כבר ביום שאחרי פסטיבל "נובה" שהפך לזירת טבח המוני, העלו ניצולים נסערים לרשתות פתקים שקיבלו מאישה מבוגרת שלא הכירו, שבהם נכתב "אף אחד לא יצא מהחיים בחיים. תשתמש במה שיש". הפתק נחתם ב"אמרה הזקנה עם המקל והפתק". מילות ההשראה הניו אייג'יות - כאלה שקוראים, מחייכים, שמים בכיס וממשיכים לרקוד - הפכו למסר מצמרר. ניצולים ביקשו לדעת מיהי אותה אישה אלמונית שחזתה את מה שיקרה.
מהר מאוד זה קיבל ממדים מיתיים ברשתות החברתיות. היו מי שכתבו שזו הפעם הראשונה שנתקלו בה, שהיא נתנה להם את הפתק, ולפני שהספיקו למצמץ נעלמה ולא ראו אותה יותר. באחד השרשורים טענה מישהי שרב אמר כי רחל אמנו, המרחמת על בניה, הגיעה למסיבה להזהיר את החוגגים מפני הרע שייפתח מהדרום.
אבל זו לא רחל אמנו ולא צדיקה נסתרת. מדובר במונה חן טוב (64), נפש יפה וחופשייה, מלאת קעקועים ופירסינג, גרושה פעמיים ואמא לארבעה, חלק מסצנת מסיבות הטראנס כבר משנות ה־80. היא מתגוררת בקרוואן קטן על שטח חקלאי ברעננה, מוגבלת בתנועתה בגלל בעיות בעמוד השדרה, עובדת יום בשבוע בקיוסק, ושם, על גבי סליל נייר של קופה רושמת, היא כותבת את המסרים בכתב ידה. גוזרת לפתקים ומטמינה בקופסה. רוב הזמן באי הקיוסק מתבקשים לבחור בפתק. כשנערכת מסיבת טראנס, חן טוב אורזת את הפתקים ומביאה אותם איתה. "אני תמיד מחלקת פתקים במסיבות, אבל לא הייתה טראומה, אז לא שמעו עליי. אני לא יודעת להסביר למה הפעם כתבתי את המסר הזה שלא יוצאים מהחיים בחיים. אני בן אדם של אינטואיציה. מה שעולה לי, זה מה שאני כותבת. אני גם לא יודעת להסביר איך קרה שכמה אנשים קיבלו את אותו המסר. בדרך כלל אין את אותו המסר פעמיים".
את מודעת לממדים של הדבר הזה? אנשים מחפשים אותך, האישה המסתורית.
"מישהו שלח לי בפייסבוק את הפתק שקיבל ממני וכתב, 'זה נתן לי את המחשבה שצריך לזוז ולא לשבת במקום. כך ניצלתי'".
מה ענית לו?
"שאני שמחה שהוא ניצל מהתופת".
זריחה מושלמת
אנחנו יושבות בחצר הקטנה שמחוץ לקרוואן. חן טוב עדיין עם הצמיד הכחול מהמסיבה, שאותו היא לא מסוגלת להוריד מהיד. לפסטיבל הגיעה עם ארבעת ילדיה ובני זוגם כדי לחגוג את יום הולדתה שחל באותה שבת, בדרך שהיא הכי אוהבת: עם מוזיקה, שמחה, אנשים ואהבה. "ב־7 באוקטובר, יום הולדתי המקורי, נולדתי שוב, מחדש. זו הייתה חגיגה משותפת ראשונה אחרי הרבה שנים של קצר בתקשורת המשפחתית.
"מסיבות הטראנס בארץ מחולקות לשבטים. נובה זה שבט, כשאני קונה כרטיס אני יודעת איזה קהל אפגוש, איזו מוזיקה נשמע. אני מכירה את הסצנה בארץ ואני אומרת לך שזו ההפקה הכי מתוקתקת שיש. מסדרים גדרות מסביב למתחם, אבטחה, יש פסיליטיז, שירותים".
"רצינו להתחבא במיגונית, אבל היא הייתה מלאה באנשים. זו מיגונית המוות, אנשים נרצחו או נחטפו משם. נסענו והגענו לבית אריזה. היו שם קופסאות כחולות גדולות לאיסוף תפוזים. נכנסתי לארגז, התקפלתי ולא נשמתי"
תארי את היום הארור.
"כמו תמיד, כמה שעות לפני המסיבה עוד לא יודעים את המיקום. הם תמיד מכינים עוד שטח בסטנד ביי. אם עוד אנשים קונים כרטיס, עוברים לשטח גדול יותר. קיבלנו לינק לווייז רק בשישי בערב. עבדתי בקיוסק עד שתיים בלילה והגעתי הביתה להתארגן. בדרך כלל אני מגיעה למסיבות עם הבן הבכור שלי. הוא מגלף מקלות, מקשט אותם ומוכר במסיבה. אני מגיעה עם מקל שהוא הכין לי, שמלופפות עליו נורות מאירות, ומחברת אליו מיני־באנג. בעקבות הכשל בעמוד השדרה שמו לי ברזלים בחצי גב. קיבלתי רישיון לקנאביס רפואי.
"נסעתי למסיבה עם הבן הקטן שלי וארוסתו. הם אספו אותי ואת לי, הבת שלי. בת נוספת שלי לא מתעניינת במסיבות האלה, אבל היא השאירה שלושה ילדים אצל הסבתא מהצד השני ובאה עם בעלה בשבילי. בן נוסף הגיע עם חברה שלו בעוד מכונית. בדרך הבת שלי שמה את השיר 'אמן על הילדים'. זה נתקע לי בראש, הפך למשמעותי בסיפור הזה. זו חתיכת נסיעה להגיע לשם".
ואז הגעתם.
"הגענו בארבע בבוקר. הבן שלי, שנהג, עצר ליד השומר ושאל אם אפשר להחנות ממש קרוב לכניסה כי יש איתו זקנה נכה ברכב. המשפחה הקימה אוהל ממש בכניסה. אלה דברים שהפכו למשמעותיים כשהיינו צריכים לברוח. הילדים הוציאו עוגה, שמו נרות, שרו לי. חגגנו יום הולדת. כל מי שעבר, הצטרף לקריאות ולשירי יום ההולדת. ג'אמפסטריט, די־ג'יי שאני אוהבת, עלה. רקדנו. היה שמח. בזריחה לי הסבה את תשומת לבי, 'איזו זריחה מושלמת לכבוד יום ההולדת שלך'. זריחה בגוונים של ורוד וסגול. מדי פעם הלכתי להסתובב בין אנשים ולחלק פתקים".
איך זה הולך?
"הגעתי עם סטוק של פתקים שהכנתי מראש. שמתי צרור בתוך קופסה שמיועדת לסיגריות מגולגלות. בכל פעם שנגמר חזרתי למקום שלנו, הוצאתי מתיק הצד שלי עוד פתקים, סידרתי יפה בקופסה ושוב יצאתי לחלק. הקסם של הפתקים האלה הוא שכל אחד יכול להתחבר. יש כאלה שמיד המסר מחלחל להם, יש כאלה שמבקשים שאעזור להם להבין, וזה מתפתח לשיחות הכי עמוקות. יש כאלה שמספרים לי אחר כך שזה שינה להם משהו בחיים".
ואז הגיעה השעה שש בבוקר.
"כבר מתחילת המסיבה, אחד הבנים שלי אמר שהוא מרגיש מלא אבק. אנחנו מכירים מסיבות ויודעים מה זה כשאבק מדבר עולה אחרי כמה שעות של ריקודים, אבל זה התחיל מוקדם. בדיעבד הבנו שזה מהפיצוץ של הגדר. בדיוק כשקמנו שוב לרחבה, לרקוד, התחילו פיצוצים וראינו את היירוטים. נכנסתי מתחת ליוטה וחשבתי שזה יגן עליי", היא מחייכת באירוניה. "קבוצה גדולה של שוטרים צעקה 'תתפנו מפה עכ־שיו, תלכו'. היינו בדילמה אם לאסוף את הדברים, אולי המסיבה תימשך. הבן שלי אמר, 'שמעתי יריות, בואו נעוף מפה'. עזבנו הכול מאחורינו באותו הרגע והתחלנו ללכת לכיוון היציאה".
"פתאום ראינו מישהו מרחוק מגיע לכיווננו, לא ידענו אם זה מחבל או לא. בחור צעיר לבוש בלבן, עטוף בטלית. הוא אמר לנו 'חג שמח' והוביל אותנו לציון של אסתר אדרעי, הבת של הבאבא סאלי, קבר בתוך מבנה"
מה היה ביציאה?
"המולה, אנשים רצים לכל עבר, יריות מכל מקום. לא ידענו אם לרוץ לאוטו או לשדות. בן, הבן שלי, שירת ביחידת מסתערבים של מג"ב, המוח שלי הפך לאוטומט, מה שהוא אומר, אני עושה. יש לו ג'יפ גבוה עם גגון, כך שהוא בלט בשטח ואיתרנו אותו בקלות. זה עוד מזל. היו שם הרי אלפי מכוניות. כשיצאנו מכביש הגישה לכביש הראשי היה פקק של נמלטים, יריות ואת לא יודעת לאן לנסוע. בכביש ראינו מכוניות מפוצצות, גופות זרוקות. ניידות משטרה עם שוטרים מתים. בן המשיך לנסוע. מולנו הייתה להבת אש אדירה, אוטו התפוצץ מול עינינו. הסתובבנו עם האוטו לצד השני. הגענו למיגונית, רצינו להתחבא שם אבל היא הייתה מלאה באנשים. בן פקד עלינו, 'תעלו חזרה לאוטו. עפים מפה'. זו מיגונית המוות, אנשים נרצחו או נחטפו משם. בן ירד עם הג'יפ לכיוון השדות, ראינו שלט לכיוון עזה עם כיתוב 'שטח מסוכן ביותר'. הגענו לחממות והחלטנו להתחבא שם. בבית האריזה הצמוד היו קופסאות כחולות גדולות לאיסוף תפוזים. נכנסתי לארגז, התקפלתי, לא זזתי ולא נשמתי. כל כמה דקות שמענו ערבית וצרורות של יריות. אני לא יודעת כמה זמן היינו שם. נכנסתי לריק. הפכתי לאבן".
חן טוב מביאה מחברת שבה כתבה את התחושות שעברו עליה בשעות האיומות האלה. הטקסט נכתב כחלק מסשן טיפולי שעשתה השבוע עם אשת מקצוע, בת של חברים: "נעלתי את עצמי בתוך הקופסה הכחולה. ראיתי בה מקום מסתור. ישבתי בפינה מכונסת, מתרפקת. מפורקת. אבן, רגב, אדמה. ויצאתי מהקופסה הכחולה לזרועות אבן קדושה וידעתי 'נידונתי לחיות'".
5 צפייה בגלריה
סטוק של פתקים הוכנו מראש בקופסת סיגריות. "הקסם הוא שכל אחד יכול להתחבר אליהם"
(צילום: אביגיל עוזי)
לי (41), בתה, סייעת בגן ילדים שמצטרפת לשיחה, משלימה את פערי הזיכרון: "כל כמה זמן, כשנהייתה הפוגה, או כשהיה מסוק של צה"ל מעלינו, בן אמר, 'עכשיו עולים לאוטו'. שוב יריות והפצצות, פורקים מהאוטו, מתחבאים בשדות. ככה התקדמנו לאט. בין לבין, התכתבתי עם האחים שלי שהיו במכוניות אחרות. הם היו בהתמודדות שלהם".
חן טוב: "חזרנו לכביש, אני לא יודעת לאן נסענו. פתאום היה הדף של פיצוץ, האוטו התרומם באוויר ונחת. בן אמר, 'תעופו מהאוטו'. רצנו למבנה בטון שיש בו צינור ביוב והתחבאנו בתוך המתקן. לי אמרה לי, 'תראי, כתוב פה ממול 'הציון הקדוש של הבאבא סאלי'. פתאום ראינו מישהו מרחוק מגיע לכיווננו, לא ידענו אם זה מחבל או לא. בחור צעיר לבוש בלבן, עטוף בטלית. הוא אמר לנו 'חג שמח' והוביל אותנו לציון של אסתר אדרעי, הבת של הבאבא סאלי, קבר בתוך מבנה. הוא הביא אותנו לדלת והלך. צרחתי שם כמו חיה פצועה, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. אני לא פוחדת למות. פחדתי מהסבל שנעבור עד שנמות".
מה עם שאר בני המשפחה?
לי: "אחד אחרי השני, האחים דיווחו לנו שיצאו מזה. לכל אחד היה נתיב בריחה יוצא דופן לחלוטין. אחרי האוטו של אחי דלק רכב עם מחבלים שלא הפסיק לירות. ג'יפ של משמר הגבול הציל אותם. זה חוסר אונים, ניסיתי כל הזמן להתקשר למשטרה ולא ענו. רק כשהגענו לתחנה הסופית, למבנה הבטון, ענו לי. הם אמרו לי, 'בהצלחה, שמרו על עצמכם'. זה היה המענה".
מנתיבות חזרו לכיוון המרכז. "ראינו שוב את המראות הקשים", אומרת חן טוב, "אבל היה שקט. עוד אמרתי להם, 'תראו איזה טבע יפה'. הרגשתי כמו במשחק מחשב, שכל זה לא אמיתי. תחושת ניתוק וגם הקלה שנמלטנו. הרוע מאחורינו".
חוות בודדים ואימוץ כלבים
מונה חן טוב נולדה בהרצליה וגדלה בבית יקי עם חינוך נוקשה. "נולדתי בשם חרמונה, אבל מההתחלה כבר הייתי מונה. סבא היה הרופא של הרצליה, ד"ר ריטרבנד. הסבא השני שלי היה אחראי על המעברות. תמיד הייתי חריגה בנוף. בגיל 12 רציתי חורים באוזניים. ההורים לא הרשו, אז לקחתי מחט ועשיתי חמישה חורים בבת אחת. בגיל 16 נסעתי לסיני לבד, הלכתי יחפה בחוץ, שיחקתי כדורסל. בצבא שירתי כמש"קית קישור לחיילי מילואים".
שני ילדיה, לי ובן, נולדו מבעלה הראשון. בזוגיות השנייה כבר לא טרחה להתחתן. היא הביאה לעולם עוד שלושה ילדים, אחת מהם נפטרה מסרטן בגיל חמש.
בשנת 1987 פתחה קיוסק בהרצליה שנקרא "ברגע האחרון", והיה בין המקומות הראשונות שהיו פתוחים 24 שעות ביממה. כשבתה הפעוטה, פזי, חלתה, ב־1995, החלה לכתוב את פתקי ההשראה ולחלק לקונים. "הייתי צריכה להתעודד וזה עזר לי. אני אוהבת לחלק את הפתקים האלה ולראות איך זה מעלה חיוך. זה עושה אותי שמחה בחזרה. זה ליצור מעגל של שמחה".
ב־2010 סגרה את הקיוסק שבינתיים כבר הפך למינימרקט ועברה לבקעת הירדן. "הקמתי חוות בודדים, נתתי לה את השם 'דרך כלבבי'. אימצתי עשרות כלבים נטושים ומשוטטים. חמש שנים אחרי זה נגמר הכסף וחזרתי לשרון. בהתחלה גרתי בצריף ברשפון. את הקרוואן קניתי לפני שנה, ומאז אני פה. שמתי פאנלים סולריים על הגג וככה יש לי חשמל".
"אני אוהבת לחלק פתקים ולראות איך זה מעלה חיוך. זה עושה אותי שמחה בחזרה. זה ליצור מעגל של שמחה"
בחזרה לאירועי השבוע. ראיתי שהשם שלך בפייסבוק הוא "מונה הייתי שם חן טוב".
"לפני חצי שנה איבדתי את הסלולרי ולא הצלחתי לשחזר את הסיסמה. השבוע ביקשתי מהבת שלי שתפתח לי דף פייסבוק חדש ושתקרא לו 'הייתי שם'. אבל פייסבוק לא נתן והיינו חייבות להוסיף את שמי. כשראיתי שיש המולה וסקרנות ברשתות לגביי, נכנסתי להגיב שזו אני. אנשים דיווחו שאני פייק, ופייסבוק חסמו אותי. הגשתי ערעור ופתחו את החסימה".
אנשים רוצים להישען על זה שזו הייתה דמות מיתית שהייתה שם - שהייתה עליהם שמירה.
"הייתה תקופה שלי, הבת שלי, הייתה קוראת לי 'רחל אמנו'. היא חלמה חלום שאני רחל אמנו, מגינה על הילדים שלי, ומאז היא קראה לי כך. מרגש אותי שאנשים החזיקו בזה שהייתה שם רחל אמנו שהצילה אותם".
אבל למה את חותמת בפתק "הזקנה עם המקל"? אני רואה קלאברית מסיבות הכי מגניבה.
"התחלתי לחתום ככה רק לפני שנתיים. זה התחיל כבדיחה. בגיל 62, ביטוח לאומי שלח לי מכתב שאני מתחילה לקבל קצבת זקנה. כשאומרים לי 'אבל את לא זקנה', אני אומרת להם, 'לכו תתווכחו עם ביטוח לאומי'".
