועבדים לראייה לוקאלית של המצב האנושי, בעוד הנפש שלנו שמחפשת מרחבים לשאול שאלות עומק ולהרהר באמיתות הגדולות, נותרת עם שאלה קיומית לא מטופלת. אז מה הפלא שנפשות נוהרות בהמוניהן אל הדף הלבן והנדיב ששואל אותן מי אתן ומי אתן יכולות להיות? אנשים כותבים הם אנשים במצב הכי יפה שלהם. אם יש לנו סיכוי לתקן את העולם, צריך להתחיל בעולם שלנו. הכתיבה בהחלט יודעת לעשות את זה".
והלב השבור שלך, הוא כבר תוקן?
"את שואלת אם מצאתי אהבה, או אם אני אוהבת את עצמי יותר? כי באהבה עצמית השתפרתי לאין ערוך, ואני מתרגשת מזה. כשתבוא האהבה הגדולה, והיא תבוא, תהיה לי אורית טובה יותר להציע", היא אומרת ועיניה הגדולות רוחשות ציפייה וסקרנות.
