"לפני שלושה חודשים נולד טרוי", מספרת השחקנית חן אמסלם בריאיון למגזין "לאשה". "אח לשני הגדולים שלי - לאב בת השבע והירו בן הארבע. שלושה ילדים זה לא שניים. יש רק שני הורים ושני זוגות ידיים. תודה לאל, יש את מאור. כל יום הוא לוקח את הגדולים לפעילות אחרת, ואני רוב היום עם התינוק שלי. הלביאה חייבת להיות עם הגור.
"כל השנים כששמעתי נשים אומרות, 'אני אישה חזקה', הייתי חושבת, תניחי לי. ואז ילדתי והבנתי על מה הן מדברות. הבנתי מה זה להיות אישה. כי לא משנה כמה עזרה יש לך, זה הכול עלייך. הם רוצים אותך. לאיפה שלא תלכי את הולכת עם האימהוּת. יש איזה כוח־על בלהיות אמא ולעסוק במקצוע שלך".
חן מספרת על הלידה והבחירה בשם טרוי
(כתבת וידאו: אביב וינברגר, צילום: דימה קרמינסקי)
בית
"הבית שלי זה עפולה. זה מי שאני באמת. עד היום כשאנשים מגחכים על עפולה, החור הזה בסוף כביש הסרגל, אני לא מבינה את זה. אני קיבלתי שם את החינוך הכי טוב, את הכלים הכי טובים. זה מקום שנתן לי כל הזמן להרגיש הכי טובה. הייתי באלמנט שלי שם. אפילו השפה שלי וה'מבטא' שלי, נקרא לו מזרחי - זה בזכות עפולה. גם הדמויות שאני מביאה למסך הן בזכות הרקע שלי. אם זה רק היה קרוב יותר למרכז הארץ, הייתי נשארת לגור שם".
"אני מתה על המדינה שלנו. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי אפילו עושה מעבר - לא לקפריסין ובטח שלא להוליווד"
דעות
"לכל אחד יש דעה על השמות של הילדים שלי. אנשים מצפים שבגלל שאני זגורי ובאה מהפריפריה אני אקרא להם בשמות טריוויאליים, כמו גיא או אדם או לא יודעת מה. אבל אני בחרתי שמות שאני אוהבת. טרוי זה לוחם אמיץ, גיבור, מלשון העיר טרויה. שלום מיכאלשווילי אמר לי, 'מה זה? קראת לו על שם של אולם אירועים באשדוד?'. הוא וקטורזה הביאו את אותו פאנץ׳. זה מצחיק אותי. אבל כשכותבים דברים רעים זה לא נעים לי, ותגובות רעות מצליחות לערער אותי לפעמים. זה חודר.
"בברית של טרוי הייתי לחוצה מאוד, וידעתי שמחכים לשמוע מה השם של הילד. כבר בבוקר של הברית אנשים שלחו לי הודעה, 'נו, מה השם, מה השם?'. לא היה כוח להתעסקות בשם של הילד שלי. עוד לא חתכו לו, תירגעו.
"אני לא מאלה ששמות פס על מה שאנשים אומרים. כואב לי בלב שכל אחד יכול להגיד את הדעה שלו על הילדים שלי. אגב, הבת שלי כבר התחילה לקרוא, אז היא יכולה לקרוא מה כותבים עליה בטוקבקים".
ילדים
"לאב היא המראה שלי. אני אגיד משהו מוזר: לקח לי הרבה זמן להבין שאני אמא שלה ושהיא לא חברה שלי או אחותי. כלומר, שאני לא אמורה לריב איתה כאילו היא בת 20. הפער הזה, בין הגיל האמיתי שלה ובין הגיל שאני מדמיינת שהיא, פגש אותי בהרבה מקרים. היא מוכשרת באמת. על עץ תפוחים כנראה לא גדלים אגסים. אני רואה בה את הילדה הקטנה שהייתי פעם, את הילדה שרוצה כל הזמן להיות עם אמא שלה. היא תעדיף אותי על פני כל חברה שלה.
"אני לא אומרת להם שעד שהילדים יהיו גדולים לא יהיה צבא, כי יהיה צבא. מה אגיד לך? אני מתפללת שיהיו ספורטאים מצטיינים"
"הירו זה הילד שהוציא אותי מדיכאון אחרי לידה. הוא הפך אותי לאמא שרציתי להיות, שחלמתי עליה. לפני שבע שנים, כשנולדה לאב, באתי עם המון ציפיות לאמא שאני אהיה, ואז הייתי בדיכאון וזה לא התממש. המציאות הוכיחה שאת לא באמת יודעת כלום. כאמא ללאב הייתי מפוחדת, ולא משנה כמה עזרה הייתה לי, הרגשתי מאוד לבד. הירו, שנולד מהיריון לא מתוכנן, ממש מילא לי את הלב וגרם לי להפוך לאמא טובה יותר".
מחזמר
"עכשיו אני בחזרות אינטנסיביות למחזמר 'סביב העולם בשמונים יום' בתיאטרון toMix, שיעלה באוגוסט. אני מגלמת דמות של נסיכה הודית בשם אאודה ומשחקת לצד ישראל קטורזה, אוראל צברי ודניאל ליטמן, שלושת האנשים הכי מצחיקים בעולם. שאלתי את עצמי אם אולי זה היה מוקדם מדי כי הגוף עוד לא חזר לעצמו - כואב לי הגב ואני לא ישנה טוב - אבל על הבמה אני באלמנט שלי. וחוץ מזה, אני גרה בתל אביב ברמת חיים גבוהה, ואני גם אוהבת להתפרנס.
"אני לא עושה הרבה תיאטרון, כי זה אינטנסיבי והמשמעות היא לצאת מהבית בערב, בזמן של מקלחות והרדמות, אבל להיות שחקנית ואמא לשלושה קטנים זה אפשרי. עושים את זה עם הרבה עזרה. עכשיו, למשל, הילדים באים איתי לחזרות עם בייביסיטר. זו הצגה לכל המשפחה, והעובדה שהילדים באים לראות אותי היא הדבר שהכי מרגש אותי בעולם".
סלולרי
"הכישלון שלי הוא שאני מחליטה כל הזמן לשים את הטלפון בצד כשאני עם הילדים, ואני כל הזמן נכשלת בזה. אני פשוט לא עומדת בהחלטה לשים אותו בצד בשלוש השעות המרוכזות שיש לי איתם. הרבה פעמים הירו יכול לתפוס לי את הפנים וממש לסובב, להרים לי את הפנים פיזית מהטלפון. אני מתקשה להתנתק".
עין הרע
"את מכירה את אלה שאומרות, 'מי שלא מאמינה בעין הרע זה לא חל עליה?', אז אני כזאת. אני חושבת שלהגיד למישהו ׳חמסה׳ בפרצוף, זה נורא בוטה וזו מגננה. אז כשאומרים לי, 'איזה יופי את נראית', או משהו טוב על הילדים, אני אומרת ׳תודה לאל׳. יש משהו בהודיה הזו ששומר עליי".
"הירו זה הילד שהוציא אותי מדיכאון אחרי לידה. הוא הפך אותי לאמא שרציתי להיות, שחלמתי עליה"
ציונות
"איזו חברה אמרה לי השבוע: ׳איך את מתה על הארץ׳. זה נורא הצחיק אותי, כי אני באמת מתה על המדינה שלנו, למרות שקשה פה וכואב ונשבר הלב. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי אפילו עושה איזשהו מעבר - גם לא לקפריסין ובטח שלא להוליווד. אני מאוד־מאוד שורשית. אני מאוד אוהבת את העם, את הארץ שלנו. ישראלים שנוסעים לחו״ל תמיד אומרים: ׳המלון הזה מלא ישראלים׳, וזה כאילו בעיה. אני לא מבינה מה הבעיה בזה. מלון שיש בו הרבה ישראלים מרגיש לי בטוח. הרי בסוף אם אתה שומע מישהו מדבר בעברית בבריכה אתה ישר קופץ עליו, מתחילים לדבר ונעשים חברים. אז מה אתם ממציאים שזה לא נוח לכם? אפשר לחשוב שאתם מחפשים להתיידד עם מישהו משווייץ.
"בארץ אני מרגישה הכי בבית והכי בטוחה. אני גאה להיות אמא לשני בנים, ואני לא אומרת להם שעד שיהיו גדולים לא יהיה צבא, כי יהיה צבא. מה אגיד לך? אני מתפללת שיהיו ספורטאים מצטיינים".
קריירה
"אני אוהבת לעבוד ואוהבת להרוויח כסף, אבל ברור שאני גם אמא. בחוזה שלי ל'סביב העולם בשמונים יום' יש סעיפים שקשורים לילדים, כדי שאוכל לאפשר לעצמי להגשים את החלומות שלי. כמובן, יש לי כמה בייביסיטריות, וגם את אמא ודודה שלי. עכשיו יש מישהי שעוזרת לי עם טרוי ומגיעה איתי לכל החזרות כדי לשמור עליו כשצריך, כי אני מיניקה ואני רוצה שהוא יישאר קרוב אליי.
"אני תמיד שואפת להצלחה ולא חושבת בקטן. אני חושבת לכתוב סדרה וגם לפתח איזה מוצר עסקי, להיות אשת עסקים. היום אני מבינה שאני לא רק שחקנית, אלא דמות שמשמשת דוגמה. אנשים מקשיבים לך, הולכים אחרייך, אוהבים אותך".
הראיון המלא עם חן אמסלם תפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- ע. צלם: רועי טל, איפור: אדם משאלי, שיער: אדיר אמרגי, הפקה: קשת שמר
- חולצה: בוטיק ורנר, ג׳ינס: בוטיק דניאלה, חזייה: פמינה, חגורה: מאסימו דוטי, שמלה: ויוי בלאיש, הלבשה תחתונה: פמינה, תכשיטים: ה.שטרן
