בר 40 שנה שאורנה רוטברג חיה את הבמה מהצגה להצגה, ובכל זאת הדמות שלה ב"קיר זכוכית", ההצגה החדשה בכיכובה בתיאטרון בית ליסין, היא לא עוד תפקיד. רוטברג מגלמת את ויקי, בת לניצולי שואה שבוחרת לנתק את הקשר עם בתה אחרי שזו עוזבת את הארץ לברלין. התפקיד הזה מאלץ אותה להתמודד עם השבר המשפחתי הפרטי שלה: כבר 16 שנים שהיא בנתק מאחותה הבכורה.
רוטברג הסתירה כל השנים את הנתק הזה, שלווה ברגשות אשמה, בושה, הכחשה והדחקה. "אני לא בן אדם של יחסי ציבור ולא של פרסום, אבל הפעם החלטתי לנצל את נושא ההצגה כדי לדבר על משהו שלא מדברים עליו, והוא נתק משפחתי", היא אומרת. "בהתחלה לא רציתי לקחת את התפקיד. אמרתי למחזאי אורן יעקבי, 'מה, אני אתחיל עכשיו לגרד שוב את הפצע? אין לי מה לעשות בחיים?', אבל הוא אמר 'את ויקי. אף אחת לא תעשה את זה כמוך', ואני מודה שהוא צדק".
בינך ובין ויקי אכן יש קווי דמיון.
"נכון, שתינו חוות נתק במשפחה ושתינו דור שני לשואה. ויקי היא לא אני, אבל בחזרות לא היה לי פשוט, כי ראיתי את ההקבלות והיו לי התפרקויות לא קטנות. פה ושם נאלצנו להפסיק את החזרות כי הגעתי לנקודות שבירה, ולא פעם גם לבכי".
רוטברג היא הצעירה במשפחה של שלוש אחיות. האחות הבכורה הייתה בת 12 כאשר נולדה. "היא הייתה מאוד מאושרת מבואי. עד היום אני בטוחה שהיא אוהבת אותי, כמו שאני אוהבת אותה. היו לנו רגעים נפלאים, אבל הקשר בינינו הלך ודעך, עד שנעשה בלתי אפשרי".
למה?
"אני השתניתי, היא השתנתה, יש בינינו מרחק גדול בתפיסות העולם, בדעות, בערכים. פשוט לא ראינו עין בעין. אין מילים שיכולות לתאר את עומק האשמה והבושה שאני חשה בגלל זה, כי זו אחותי, בשר מבשרי, אבל לא היה מנוס מלהתגרש ממנה. נתתי לה גט".
אבל כשמדובר בקשר משפחתי, גם אם לא רואים עין בעין, עדיין אפשר להתקשר פעם־פעמיים בשנה, לאחל יום הולדת שמח או שנה טובה. לא להכריז על נתק.
"זו הייתה הצטברות של דברים וגם הזנחה של הקשר. היינו צריכות לעבוד על זה, אבל לא התפנינו לזה, וזה מה שקרה. היו כל הזמן חילוקי דעות והקנטות, יחסים לא בריאים. זה היה תהליך ארוך עד לנתק המוחלט, זה לא קרה ביום אחד".
היה איזה אירוע או ריב שגרם לזה?
"לא היה ריב, אבל הגעתי מולה למקום שאני לא מעוניינת להיות בו. אני אומרת לך שהניתוק הזה, כמה שזה נשמע נורא, עשה טוב לשתינו".
אז כשאתן מתראות, באירועים משפחתיים, למשל, אתן מתעלמות זו מזו?
"אנחנו לא מגיעות לאותם אירועים. ואל תשכחי שאת מדברת פה על משפחה של שניים וחצי אנשים, היטלר דאג לזה. אני לא חיה על כעס ואני מאחלת לאחותי ולמשפחה הנפלאה שלה רק טוב, אני רק לא רוצה להיות בקשר.
"לא הייתי יושבת פה לולא חשבתי שחשוב לדבר על זה, כי זה לא קורה רק אצלנו. היום, אחרי שהתגברתי על האשמה והבושה, אני שומעת מכל עבר על אחים שאין ביניהם קשר והסיפורים אינסופיים. אז אני רוצה להעביר מסר".
שהוא?
"אם רואים שהיחסים מקרטעים, מכאיבים או לא טובים, טפלו בזה לפני שיהיה מאוחר מדי. חבל שאנשים לא מתפנים לטפל בזה כל עוד אפשר. אנשים מנתקים וחותכים קשרים מוקדם מדי לדעתי".
הורים גיבורי־על
רוטברג (67) נשואה לאילן כרמי (70), מטפל הוליסטי ושחקן לשעבר שאותו הכירה בבית הספר למשחק בית צבי, ולהם שני ילדים: יובל (36), אשת יחסי ציבור, נשואה ואם לבן, וטל (27), סטודנט לכלכלה ומתמטיקה באוניברסיטת בר־אילן.
כמו ויקי בהצגה, גם רוטברג סוחבת על הגב את משא הדור השני. היא נולדה ברמלה וגדלה בחולון, בת הזקונים של מינה ומנשה ז"ל, ילידי פולין, ששרדו את מחנות ההשמדה. "ההורים שלי אכלו אותה ביג טיים", היא אומרת. "הם שורדים יחידים אחרי שכל משפחתם נכחדה, לא היו להם בכלל קרובי משפחה. אמא שלי הייתה במחנה הכי אכזרי, ששימש את מפעלי הנשק של הנאצים בפולין, ושניהם עברו את טרבלינקה, אושוויץ, בירקנאו, כל הרפרטואר.
"כל החיים חייתי בהסתרה, הדחקה ובריחה ממה שההורים שלי עברו 'שם', אבל אז הבנתי שבן אדם לא יכול לברוח מהביוגרפיה שלו. היו לי הורים גיבורי־על, למרות ששניהם סחבו פוסט־טראומה ברמה הכי גבוהה. החיים בבית עברו בשני ערוצים: דכדוך, דיכאון, חרדות, קושי לתפקד ועצב תהומי, ובמקביל שירים, מוזיקה, ריקודים והומור".
איך הם נפגשו?
"בלודז' שבפולין אחרי המלחמה. שניהם חזרו לעיר ודבר ראשון חיפשו מקהלה לשיר בה, ושם הם הכירו. האהבה לבמה, לתיאטרון, למוזיקה חיברה ביניהם, וכמו שאת רואה, התפוח לא נפל רחוק מהעץ. מאז שהייתי ברחם של אמא שלי ידעתי שאהיה שחקנית. כשהתחלתי להתנדב לפרויקט 'זיכרון בסלון' וכתבתי את ההרצאה שלי, 'משחק החיים', על סגולות הריפוי של המשחק והשירה, הבנתי שכל מעיין היצירה שלי הוא מהם. השירה, המשחק והריקוד, זה מה שהציל אותם במחנות וזה מה שהציל אותנו כל החיים. לא היה לי בית עצוב, חברים שלי דווקא אהבו מאוד לבוא אליי, כי לצד הדכדוך תמיד היו אצלנו המון שמחה ותאוות חיים".
היו שנים שכעסת על הילדות הזו?
"מאוד. הם היו פוסט־טראומטיים באופן הכי קיצוני, וכנערה לא הבנתי את זה. אז לא היה לזה שם ובטח לא מודעות לטפל בזה. לאמא שלי הייתה חרדת נטישה חמורה, וזה אומר שכשהייתי ילדה לא היו אופניים, בריכה ובטח לא טיול שנתי. גדלתי כילדה הורית. אני הייתי התחליף לכל מה שהם איבדו שם, את מבינה איזה תיק זה? מהיום שנולדתי הבנתי שאני זה כל מה שיש להם, והתפקיד הזה היה גדול עליי".
סלחת להם?
"סלחתי. על הדברים הקשים הם לא דיברו, וכשהבנתי מה אמא הסתירה ממני אמרתי, כמה טוב שהיא הסתירה, כי אם הייתי נחשפת כנערה למעשי האונס שהנשים האלה עברו שם, לא הייתי מתאוששת מזה. מה שקורה היום באירופה מראה שהאנטישמיות לא הלכה לשום מקום, היא רק מרימה ראש.
"שנים נמנעתי מלנסוע לגרמניה ולפולין, אמרתי, 'כף רגלי לא תדרוך שם', עד שנסעתי עם תיאטרון הבימה לפולין להעלות שם הצגה. מצד אחד הרגשתי שחזרתי הביתה - האוכל, השפה, הכול היה מוכר לי. מצד שני, עברתי שם חוויות קשות מאוד. בערים הגדולות עוד למדו להסתיר את שנאת היהודים, אבל בשוליים, בכפרים, ראיתי את השנאה והעוינות. ראינו בשווקים בובות עץ של יהודים עם האף הארוך וכל הסטריאוטיפים. אני מתקשה לראות הפי אנד לסיפור הזה של היהודים בעולם. ובכל זאת, כשהתחיל כל הבלגן של המהפכה המשטרית, אמרתי לבן הזוג שלי, 'לך תוציא דרכון רומני לך ולילדים, כי אני לא מבינה לאן זה הולך פה ולאן זה עוד יגיע'".
שמנמנה זה לא מספיק
כבר ארבעה עשורים, כאמור, היא על במת התיאטרון, ובין לבין עושה גיחות מרנינות לטלוויזיה ולקולנוע וגם לפרסומות. למרות זאת אף אחד כמעט לא מזהה אותה בבית הקפה שבו אנחנו נפגשות, הסמוך לביתה בתל אביב. "זו תמיד התנועה הזאת של 'מאיפה את מוכרת לי?'", היא צוחקת. "אני שחקנית, אבל אני לא אדם מפורסם. אני לא נראית בשום מקום, אני לא פוקדת השקות או פרמיירות, אני לא סלב. את יכולה לשאול אותי אם אני חיה עם זה בשלום, והתשובה היא כן".
לאורך השנים שיחקה רוטברג בשלאגרים גדולים בתיאטרון הישראלי, הרבה שנים בתיאטרון הבימה ("החייל האמיץ שווייק", "עושה כרצונו", "מצחיקונת" ו"מיקה שלי"), ובשנים האחרונות בבית ליסין ("בבצ'יק", "דתילונים"). בטלוויזיה היא זכורה בעיקר מהסדרה הבלתי נגמרת "החיים זה לא הכל", שם גילמה את רחלי, אחותו של גדי (אבי קושניר).
בקולנוע היא זכורה עד היום מהסרט "בנות" מ־1985, של הבמאי נדב לויתן לפי תסריט של אסי דיין. בסרט שיחקה את אנה, טירונית שמנה שתולה מעל מיטתה גזיר עיתון עם תמונה של דוגמן יפה תואר ומספרת לכולן שהוא בן זוגה. לאורך כל הסרט בנות המחלקה צוחקות עליה שהיא מדמיינת, עד שלתדהמתן, בן הזוג מגיע לטקס סיום הטירונות. למחרת הקרנת הבכורה כתבו המבקרים: "רוטברג היא השמנה התורנית של הקולנוע הישראלי".
איך הרגשת כשראית את הכותרות כאלה?
"נורא ואיום. אנה גרמה לי הרבה סבל. הוכתרתי בתור הדבה התורנית וחששתי שעכשיו יציעו לי רק תפקידים של דבות. קיבלתי המון הצעות בעקבות התפקיד הזה, בעיקר בתחום הבידור. פתאום נהייתי בדרנית כי בסרט הייתי המצחיקה, ובכלל לא התכוונתי להצחיק. להגיד לך את האמת? זה היה גדול עליי".
איך בכלל הגעת לתפקיד הזה?
"חיפשו שחקנית שמנה, שלחו להם ים של שחקניות והם לא מצאו. בסוף שלחו אותי, לא הייתי כל כך שמנה אבל אמרו לי, 'תנסי, מה יכול להיות?'. אני זוכרת שנכנסתי, ישבו שם נדב לויתן ואסי דיין ואמרו לי, 'אנחנו מחפשים את הלב של הסרט, אבל היא חייבת להיות שמנה. את שמנמנה וזה לא מספיק'. אמרתי להם, 'מה אתם רוצים שאני אעשה?', ונדב אמר, 'אם אפשר, תעלי במשקל'. בסוף הם כמובן בחרו בי לתפקיד, ואז אסי אמר, 'אל תדאגי, נביא בגדים שישמינו אותך, ואם אפשר, עד הצילומים תאכלי קצת יותר'".
לא פחדת לקחת תפקיד כזה, שמקבע אותך כשמנה ונלעגת?
"זה לא היה כל כך נעים, אבל התפקיד היה שובה לב ועובדה שזוכרים אותו עד היום. האמת היא שנדב ואסי הציגו לי את התפקיד כל כך יפה, שאמרתי, 'וואלה, אנה הזאת פשוט מהממת'. כל כך התאהבתי בה, אמרתי – איזו מתוקה, היא אוהבת לאכול כמוני וכולה לב ונשמה. היא חושבת על עצמה שהיא יפה ומקסימה, ולמרות שיורדים וצוחקים עליה, היא בכלל לא מתייחסת, כי בסוף היא מביאה את הבחור.
"אני זוכרת שאחת השחקניות, ואני לא אגיד את שמה, אמרה לי, 'את לא רוצה להיות השמנמנה התורנית? תשני את זה עכשיו. את חייבת להפציץ בפרמיירה, את חייבת להגיע חוט ולדפוק הופעה'. עשיתי דיאטת רצח כדי להגיע חוט לפרמיירה ושכולם יגידו: 'ראיתם אותה, איזו כוסית?'. תראי מה התעשייה עושה לאנשים".
איך התמודדת עם ההצלחה של הסרט?
"ההצלחה הייתה מהירה מדי, לא ציפיתי לזה, אז במקום לנצל את המומנטום ברחתי ללמוד משחק בלונדון. ניסיתי למחוק את אנה מהרזומה שלי".
הצלחת?
"לפני כמה שנים שיחקתי בהצגה 'החותנת' ב'הבימה' עם אדיר מילר ודבורה קידר. בכל פעם שדבורה ואני יצאנו מההצגה למונית, תמיד היה מישהו שהזכיר לדבורה שהיא אמא של בנצי מ'אסקימו לימון' ולי שאני אנה מ'בנות'. היינו נטרפות מזה, עד שיום אחד אדיר מילר אמר לי, 'את מטומטמת. את ממש סתומה. אנה היא המתנה שלך, תראי כמה כוח היא נתנה לנשים שמרגישות שמנות וקיבלו מאנה השראה וקול. הן התחילו לקבל את הגוף שלהן בזכותה, האמינו שגם הן יכולות להשיג בחור חתיך כמו שלה, אז למה את הודפת את האהבה שאת מקבלת דרכה?'. פתאום ירד לי האסימון שבעצם כל הקריירה אני הודפת אהבה".
כלומר?
"רוב השחקנים באים למקצוע בשביל אהבת הקהל, ולי זה פחות דחוף. להפך, זה מלחיץ ואפילו מביך אותי. לא מעניין אותי שיאהבו את אורנה רוטברג, אני פה בשירות הדמויות שאני משחקת. אני שחקנית שעובדת כל החיים ומתפרנסת מזה בכבוד רב, בלי ניתוחים, בלי מתיחות ובלי הזרקות".
הרבה שחקניות אומרות שעם הגיל פוחתים התפקידים, בגלל זה הן כל כך טורחות להצעיר את עצמן. זה משהו שבא בחשבון מבחינתך?
"לא, והייתי תחת מכבש ושמעתי הערות בלי סוף. 'את חייבת לרזות'; 'מה יהיה עם הבטן?'; 'את חייבת להקטין את החזה'; 'למה הפסקת לצבוע את השיער? זה מבגר אותך'; או 'למה את לא מאריכה את השיער? זה נשי יותר'. די עם זה. אני נגד מה שאני קוראת לו 'מגפת הנראוּת'. אם פעם השחקניות היו מתחילות עם זה בגיל 60, היום את רואה שחקניות בנות 30 כבר אחרי בוטוקס".
אז למה את לא מצטרפת אליהן? את לא חוששת למעמדך?
"כי אני חושבת שהן טועות. כל מה שהן עושות כדי להסתיר את הגיל רק מעצים ומאדיר את זקנתן. מה, לא רואים שאתן מנותחות? חוץ מזה, התפקיד שלי כשחקנית זה להביע רגשות, אז אני אלך עכשיו ואמחק לעצמי את ההבעות? הקמטים שלי והסנטר הכפול שאמרו לי לנתח, הם הכלי שלי.
"אני מודה שהיו ימים שהשתעשעתי ברעיון. שאלוהים יעזור לי, אני מתביישת להגיד את זה אפילו - הגעתי יום אחד לקליניקה של הרופא שניתח את כולן ושאלתי אותו מה אני צריכה. הוא שאל, 'מה את רוצה?', ולא ידעתי מה לענות, אז הוא אמר, 'עזבי, את בנקודת שבירה, אבל את לא באמת רוצה את זה, פשוט השיטפון שטף גם אותך. אם תתחילי זה לא ייגמר, ואת אף פעם לא תהיי מרוצה'. הוא אמר לי, 'זה בור ללא תחתית, אז רק אם את מרגישה שאת לא יכולה בלי, תחזרי אליי'. זהו, הלכתי ולא חזרתי עד היום".
