כשהייתה ילדה, דורין מנדל (34) הייתה מוכנה לעשות כמעט הכול כדי שלא יכעסו עליה. "העדפתי שהילדים יצחקו עליי. גם כשדיברו עלייי לא יפה, הייתי צוחקת על זה ואז מנסה להעביר את הפוקוס למשהו אחר. העיקר שלא יחרימו אותי".
ולכן, כשצפתה בעצמה לראשונה ב"הפשוטע", הסדרה שבה היא מגלמת את הודיה, אחותה של בצי, הדמות הראשית, הרגישה פתאום שמישהו כתב את הילדות שלה בלי לדעת. "כמעט בכל פעם שהדמות שלי פותחת את הפה, מישהו ממהר לזרוק לעברה 'סתמי'", היא אומרת. "על הסט הכול היה מצחיק, אבל כשראיתי את זה מבחוץ זה החזיר אותי לילדות, כי גם לי הילדים היו אומרים כל הזמן 'סתמי', משתיקים אותי או מדברים אליי לא יפה, ואני תמיד הייתי עונה: 'אוקיי, בסדר'. לא הייתי מתעמתת.
כשהרופא בישר לדורין שהיא חולה בסרטן
(צילום: אהרון זינגר)
"מעניין שהצעירים שצפו בסדרה כתבו על הדמות 'איזו מעצבנת', ואילו אנשים בני 30 ו־40 אמרו לי: 'רציתי לתת לה חיבוק'. כנראה הם כבר מכירים את המקום הזה".
למה פחדת כל כך מעימותים?
"גדלתי בבית אוהב ומגונן. אני בת זקונים, יש לי שתי אחיות גדולות, ותמיד הרגשתי שכולם אוהבים אותי ומרימים לי. הייתי ילדה חנונית וחמודה כזאת, שעושה שיעורים ואהובה על המורים. ואז, באמצע היסודי, פתאום התחילו הצקות וחרמות. היו בנות שהתבריינו עליי ונורא נלחצתי, כי לא הכרתי את התחושה שלא אוהבים אותי. במקום להתרחק מהן, ניסיתי לגרום להן לאהוב אותי. הן היו מנצלות את זה, מסנג'רות אותי, אומרות לי 'תעשי ככה וככה', ואני הייתי עושה הכול.
"סבלתי מחרדה מטורפת של 'אוי ואבוי אם לא יהיו לי חברים'. אני זוכרת שהייתי ממש תולשת לעצמי ריס מהעין ומביעה משאלה: 'רק שלא יריבו איתי ושלא אשאר לבד'".
עצוב.
"גדלתי בפתח תקווה, אבל בגיל 15 עברתי עם המשפחה לגדרה. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, דורין, את מתחילה תיכון חדש עם ילדים אחרים. לשם את כבר מגיעה אחרת. את לא תיתני לאף אחד להשתלט עלייך. תהיי יותר אסרטיבית. אבל הייתה שם נערה עוד יותר בריונית, ומהר מאוד חזרתי ללופ. כל הזמן אמרתי לעצמי: 'לא נורא. בצבא זה ישתנה'".
מבחינתה, הצבא היה אמור להיות גם הצעד הראשון בדרך להגשמת החלום להיות שחקנית וקומיקאית. "אבא שלי מנהל מכירות של מכונות דפוס, ואמא שלי עבדה כמחנכת ומורה ללשון, אבל הבמה תמיד הייתה חלק מרכזי בבית שלנו", היא מספרת. "אמא שיחקה בתיאטרון חובבים, ואבא היה במשך שנים הסולן של 'מדרחוב' - הלהקה המקומית של פתח תקווה. כמשפחה היינו הולכים כל הזמן להופעות ולהצגות. שתי האחיות שלי השתתפו בחוגי משחק, ואחת אפילו ניגשה לאודישנים ל'כוכב נולד', אבל כיום שתיהן עובדות בביטוח. אני היחידה במשפחה שהייתה נחושה מגיל צעיר שהבמה תהיה המקצוע שלה ולא רק תחביב. מבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת".
אבל לא שירתת בתיאטרון צה"ל.
"לא. קיבלתי שיבוץ להיות נהגת האמר ודווקא התלהבתי מזה ממש. חשבתי שזה יחזק לי קצת את האופי ויגרום לי להרגיש חשובה".
4 צפייה בגלריה


דורין מנדל, בסדרה "הפשוטע". "כמעט בכל פעם שהדמות שלי פותחת את הפה, מישהו אומר לה 'סתמי'"
(צילום: מתן רדין (כאן 11 וטדי הפקות))
"בזבזתי כסף על בגדים כמו משוגעת"
חודשיים לפני הגיוס הלכה לבדוק גוש שהופיע בצווארה. "הייתה לי מין גולה שכאבה לי בכל פעם שישנתי עליה", היא מספרת. "הייתי בטוחה שזה שריר תפוס. באותה תקופה גם הרגשתי קצת חלשה. עבדתי במלצרות וביטלתי פעמיים משמרת כי לא הרגשתי טוב, אבל הייתי משוכנעת שמדובר בווירוס. כשהלכתי עם אבא שלי לרופא אף־אוזן־גרון, חשבתי שהוא יגיד שיש לי זיהום, ירשום אנטיביוטיקה ובזה זה ייגמר".
אבל הוא אמר משהו אחר.
"כן, הוא בדק אותי ופתאום אמר: 'ייתכן שזה ממאיר'. הייתי בטוחה שהוא טועה. חייתי בבועה, לא הכרתי אף אדם חולה. לא היה לי ספק שיגלו שאין לי כלום. חשבתי שביופסיה זה סוג של בדיקת דם. גם כשחיכיתי לתוצאות, זה לא חלחל. הייתי עסוקה בלתכנן טיול קצר לפני הגיוס".
ואז הגיעה האבחנה.
"הרופא אמר: 'יש לך לימפומה מסוג הודג'קין, אבל זה סרטן קל, יש את זה להרבה אנשים, שיעור ההחלמה הוא 95%. תעברי חצי שנה של טיפולים ותסיימי עם זה'".
איך הגבת?
"בהתחלה נרגעתי. אמרתי: 'סבבה, תגיד לי מה צריך לעשות ונסיים עם זה'. ואז הוא אמר שאצטרך לקבל כימותרפיה ושיש תופעות לוואי - בחילות ונשירת שיער. ברגע ששמעתי 'נשירת שיער', איבדתי את זה. נהייתי לבנה והתחלתי לצרוח: 'לא, אתה לא נוגע לי בשיער'. הרופא עצמו היה קירח, ואני זוכרת את עצמי צועקת מולו: 'אני לא מוכנה להיות קירחת, אני לא מוכנה להיראות כמו חייזר'. ברחתי מהחדר בצרחות. לא הבנתי מאיפה זה בא. הייתי ילדה בת 18 שרוצה לבלות עם החברים שלה ולהתגייס כמו כולם".
"קיבלתי טיפול פעם בשבועיים, ואחריו היו לי יומיים־שלושה של דאון, אבל אז הייתי חוזרת לעצמי ויוצאת למסיבות. אמרתי לעצמי: 'אם אני כבר חולה, לפחות שאיהנה מזה"
אחרי שהוסבר לה כי בתום חצי שנת הטיפולים תוכל להתחיל תהליך התנדבות לצה"ל, ושאפשר לייצר פאה מדגימת השיער שלה, אימצה מנדל מחדש את האופטימיות שמאפיינת אותה.
"באותה תקופה היה לה בן זוג, חייל המבוגר ממנה בשנתיים, שאותו הכירה שנה קודם. הוא ומשפחתו עטפו אותה ותמכו בה לאורך הטיפולים. גם חבריה נשארו קרובים. חלקם שירתו בבסיסים פתוחים, כך שבימים שבהם הרגישה טוב המשיכה להיפגש איתם.
"קיבלתי טיפול פעם בשבועיים, ואחריו היו לי יומיים־שלושה של דאון, אבל אז הייתי חוזרת לעצמי ויוצאת למסיבות. בתקופת הטיפולים גם קיבלתי כסף מביטוח לאומי. פתאום הרגשתי עשירה. בזבזתי את כל הכסף בצומת ביל"ו, קניתי בגדים כמו משוגעת ואמרתי לעצמי: 'אם אני כבר חולה, לפחות שאיהנה מזה".
לא פחדת שלא תצאי מזה?
"בכלל לא חשבתי על האפשרות. הרופא אמר שיש 95% החלמה, ומבחינתי היה ברור שאני בתוך ה־95%. הרגשתי שזו כמו משימה ב'הישרדות'. אני עוברת אותה, מסיימת וממשיכה לשלב הבא, למרות שמסביבי, בין החברים, הייתה קצת אווירה של 'דורין הולכת למות'. אמרו לי: 'קראנו על המחלה בגוגל, את יודעת שאפשר למות מזה?'. יצא שאני זו שהייתי מרגיעה: 'אני לא אמות, אל תדאגו. זה סרטן קל. עוד חצי שנה אני חוזרת לחיים שלי'. זו לא הייתה הכחשה, כי לא הסתרתי את המחלה ולא התביישתי בה. זו פשוט הייתה אופטימיות".
בתום חצי שנת טיפולים התבשרה מנדל שהבדיקות נקיות. היא נרשמה לקורס פסיכומטרי והחלה בתהליך התנדבות לצה"ל. אבל יום לפני יום הולדתה ה־19, בביקורת שגרתית לאחר בדיקת סי־טי, אמר הרופא שהבדיקות לא נראות טוב. כמה ימים לאחר מכן התבשרה שהמחלה חזרה. "אבא שלי הוא איש מצחיק וחמוד, אבל מתברר שהוא לא מצטיין בבשורות קשות. הוא פשוט אמר: 'דורין, הסרטן חזר'".
קשה.
"זה נשמע לי אז כל כך לא הגיוני. חשבתי: מה הסיכוי? אמרו לי 95% החלמה, איך נפלתי דווקא בחמשת האחוזים? כבר התחלתי לבנות מחדש את החיים שלי, ופתאום קיבלתי כאפה. הבנתי שאני צריכה להיכנס שוב לכל הלופ: שוב כימותרפיה, רק הפעם יותר אגרסיבית, השתלת מח עצם, אשפוז של חודשים בבית החולים. אמרו לי שאפשר לצאת מזה, אבל הפעם כבר לא דיברו איתי על אחוזים".
4 צפייה בגלריה


דורין מנדל. "הומור עזר לי לעבור את התקופה הזאת"
(צילום: ירון ברנר. איפור: נרין סירטון)
ואז הפחד התחיל לחלחל?
"הפחד האמיתי התחיל באשפוז, אחרי שכבר עברתי השתלת מח עצם. בגלל שהייתי בת 19, אושפזתי במחלקת מבוגרים והייתי הכי צעירה שם. השותפה שלי לחדר הייתה אמא לשניים. ניהלנו הרבה שיחות, עד שבוקר אחד המיטה שלה הייתה ריקה. אני זוכרת שאבא שלי, איש הבשורות, נכנס ואמר לי: 'מורן כבר לא תחזור'. הייתי בשוק. רק יום קודם היא הייתה לידי ופתאום היא איננה. זו הייתה נקודת השפל שלי. בפעם הראשונה הבנתי שמי שנמצא במחלקה הזאת לא תמיד יוצא ממנה. נכנסתי להתקף חרדה ואמרתי לאבא שלי: 'תוציא אותי מפה. אם אשאר בחדר הזה, זה לא ייגמר טוב'. הרגשתי שהכול אפור, שחנוק לי ושאין לי אוויר".
אבל הוא לא היה יכול להוציא אותך.
"ידעתי שישחררו אותי רק כשאתחזק, ובאותו הזמן בקושי יכולתי לעמוד. החלטתי שאני חייבת לעשות הכול כדי לעוף משם. אמרתי לאבא שלי: 'מחר בבוקר אתה מוציא אותי מהמיטה ואנחנו מתחילים ללכת. גם אם ייקח לי שעה לעבור את המסדרון, אני הולכת'. כששוחררתי הביתה שקלתי 39 קילו. הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש, לעמוד, לאכול ולעשות פיפי לבד. כבר היה ברור שלא אתנדב לצבא, אבל ברגע שהרגשתי שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים, נרשמתי ללימודי משחק".
מה מצבך הרפואי היום?
"אני כבר 15 שנה אחרי. בגדול, אחרי חמש שנים כבר לא צריך להמשיך בבדיקות, אבל אני עדיין מגיעה פעם בשנה לבית החולים. עושים לי בדיקת דם, רופא בודק, ממשש ומשחרר אותי הביתה. הגענו למצב שהרופא שטיפל בי כבר נפטר ואני ממשיכה להגיע לרופאים אחרים".
"בדייטים כמעט תמיד סיפרתי על הסרטן כבר בהתחלה. ראיתי בזה סיפור גבורה מגניב, וזה לא הבריח אף אחד"
יש נשים שאומרות שלצד הדברים שהסרטן לקח מהן, הן גם למדו מהמחלה.
"הוא לקח ממני את התמימות. בבית מאוד שמרו עליי. בכיתה ב', כששאלתי: 'אבא, מה זה יום השואה?'. הוא אמר: 'התבלבלת. זה יום השועל'. לא חשבתי שאסון כלשהו יכול לקרות לי או למשפחה שלי. פתאום הבנתי שגם כשאת צעירה, בריאה וחמודה, את יכולה למות. מצד שני, הסרטן נתן לי את הדחיפות לעשות דברים. אני לא אומרת: 'יום אחד, כשיהיה לי זמן, אעשה את זה'. הבנתי שאין זמן לחכות".
"הייתי בסיטואציות הזויות"
בבית הספר למשחק היא הייתה הסטודנטית הכי צעירה וההתחלה נראתה מבטיחה: כבר במהלך השנה השלישית ללימודים החלה להופיע. "השתתפתי בין היתר ב'מת על החיים' בתיאטרון הסמטה, שבה גילמתי פקידת קבלה בבית קברות, ואחר כך ב'מתים על בירוקרטיה' בהבימה, בתפקיד סלקטורית בעולם הבא. לא שמתי לב למוטיב החוזר, עד שיום אחד חבר אמר לי: 'את שמה לב שכל ההצגות שאת עושה קשורות למוות?', אבל לא היה לי אכפת. סוף־סוף עשיתי את מה שרציתי, ואפילו זכיתי בפרס 'קיפוד הזהב' לפרינג'".
"באודישן הבמאי אמר לי: 'יש לך יופי ישראלי. את לא יפה, אבל גם לא מכוערת'. גם לתפקיד הזה לא התקבלתי"
אבל בהמשך הגיעה תקופה ארוכה של דשדוש. במשך יותר מעשור ניגשה מנדל לאודישנים להצגות, לסרטים, לסדרות ולפרסומות, והתמודדה עם דחייה אחר דחייה. "מצאתי את עצמי בסיטואציות הזויות. פעם שיננתי במשך שבוע תפקיד לסדרה וחיכיתי שעות לאודישן, ואז המלהקת ניגשה אליי ואמרה שאין טעם שאבחן, כי אני נראית מבוגרת מדי. הדמות הייתה אמורה להיות בת 25 פלוס, ואני הייתי בקושי בת 21".
אאוץ'.
"היו דברים גרועים יותר. באודישן לסרט עצמאי הבמאי אמר לי: 'מה שאני אוהב בך הוא שיש לך יופי ישראלי. את לא יפה, אבל גם לא מכוערת'. יצאתי משם ואמרתי לעצמי: 'אוקיי, לפחות אני לא מכוערת'. וגם לתפקיד הזה לא התקבלתי".
פסגת הקריירה הטלוויזיונית שלה, עד לאחרונה, הייתה הופעת אורח ב"צומת מילר". ואז לוהקה לראשונה לתפקיד קבוע בסדרת טלוויזיה: "הפשוטע" של כאן 11 שכבר נהפכה לקאלט. "זה בדיוק הדבר שחיכיתי לו: תפקיד קבוע בקומדיה, לצד אנשים שמצחיקים אותי ושאני מעריצה. צביקה הדר, שעליו גדלתי ב'קומדי סטור', מגלם את אבא שלי, גלית גיאת את אמא שלי, ואושרית סרוסי מגלמת את אחותי. מבחינתי זה היה הישג אדיר. אבל בהתחלה, בסביבתי הקרובה התלהבו פחות".
כלומר?
"אחרי הפרק הראשון חיכיתי לשמוע מה אנשים חושבים, והיה שקט. ואז כמה חברים קרובים אמרו לי: 'זה מה שנתנו לך? איך לא קיבלת תפקיד ראשי?'. זה כל כך הכעיס וגם קצת שבר אותי. אמרתי לעצמי: 14 שנה אני עם הלשון בחוץ, מחכה שמישהו יראה אותי. סוף־סוף קיבלתי תפקיד בסדרה, אני משחקת לצד אנשים מטורפים, וגם זה לא מספיק? אנשים חושבים שאם זה לא תפקיד ראשי, אין לו ערך. אבל אני ידעתי מהרגע הראשון שקיבלתי תפקיד מצוין. ככל שהעונה התקדמה והדמות התפתחה, גם התגובות השתנו, ופתאום אמרו לי: 'וואו, איזה תפקיד'. אבל לא הייתי צריכה שיגידו לי. ידעתי את זה מההתחלה".
"הקהל לא צחק מבדיחות הסרטן"
את בעלה, הבמאי ועורך הווידיאו משה יונה, הכירה בגיל 24 בצילומי מערכון של הצמד עופר ומאור.
מה קרה עם בן הזוג שהיה איתך בתקופת המחלה?
"נפרדנו אחרי שלוש שנים וחצי. היינו אנשים שונים מאוד. אני הייתי מוחצנת, אהבתי מסיבות והכרתי המון אנשים בלימודי המשחק, והוא היה הרבה יותר מופנם וביישן. בדיעבד באמת לא התאמנו".
כשחזרת לעולם הדייטים, חששת שההיסטוריה הרפואית שלך תרתיע בני זוג פוטנציאליים?
"ממש לא. מבחינתי העובדה שהחלמתי פעמיים הייתה אפילו פלוס. ראיתי בזה סיפור גבורה מגניב: תראה מה עברתי ותראה אותי עכשיו. היו לי הרבה דייטים מוצלחים וגם מערכות יחסים ארוכות יותר. כמעט תמיד סיפרתי על הסרטן כבר בהתחלה, וזה לא הבריח אף אחד".
איך את ומשה נעשיתם זוג?
"בצילומים גילמנו זוג והיינו צריכים ללכת יד ביד, ומיד היה בינינו חיבור. עוד באותו ערב הוא כתב לי בפייסבוק והציע שנצא, ולמחרת היה לנו דייט. גם לו סיפרתי מיד על הסרטן. הוא שאל: 'ועכשיו את בסדר?', אמרתי שכן ובזה נגמר העניין. זה לא הפחיד אותו בכלל".
חצי שנה אחרי הדייט הראשון עברו לגור ביחד, ולפני חמש שנים נישאו. כיום הם הורים לסול בת הארבע.
היה חשש שבגלל הטיפולים האגרסיביים לא תוכלי להיות אמא?
"כן. לפני סבב הטיפולים השני הרופאים הזהירו אותי שהכימותרפיה עלולה לפגוע בפוריות, ולכן עברתי הליך לשימור רקמת שחלה. הייתי בטוחה שכשארצה ילדים אצטרך לעבור טיפולים. אפילו אמרתי למשה בתחילת הקשר שייקח לנו זמן להפוך להורים. ואז, חודש אחרי החתונה, נכנסתי להיריון טבעי. הייתי בהלם".
במהלך חופשת הלידה, כשחיפשה דרך להתפרנס מיצירת תוכן באופן קבוע, בעלה הראה לה מודעה של האקדמיה ללשון העברית שחיפשה יוצרת סרטונים. מנדל, בתה של מורה ללשון, שלחה כאודישן פרודיה על "אתה פה חסר לי", עם המילים "למה אתה לא מפסק לי", והתקבלה.
"הייתי בטוחה שהעברית שלי מושלמת, ואז בסרטונים הראשונים קיבלתי מהאקדמיה כל מיני תיקונים על הגייה ועל טעויות קטנות. פתאום הבנתי שאני לא טובה כמו שחשבתי. מאז אני נזהרת. גם היום, שנה אחרי שעזבתי, אני בודקת כל סרטון לפני שאני מעלה אותו. נשאר בי הפחד לטעות, כי אנשים עדיין מזהים אותי עם האקדמיה".
לפני שנה היא החליטה לעזוב את תפקידה כ'יצגנית' של האקדמיה ("זו המילה בעברית לפרזנטורית"), אך זה לא הותיר אצלה חלל גדול מדי בלו"ז. מדי חמישי בחצות היא משתתפת בפאנל קומיקאים בתוכנית הרדיו של גל"צ "ציפורי לילה בממ"ד", ובשנה וחצי האחרונות היא מופיעה עם ההרצאה הקומית "מה מצחיק פה?", שבה היא מספרת כיצד ההומור סייע לה להתמודד עם הסרטן ובהמשך גם עם מהמורות החיים והקריירה.
כפרזנטורית (סליחה, יצגנית) לשעבר של האקדמיה ללשון, איזו טעות של אנשים מוציאה אותך מדעתך? "כשכותבים פועל בעתיד עם יו"ד: 'אני יתקשר' במקום 'אני אתקשר'. וגם 'יושן' במקום 'ישן'. זה נורא!"
"מהרגע הראשון שחליתי, דיברתי על הסרטן בהומור שחור", היא מסבירה. "'לפני המחלה, למשל, רציתי לעשות הסרת שיער בלייזר וההורים שלי סירבו, אז אמרתי שאלוהים יצא מלך וסידר לי הסרת שיער חינם. אני זוכרת שמישהו אז אמר לי, 'סרטן זה לא מצחיק', והמשפט הזה נשאר איתי, כי הומור עזר לי לעבור את התקופה הזאת וגם גרם לאנשים סביבי להפסיק לרחם עליי".
בשנה האחרונה היא רצה בו־זמנית עם מופע הסטנד־אפ "לא תקנית", שבו היא מדברת על זוגיות, אימהות ועל שלל הרגעים המביכים שהיא מעדיפה לספר לפני שמישהו אחר יעשה זאת. בתחילת הדרך ניסתה לשלב במופע גם כרבע שעה על הסרטן, אבל גילתה שמה שעובד בהרצאה מתקבל אחרת לגמרי במועדון.
הקהל לא צחק?
"ממש לא. בכל פעם שהגעתי לקטע על הסרטן הרגשתי שלחצתי לקהל על כפתור הכיבוי. אמרתי להם: 'אני כבר הרבה שנים אחרי, הכול בסדר, מותר לצחוק', אבל הם לא הצליחו. אפילו אמרתי: 'אם לא תצחקו, אכנס לסטרס והסרטן יחזור'. גם זה לא עזר. הבנתי שאנשים מגיעים לסטנד־אפ כדי לברוח, והסרטן מפחיד אותם מדי, אז הוצאתי אותו מהמופע. אבל הכול בסדר, בשביל הסרטן יש לי את ההרצאה. החלום שלי תמיד היה להתפרנס מלהצחיק אנשים, והיום אני מגשימה אותו. לא משנה לי אם זה בסדרת טלוויזיה, בהצגה, בסטנד־אפ או בהרצאה. אם הצלחתי לגרום למישהו לצחוק, עשיתי את שלי".











